בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בדבר הפקדת ערובה בהודעת צד ג

בבית המשפט העליון רע"א 5537/20 לפני: כבוד השופט נ' סולברג המבקשת: ז'קלין שמש נ ג ד המשיבים: 1. עו"ד גיורא רובננקו, מנהל מיוחד על נכסי החייב 2. רות ויואל שקרצ'י 3. רחמים שמש 4. כונס נכסים הרישמי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 18.7.2020 בפש"ר 38909-02-11 שניתנה על ידי כבוד השופט מיכאל תמיר; ובקשה לעיכוב ביצוע בשם המבקשת: עו"ד אלברט בן פורת ][]החלטה

לאחר שהוגשו התגובות, קבע בית המשפט ביום 9.6.2020, כדלקמן: "[גב' שמש] הגישה זמן רב לאחר מועד הדיון האחרון אשר היתנהל במעמד הצדדים יחד עם צדדים אחרים (אשר לא צורפו לבקשת [גב' שמש]) והגישה לאחרונה בקשה לצרוף ראיות נוספות. אין בבקשה הסבר מעמיק ומספיק עם תאריכים כנדרש על מנת להבהיר מדוע הבקשה מוגשת היום ולא לפני זמן רב וזאת בטרם העברת הבקשה גם לנושים אחרים אשר התייצבו לדיון הקודם ו[גב' שמש] לא טירחה לצרפם בבקשה כצד לבקשה. לאור זאת על [גב' שמש] להפקיד תחילה ותוך 15 ימים סך של 10,000 ₪ לצורך תשלום הוצאות ככל שהבקשה תדחה כאשר הבקשה תועבר גם לתגובת הנושים האחרים הנ"ל". יום לאחר מכן, הגישה גב' שמש הודעה על רצונה "להגיב לתגובות השונות שהוגשו בענין בקשת[ה] להביא ראיות". בחלוף שבועיים, הוגשה בקשה נוספת, במסגרתה עתרה גב' שמש לביטול ההחלטה המורה לה להפקיד סך של 10,000 ₪, כתנאי לקיום דיון בבקשה להבאת ראיות; לטענתה, ההחלטה ניתנה בחוסר סמכות.

בהחלטתו עמד בית המשפט על התנהלותם של גב' שמש והחייב במסגרת ההליך כולו: "מהמועד להגשת הבקשה לביטול הענקה בשנת 2014 ועד היום ניכר כי כל פעם שבו היה על [גב' שמש] והחייב להשלים הליך כלשהוא נולדה בקשה חדשה אשר הרחיקה את ההליך הקודם. בית המשפט ירחיב על כך במסגרת ההחלטה בבקשה העיקרית". ביחס לבקשה להבאת ראיות, קבע בית המשפט כי "[גב' שמש] צרפה את ראיותיה לבקשה בנגוד לדין. [גב' שמש] הגישה בקשה להבאת ראיות מבלי לצרף בקשה להארכת מועד לצרוף ראיות חדשות ואין בתצהיר של [גב' שמש] פירוט מספיק מתי בדיוק נודע לה לראשונה אודות כל הראיות החדשות שהיא מבקשת לצרף". אשר לטענה בדבר חוסר סמכותו להורות על הפקדת עירבון, קבע בית המשפט כי במקרים רבים, מכוח סמכותם שלפי תקנות סדר הדין האזרחי, נוהגים בתי המשפט להתנות דיון בהליך חדש, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות.

לסיכום ההחלטה קבע בית המשפט המחוזי כך: "לאור האמור לעיל, וכאשר ההחלטה להפקיד סכום כספי גוררת בקשות על גבי בקשות מטעם [גב' שמש] והחייב, אינני דן בבקשה לביטול סכום ההפקדה אלא דן 'בבקשה להבאת ראיות' לגופה וכפי שהוגשה וקובע על יסוד כל הנימוקים אשר פורטו לעיל כי דין 'הבקשה להבאת ראיות' כפי שהוגשה להדחות [...] והנני מחייב את [גב' שמש] לשלם הוצאות לקופת הכנ"ר [ב]סך של 4,000 ₪ ובצרוף הפרישי הצמדה וריבית [...] המועד להגשת סיכומי החייב ו[גב' שמש] חלף זה מכבר. לפנים משורת הדין ובהעדר החלטה אחרת, עליהם להגיש את סיכומיהם תוך 20 ימים". מכאן הבקשה לרשות ערעור, שבצדה בקשה לעיכוב ביצוע.

