לבסוף, הוסכם כי בשל הנסיבות המיוחדות, תינתן למערערת אשרת שהייה מסוג ב/1 כסעד זמני, בכפוף להגשת ערר לבית הדין בירושלים.
לאחר שהוריתי על שיחרור המבקשים, והתרתי את כניסתם לישראל במסגרת סעד זמני בעירעור, ביקשה הרשות כי הערר יימחק.
כב' הדיינת לא דנה לגופה בשאלת הסמכות המקומית והניחה כי כיון שההחלטה התקבלה בירושלים, הסמכות נתונה לבית הדין בירושלים, ולו רק מסיבה זו יש לקבל את בקשת רשות העירעור.
טיעוני הצדדים
הרשות טוענת כי בהתאם לכללי הסמכות המקומית, ערר על החלטת ראש רשות האוכלוסין וההגירה, היושב בירושלים, יש להגיש לבית הדין לעררים בירושלים; והליכי ערעור על החלטות בית הדין לעררים בירושלים מתבררים בבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, זאת, אף אם עולה טענה בעירעור, שלפיה פסק הדין של בית הדין ניתן בהיעדר סמכות מקומית.
המבקשים טוענים כי החלטת הגירוש ניתנה להם באמצעות בקר הגבול שחקר אותם בפועל בנתב"ג, וכי בהתאם לנוהל הרשות, עררים על החלטות הניתנות בנתב"ג מוגשות לבית הדין לעררים בתל אביב, והליכי ערעור, לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב.
...
בנוסף, אישור המלצת הגורם הנמצא בנתב"ג כלשונה, תוך זמן קצר שספק אם הוא מספיק לבחינה מעמיקה של נסיבות המקרה ושל רגישות העניין, מחזק את המסקנה כי נחתמה על ידו מסיבות שאינן ענייניות, ורק לצורך הקניית סמכותה לבית הדין ולבית המשפט בירושלים.
סוף דבר
ראוי כי שר הפנים הנכנס ישקול האם במצב העובדתי כיום, לאחר ביטול המכסות לכניסת אזרחי אוקראינה, יש עוד מקום כי כלל ההחלטות בעניין סירוב כניסה של אזרחי אוקראינה יתקבלו בידי ראש הרשות, ולא בנתב"ג, מקום בו מתקבלות ההחלטות בעניין סירובי כניסה לישראל ככלל, וכך היו פני הדברים עד להעברת העניין על ידי השרה לשעבר שקד.
לאור כל האמור לעיל בקשת רשות הערעור מתקבלת.
