בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בדבר ביטול פסק דין

בבית המשפט העליון רע"פ 235/24 לפני: כבוד השופט ח' כבוב המבקש: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי חיפה (כבוד השופטים ר' שפירא; ב' טאובר; ע' חן-ברק) מיום 14.1.2021 ב-עפ"ג 58166-11-20 בשם המבקש: עו"ד טל אשכנזי ][]החלטה

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעפ"ג 58166-11-20 (כבוד הנשיא ר' שפירא, כבוד השופטת ב' טאובר וכבוד השופטת ע' חן-ברק) שניתן עוד ביום 14.01.2021, בגדריו נדחה, בחלקו, עירעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בעכו בת"פ 33121-11-19 (כבוד השופטת ש' פיינסוד-כהן) שניתן ביום 18.11.2020.

בנסיבות האמורות נטען, כי יש מקום להקלה קמעא ביחס למאסר המותנה שהוטל עליו, לבל יעבור עבירת שב"ח. ביום 14.01.2021 דחה בית משפט קמא את עירעורו של המבקש בנוגע לכלל רכיבי העונש, למעט סוגיית ההוצאות, אותן ביטל בפסק דינו, בין השאר מאחר שהמשיבה בחרה להותירה לשיקול דעתו.

כזכור, טענתו העיקרית של המבקש לגופו של גזר הדין שניתן על ידי בית משפט השלום, מיתמקדת באופן הטלת המאסר המותנה על ידו, בהתבסס על פסק הדין בעיניין חמיס.

פסק הדין בעיניין חמיס בדומה לענייננו, גם בעיניין חמיס התנהלו נגד המבקש שם שני הליכים, אשר בשניהם הואשם בעבירות שב"ח. כמו כן, גם שם, הורשע המבקש במסגרת ההליך הראשון בעבירות נילוות, לצד עבירות השב"ח. במסגרת ההליך הראשון, הוטל על המבקש שם עונש מאסר מותנה כולל בן 10 חודשים – לבל יעבור כל אחת מן העבירות בהן הורשע, דהיינו: עבירה על חוק הכניסה לישראל, אך גם עבירת היתחזות, עבירה של שימוש במסמך מזויף או עבירה של קבלת דבר במירמה.

...

בהקשרם של דברים אלו, יפים הדברים שנקבעו בהלכת אלהרוש, אשר עודנה שרירה וקיימת (לעניין זה ראו: רע"פ 7908/23 אלנגאר נ' מדינת ישראל (27.11.2023)): "יש לקבוע את מתחם העונש ההולם לעבירת שב"ח לצרכי פרנסה, שנעברת לראשונה, בהיעדר עבירות נלוות, באופן הבא: עונש מאסר שנע בין מאסר על תנאי לבין מאסר בפועל למשך חמישה חודשים, כאשר חמישה חודשים אלה יכללו הן את תקופת התנאי והן את תקופת המאסר בפועל. בנוסף אני סבור כי יש לקבוע מתחם עונש לקנס שנע בין 0 ש"ח לבין 2,000 ש"ח" (רע"פ 3677/13 אלהרוש נ' מדינת ישראל, פסקה 31 (09.12.2014) (ההדגשה הוספה – ח' כ')).

סוף דבר בקשת רשות הערעור נדחית אפוא.

נוכח מצב הדברים, ועל אף שלא נתבקשתי, הנני מורה על איסור פרסום שמו של המבקש.

בבית המשפט העליון רע"א 747/24 לפני: כבוד השופטת ר' רונן המבקשים: 1. פלוני 2. פלוני 3. פלוני נ ג ד המשיבים: 1. פלוני 2. פלוני 3. פלוני 4. פלוני 5. פלוני 6. פלוני 7. פלוני 8. פלוני 9. פלוני 10. פלוני 11. פלוני 12. פלוני 13. פלוני 14. פלוני 15. פלוני 16. פלוני 17. פלוני 18. פלוני 19. פלוני 20. פלוני 21. פלוני 22. פלוני 23. פלוני 24. פלוני 25. פלוני 26. פלוני 27. פלוני 28. פלוני 29. פלוני 30. פלוני 31. פלוני 32. פלוני 33. פלוני 34. פלוני 35. פלוני 36. פלוני 37. פלוני 38. פלוני 39. פלוני 40. פלוני 41. פלוני 42. פלוני 43. פלוני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 4.11.2023 בת"א 54183-03-15, שניתנה על ידי כב' השופטת י' קראי-גירון בשם המבקשים: עו"ד יעקב בטש; עו"ד אייל שווגר בשם המשיבים 5-3, 13-7, 15-16 ו-43: עו"ד אמיר גאנם בשם המשיב 6: בעצמו בשם המשיבה 14: עו"ד מיכאל גבור בשם המשיב 17: עו"ד נדב שפירא בשם המשיבים 20-18 ו-22-26: עו"ד אבראהים עווד בשם המשיב 19: בעצמו בשם המשיבים 37-27 ו-41: עו"ד עמיד מח'ול בשם המשיבים 39-38: עו"ד חוסאת סבית בשם המשיבים 40 ו-42: עו"ד מחמוד עואודה ][]פסק-דין