לצד הבקשה, עתרה גב' שמש לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בדבר הגשת סיכומים בבקשה לביטול הענקה, בתוך 20 ימים.

...

משעה שקבע בית המשפט המחוזי, כי הבקשה להבאת ראיות נדחית, הרי שהלכה למעשה הוא ביטל את החלטתו הקודמת המתנה את הדיון בבקשה, בהפקדת ערבון כספי.

אף על פי כן, בנסיבות, לא מצאתי להעתר לבקשה.

גם אם ראוי היה ליתן לה הזדמנות נוספת להשיב לתגובות המשיבים, לא שוכנעתי כי נפגעה זכותה הדיונית במידה שמצדיקה התערבות, חרף כל המתואר לעיל (ראו רע"א 1441/17 חברת אולמי אחים סעיד אל-דאהוד בע"מ נ' אולמות ומסעדות דאוד (2001) בע"מ, פסקה 7 (27.03.2017); רע"א 2968/18 פלוני נ' פלוני, פסקה 8 (12.08.2018)).

בנסיבות אלו, לא אתגייס גם אני למערכה לעיכובו של ההליך לביטול הענקה, אשר נפתח לפני כ-6 שנים; הבשילה השעה לסיים את ההתדיינות בו. הבקשה נדחית אפוא בזאת, ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' נאמן) בת"א 53434-10-18 מיום 24.7.2022 במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים לחיוב המשיבים בהפקדת ערובה להוצאות ותשלום אגרה בגין הודעת צד ג'.

ביום 30.12.2020 הגישו המבקשים 3-1 "בקשה לשינוי החלטה בדבר מתן פטור מאגרות וחיוב [המשיבה] בתשלום אגרות בית משפט ובקשה למחיקת הודעת צד ג' על הסף ולחילופין הפקדת ערובה מטעם [המשיבה] כלפי צדדי ג' 5-4"; וביום 21.1.2021 הגיש המבקש 5 בקשה לחיוב המשיבה בתשלום אגרה בגין ההודעה לצדדי ג' ובהפקדת ערבון להבטחת הוצאותיו.

...

בקשות כאמור הוגשו בימים 16.12.2021, 28.12.2021, 31.12.2021 ו-28.2.2022; ונדחו כולן משלא מצא בית המשפט כי קמה הצדקה לעיון חוזר בהחלטותיו הקודמות.

משכך, אין למבקשים אינטרס בשאלה מתי תשולם האגרה, ועל כל פנים, משנקבע כי יהיה על המשיבה לשלמה בסופו של דבר – לא מצאתי הצדקה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא גם בעניין זה. אוסיף ואציין במאמר מוסגר כי טענת המבקשים בתשובתם לפיה המשיבים ביקשו פטור מאגרה בהליכים אחרים וכי טענותיהם נדחו – אין בה כדי להשליך על בקשתם בהליך דנן, מכל הטעמים שפורטו לעיל.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 91/23 לפני: כבוד השופט ע' גרוסקופף המבקשת: קפלן את לוי בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. עריית תל אביב 2. עריית רעננה 3. מדינת ישראל 4. י.ב. שיא משאבים בע"מ- בפרוק 5. עריית אשדוד בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 23.11.2022 שניתנה במסגרת ת"א 20282-12-21 על ידי כבוד השופטת הדס עובדיה בשם המבקשת: עו"ד שמואל אזולאי ][]החלטה

] לפניי בקשת רשות ערעור על מספר החלטות של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת הדס עובדיה) בת"א 20282-12-21, שניתנו בין הימים 23.11.2022-19.12.2022, ועיקריהן התניית המשך קיומו של ההליך בהפקדת ערובה, וכן מתן הוראות בעיניין אופן ניהול ההליך בכללותו.

בית משפט קמא קבע כי תגובות הצדדים, ובכלל זאת תגובת הנאמן, מתבקשות בסוגיה.

יצוין כי ביום 23.3.2023 הגיש הנאמן (עו"ד אורן הראל) בקשה "למתן ארכה נוספת בת 60 ימים לשם הפקדת ערובה ולהגשת הודעה בדבר ניהול ההליך". ביום 2.4.2023 נענה בית המשפט קמא לבקשה זו, ונתן ארכה כמבוקש עד ליום 11.6.2023.

...

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להזדקק לתגובת המשיבות.

זאת ועוד, דין טענות המבקשת ביחס לאופן ניהול ההליך להידחות אף ללא קשר לבקשות התלויות ועומדות בפני בית משפט קמא.

אכן, צו פתיחת ההליכים שניתן נגד אחת מהתובעות מהווה נסיבה חדשה אשר עשויה להשפיע על האופן בו ראוי לנהל את ההליך, אך כאמור – בית משפט קמא טרם הכריע בעניין זה. לבסוף, דין בקשת רשות הערעור להידחות אף בכל הנוגע להחלטות בית משפט קמא ביחס לתוצאותיה של אי-הפקדת ערובה.

לאור כל האמור, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת.

בבית המשפט העליון רע"א 3006/24 לפני: כבוד השופט י' כשר המבקש: מיכאל יפת נ ג ד המשיבים: 1. בן חיל יפת 2. גלעד יפת 3. יפתח יפת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט א' צימרמן) מיום 21.3.2024 בע"א 16047-03-24 בשם המבקש: עו"ד אורלי בראונשטיין בשם המשיבים 3-2: עו"ד אריאל מינקוביץ; עו"ד אליהו מינקוביץ ][]החלטה

שלישית, נקבע כי אם המבקש יוותר בנכס וערעורו יידחה, נראה כי לא יהיה בידיו לשפות את המשיבים; וזאת כעולה מבקשת המבקש לפטור מערובה, ומטענת המשיבים כי לא שולמו על ידו הוצאות שנפסקו לטובתם.

כמו כן, בהחלטתי הנ"ל התבקש המבקש להגיש הודעת הבהרה לגבי הסוגיות הבאות: מדוע בקשת רשות העירעור הוגשה רק ביום 8.4.2024, יום אחד בלבד לפני מועד הפינוי שנקבע, בעוד החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה עוד ביום 21.3.2024; כיצד בקשת רשות העירעור עולה בקנה אחד עם הטענה שה-"דירה" דנן אינה מותרת, לעת הזו, למגורים; אלו בטוחות מציע המבקש להבטחת זכותם של המשיבים לתשלום בגין שהייתו הנמשכת בנכס, ולהבטחת נזקיהם ככל שתתקבל בקשתו לעיכוב ביצוע.

בבקשה נטען כי המבקש לא הפקיד את הערבון כנדרש בהליך העירעור בפני בית המשפט המחוזי, ולכן הליך העירעור נמחק (החלטת השופטת ר' ערקובי, מיום 30.4.2024).

הלכה היא כי: "קבלת בקשות רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשה שהוגשה אליו, כערכאת ערעור, לעיכוב ביצוע פסק דינה של הערכאה הדיונית, אמורה להעשות במשורה, כאשר הדבר נידרש למניעת עוול או נזק בלתי הפיך לבעל דין" (רע"א 7421/22 לוי נ' בן שלום ביסוד המעלה 11 בע"מ, פסקה 13 והאסמכתאות שם (23.11.2022)).

המבקש ערער על פסק הדין אשר סילק את תביעתו על הסף, לבית משפט זה (ע"א 9743/07), והפסיד פעמיים: פעם אחת בבקשה לעיכוב ביצוע, אשר נדחתה בהחלטת השופט א' א' לוי (שאוזכרה לעיל); ופעם נוספת בעירעור עצמו, אשר פסק הדין שניתן בו הותיר על כנו את הקביעה כי קיים מעשה בית דין: "בצדק דחה רשם בית המשפט המחוזי את התביעה על הסף מטעמי מעשה בית דין, לאחר שמצא כי המחלוקת בדבר תוקפו של המכר למימוש המשכנתא כבר הוכרעה לגופה בהליך הקודם בין אותם צדדים. משקיימת זהות עילה וזהות בין הצדדים המתדיינים, קם מעשה בית דין". לכן, למעשה, טענתו של המבקש אינה רק שפסק דינה של השופטת שטופמן אינו מקים מעשה בית דין, אלא גם כי פסק דין מאוחר של בית משפט זה ב-ע"א 9743/07, אשר קבע ההפך, הוא מוטעה ולכן ניתן כביכול להיתעלם ממנו.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, על נספחיהן, סבורני כי דין הבקשה להידחות.

בענייננו וכמובהר להלן, סבורני כי לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי שלפיה לא ניתן עיכוב ביצוע.

אשר על כן – הבקשה נדחית, ולצידה גם הבקשה לעיכוב ביצוע.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ג' הס) בת"א 1703-01-23 מיום 31.03.2024, בגדרה נפסקו לחובת המבקשת הוצאות על סך 80,000 ש"ח, בגין אי קיום החלטות בית משפט קמא בעיניין הליכים מקדמיים (להלן: ההחלטה); ובהמשך, ביום 04.05.2024, הופחת סכום ההוצאות לכדי 62,000 ש"ח, בעקבות בקשה לעיון חוזר בהחלטה שהוגשה מטעם המבקשת.