כך, תקנה 94 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי "מטרת הסעד הזמני היא להבטיח זכות לכאורה במהלך ההליך המשפטי ואת קיומו התקין והיעיל של ההליך או את ביצועו הראוי של פסק הדין". בהתאם לכך קובעת תקנה 95(ב) לתקנות, בין היתר, כי בית המשפט רשאי ליתן סעד זמני רק אם שוכנע בנחיצותו לצורך הגשמת המטרה האמורה.

סוף דבר; נוכח כל האמור, העירעור מתקבל והחלטת בית המשפט המחוזי נושא הבקשה דנן – מבוטלת בזאת.

...

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת י' קראי-גירון) מיום 4.11.2023 בת"א 54183-03-15, בה נעתר בית המשפט לבקשת המשיבים 39-38 וקבע כי על המבקשים לשלם דמי שימוש זמניים בגין השימוש שלהם בחלקים מחלקת המקרקעין נושא הבקשה שבכותרת.

טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור המבקשים טענו כי הסעד הזמני שניתן על-ידי בית משפט קמא משנה את המצב הקיים וכי הוא מנוגד לפסיקה לפיה יש להיעתר לסעד שכזה רק במקרים קיצונים וחריגים וכאשר הנזק אינו ניתן לתיקון באמצעות פיצוי כספי הולם.

מסקנה זו מתחזקת לנוכח סעיף 33 לחוק המקרקעין, הנמצא גם הוא תחת פרק ה' העוסק בשיתוף במקרקעין.

לאור המסקנה אליה הגעתי, אין צורך להכריע במחלוקת הנוגעת לשאלה האם עניינה של התביעה הראשונה הוא בפירוק שיתוף במקרקעין או בחלוקת עיזבון, שאז לשיטת המבקשים לא חל סעיף 44 לחוק המקרקעין.

סוף דבר; נוכח כל האמור, הערעור מתקבל והחלטת בית המשפט המחוזי נושא הבקשה דנן – מבוטלת בזאת.

בבית המשפט העליון רע"א 8388/23 לפני: כבוד השופט ח' כבוב המבקש: אברהם חזן נ ג ד המשיבים: 1. נחום יניב 2. עמאר דיב 3. נ.א אחוזת לב בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 55492-03-22 ובת"א 25050-09-22 שניתנה ביום 16.11.2023 על ידי כבוד השופט ר' סוקול בשם המבקש: עו"ד אורן אוזן ][]החלטה

בשים לב להסכמות אלו, בתום הדיון ניתנה החלטת בית משפט קמא, בה נקבע, בין השאר, כך: "לאור הדברים שנשמעו היום והבעת הנכונות להגיע להסדר הפרדות לאחר קבלת חוות דעת של מעריך לעניין שווי החברה, ובשים לב להסכמה כי במסגרת ההפרדות יירכשו זכויותיו של התובע בחברה, נראה לי נכון לאפשר לצדדים לנסות ולבוא בדברים לגבי זהות המעריך ותנאי המינוי". יוער, כי לאחר מכן, במקביל למגעים שניהלו ביניהם לשם בחירת זהות המעריך, בחנו הצדדים את האפשרות כי צד שלישי, אשר יוצע על ידי המבקש, ירכוש את מניות המשיבים.

בהמשך לכך, ביום 16.10.2023, פנה המבקש לבית משפט קמא בבקשה כי יורה על בטלותה של החלטתו זו של בשארה, בטענה כי ניתנה מחוץ לגדרי הסמכות שהוקנתה לו להכריע בעניינים הקשורים ל"ניהול החברה".

סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) קובע כי רשות לערער על 'החלטה אחרת' של בית המשפט המחוזי בעיניין אזרחי "תנתן אם שוכנע בית המשפט כי אם העירעור על ההחלטה יידון במסגרת העירעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה" (ראו גם: סעיף 52(ב) לחוק בתי המשפט, הקובע הוראה דומה לעניין מתן רשות ערעור על 'החלטה אחרת' של בית משפט השלום).

...

בהתאם לכל האמור לעיל, סבורני כי דין טענת המבקש ביחס לחלקה הראשון של החלטת בית משפט קמא, להידחות אף לגופם של דברים.

כפי שציינתי לעיל, בהתאם למסקנה לפיה בשארה מונה כ'מומחה מכריע', דומה כי היפרדותם של הצדדים קרובה לבוא.

סוף דבר: בכפוף לכל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור – נדחית בזאת.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת א' אלון) ברמ"ש 25235-10-23 מיום 1.1.2024, שבגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת על החלטתו של בית המשפט לעינייני מישפחה בחיפה (הרשמת הבכירה א' הדר) בתמ"ש 57952-12-22 מיום 19.9.2023, שבמסגרתה הורה על ביטול העיקולים הזמניים שהוטלו על זכויות המשיבים אצל מחזיקים שונים.

על החלטה זו הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר נדחתה, בעקרו של דבר, מהטעמים עליהם עמד בית המשפט לעינייני מישפחה, ובשים לב לשהוי שנפל בבקשה להטלת צוי העיקול.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מונחת הבקשה שלפניי, שבגדרה נטען, בין היתר, כי שגה בית המשפט בכך שלא יישם על המקרה דנן את חזקת השתוף; ובכך שלא העניק משקל מספק לנזק שעלול להגרם למבקשת ממכירת הדירה, ולקושי שיעמוד בפניה אם תזכה בתביעתה ותאלץ להפרע מעשרה משיבים שונים.

...

דין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בתשובה.

כמו כן, לא שוכנעתי כי נגרם למבקשת עיוות-דין.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020.

בבית המשפט העליון רע"א 3823/24 לפני: כבוד השופט ח' כבוב המבקשים: 1. רילטקס סוכנויות בע"מ 2. אלי רביב נ ג ד המשיבים: 1. דלתא גליל בע"מ 2. תפרון בע"מ 3. יניר מלך בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 18.4.2024 בת"א 8804-01-22 אשר ניתנה על ידי כבוד השופט מ' רניאל בשם המבקשים: עו"ד אוהד שלם; עו"ד יעקב כרם; עו"ד אייל דרורי ][]החלטה

בעקבות בקשת דחייה נוספת שהוגשה על רקע נסיבות אלו, נקבע בהחלטת בית משפט קמא מיום 10.03.2024, כי לאור טענת באי כוח המבקשים כי ימצאו במילואים עד תחילת חודש אפריל 2024, יבוטלו שני מועדי דיון שהיו קבועים לחודש מרץ, אולם הדיון שהיה קבוע ליום 28.03.2024 נותר על כנו (להלן: הדיון או דיון ההוכחות).

ביום 09.05.2024 דחיתי את הבקשה לעיכוב ביצוע – זאת מן הטעם שעניינה היה נטוע בהחלטת בית משפט קמא בדבר אי דחיית מועדי דיוני ההוכחות; החלטה הנמנית עם סוגי ההחלטות שלא תנתן רשות לערער עליהן, בהתאם להוראות צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תנתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: הצוו).

משכך נטען, כי בית משפט קמא עלול ליתן פסק דין, בטרם תנתן החלטה בבקשת רשות העירעור, באופן שייתר את ההליך דנן.

...

אולם, בנסיבות ענייננו, לא מצאתי כי מקרה זה בא בקהל אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בהחלטה מסוג זה, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.

למותר לציין כי אין בדחיית בקשה זו כדי 'לסתום את הגולל' על הטענות כבדות המשקל שהועלו בבקשה – אולם, כאמור, סבורני כי אין זו האכסניה המתאימה לדון בהן.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית בזאת, וממילא נדחית הבקשה למתן סעד זמני.