יוער, כי במסגרת פסק הדין צוין, בין היתר, כי "מחיקת התביעה בנסיבות תיק זה משמעותה, חיוב התובעת [המבקשת – ח' כ'] בהוצאות, וככל שתוגש תביעה נוספת, תשלום אגרה והמתנה לתור התביעה להתברר" וכן כי "מדובר אמנם בסנקציה משמעותית כנגד התובעת, אולם לא דראסטית ובלתי הפיכה". בשולי הדברים, כאמור, חייב בית משפט קמא את המבקשת בהוצאותיהם של מקצת הנתבעים בתביעה הראשונה, אלו שנדרשו להגיש כתב הגנה, וזאת בסכום כולל של 10,000 ש"ח. בהמשך לאמור, ביום 01.01.2023 הגישה המבקשת תביעה חדשה לבית משפט קמא, בגדרה עתרה לאכיפת ההסכם, ולחלופין, לסעד כספי על סך 8,000,000 ש"ח. לאחר שהמבקשת הפקידה ערובה על סך 150,000 ש"ח, הוגש כתב הגנה ובית משפט קמא הורה, בהחלטתו מיום 08.10.2023, על קיום ישיבת קדם משפט ביום 11.01.2024, וכן על קיום הליכים מקדמיים, בהתאם להוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות).

לעניין תצהיר גילוי המסמכים והמענה על השאלון, צוין כי אלו נשלחו למשיבים בהודעה אלקטרונית, אך כי נוכח "ההקף הרב של החומר נשלח גילוי המסמכים באמצעות קישורים". הודגש, כי בא כוח המשיבים קיבל הודעה זו, ולא הלין על אופן הגשת המסמכים בזמן אמת, אלא רק במהלך הדיון שהתקיים ביום 31.03.2024.

כזו היא החלטה בעיניין הטלת הוצאות שכן, ככלל, אין בה "כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים" או כדי לעורר חשש שמא "עלול להגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה" – היא אמת המידה להתערבותה של ערכאת העירעור בכגון דא (ראו, לפי העניין: סעיפים 41(ב) ו-52(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; ראו עוד: רע"א 1689/24 ינקילוב נ' נחשונוב שמחייב, פסקה 12 (21.03.2024)).

...

בתום הדיון שהתקיים ביום זה, ניתנה החלטת בית משפט קמא בגדרה הודגש כי, בסופו של דבר, המבקשת "לא הגישה דבר. לא הגישה דיווח על הדיון המקדמי, לא הגישה רשימת עדים, לא הגישה רשימת בקשות ולא הגישה תגובה לרשימת העדים מטעם הנתבעים [המשיבים – ח' כ']". אומנם, הובהר כי במסגרת הדיון ציין בא כוחה כי הוא השלים את הליך גילוי המסמכים, אך עם זאת, העיר בית משפט קמא, כי המשיבים טענו מנגד "[ש]מדובר רק במתן גישה לכאורית לתיקיית מסמכים מבלי שניתן להם תצהיר גילוי מסמכים". בהתאם לכל האמור, הוער כי ראוי היה לבחון את דחיית תביעתה של המבקשת, זאת לא רק בשים לב לכך שהיא לא עמדה, לכאורה, בחובות המוטלות עליה מכוח התקנות, אלא גם משום "[ש]ללא עדים, הרי התובעת לא יכולה להוכיח את תביעתה וניתן היה לדחות את תביעתה". יחד עם זאת, קבע בית משפט קמא כי ניתן להסתפק בפסיקת הוצאות, אשר צריך שיביאו בחשבון "את מכלול הנסיבות, לרבות הדיון הקודם וכמובן היקף הסיכון של הנתבעים בתביעה משמעותית שכזו". בנתון לאמור עד כה, פסק בית משפט קמא הוצאות על סך 80,000 ש"ח לחובת המבקשת, כאשר 60,000 ש"ח מתוכם ישולמו לטובת המשיבים; והסכום הנותר, על סך 20,000 ש"ח, ישולם לטובת אוצר המדינה.

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה שלפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מנוס מדחייתה, בלא צורך בתשובת המשיבים.

אולם, בהתאם לכל האמור לעיל, מובן כי אין מנוס מדחיית הבקשה שלפניי, זאת בשל הוראת סעיף 1(8) לצו.

סוף דבר: הבקשה נדחית אפוא.