בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין הרבני בדבר הסכם דיירות מוגנת

גם מקום חנייתן של המכוניות שאוסף הנתבע אין בו כדי להעיד על מקום מגוריו, וההסברים שניתנו לעניין זה – אינם חורגים משורת ההיגיון, ואילו הרישום במירשם האוכלוסין – אף שהוא מהוה ראיה לכאורה לנכונותו, ודאי אינו בבחינת ראיה חלוטה, וכפי שציין בית המשפט המחוזי תל-אביב – יפו בע"א (תל-אביב) 71013-02-19 ברזלי נ' שאול (פסק דין מיום 6.2.20202) (להלן: "עניין ברזלי"): "לטעמי, לא ניתן להגיע למסקנה לגבי מגורי דייר לצורך סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר רק מן הרישום במשרד הפנים. הרישום במשרד הפנים אכן מהוה ראייה לכאורה לנכונותו לצורך כך שיוכלו רשויות המדינה לקבוע כי משלוח דואר לכתובת הרשומה יהווה בידם ראייה לקבלתו ולכך שדבר הדואר אמור להיתקבל על ידי הנמען. אולם אין ברשום די כדי להוכיח מגורים במשך מחצית השנה האחרונה לצורך סעיף 20(ב)." יוער כי בקשת רשות ערעור על פסק הדין בעיניין ברזלי נדחתה בהחלטת בית המשפט העליון (כב' השופט (כתוארו אז) עוזי פוגלמן) ברע"א 1502/20 (14.4.2020).

כך עולה, בין היתר, מתצהירה של גב' יהודית צוקרן, אחותו של הנתבע, במסגרת הבקשה לסעד זמני: "הורי בני הזוג לוי ז"ל הגיעו למדרגות הרבנות ובמסגרת הסכם שנחתם בינהם הדירה ברחוב אריאל יועדה לאם המשפחה ושם היא גידלה את ילדיה ואילו אבי המשפחה משה לוי חיפש לעצמו דירה חלופית למגוריו הוא" (סעיף 21 לתצהיר גב' צוקרן) ובסעיף 21 לאותו תצהיר: "בשנת 1980 קיבל מר משה לוי ז"ל את הפיצויים הקשורים לתאונת הדרכים אותה עבר ובכספים שקבל רכש את הזכויות בדירה לדיירות מוגנת וחתם על הסכם עם מר מ. גורביץ ואילו ביתרת הפיצויים הוא רכש את הזכויות ממשרד השיכון לצורך מדור לאישתו וילדיו. הדברים הוסדרו במסגרת ההסכם בין הצדדים אולם, שוב נוכח אזלת ממון לא הושלם הרישום של הדירה על שם האשה אגב הגרושין ואף לא הוסדר הרישום כלל." מכאן שלפי גירסתו של הנתבע עצמו, בתצהירה של אחותו, ברור כי הדירה ברחוב אריאל הייתה אמורה להרשם על שם אמו של הנתבע, ולאחר פטירתה – על שם יורשיה, הם ילדיה – ובהם הנתבע עצמו (וראו לעניין זה גם סעיף 23: "הזכויות בדירה אינם [כך במקור – ע"י] שייכות למשה לוי ז"ל אלא לאם המנוחה..."), ובהמשך: "זכויות הפוטנציאליות בדירה של המשיב הנם בהקף המקסימלי של 1/6 (שישית) חלקים בלבד". בסיכומיו מציין ב"כ הנתבע, כי יש "ערפל סביב מהות הזכות בדירה האחרת" (סעיף 30 לסיכומים).

...

לאור קביעה זו, אין מנוס מקביעה כי הנתבע מחזיק בדירה ללא זכות שבדין, כי הוא אינו בעל זכויות דיירות מוגנת בדירה, וכי עליו לסלק ידו ממנה ולהשיב את החזקה בה לתובעים.

סוף דבר על יסוד האמור, התביעה מתקבלת, במובן זה שניתן צו המורה לנתבע לפנות את הדירה, כהגדרתה לעיל, ולמסור את החזקה בה, כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ השייך לו או למי מטעמו.

בנסיבותיו הייחודיות של הליך זה, ואף שהנתבע מחזיק בדירה שלא כדין כבר מיום 18.3.2020, אני קובע את מועד הפינוי בפועל ליום 2.10.2022 בשעה 13:00, על מנת לאפשר לנתבע להיערך בהתאם.

ערעור המשיבות היתקבל בחלקו באופן שנקבע כי המבקש יישאר רק בשטח המקורי של המושכר שהושכר לו כדייר מוגן (512.5 מ"ר) ויפונה מכל השטח הנוסף הפלוש ותוספות הבניה (גלריה).

הסעדים המבוקשים בכתב התביעה: להורות למשיבות לחתום עם המבקש על הסכם פשרה לפינוי בהסכמה מהמושכר ומהחצר הסמוכה, כדוגמת הסכמי פשרה שמשיבה 3 חתמה עם דיירים אחרים במיתחם בהם נקבע כי הדיירים יסלקו ידם מהמקרקעין שהם מחזיקים בהם, תוך פרקי זמן מוסכמים שיימנו מהיום שיישלחו להם הודעות בכתב על זכיית יזם במיכרז שתפרסם משיבה 3 במיתחם נס לגויים בת"א, בתוספת דמי שימוש סמליים עד ליום הפינוי.

למעלה מן הצורך, נקבע כי הבקשה הוגשה בשיהוי רב. תמצית טענות המבקש בבקשת רשות העירעור: א) ככל שהקשה לצוו מניעה תידחה, תתבצע הריסה של המבנים בחצר ובגלריה.

חזוק לכך נלמד מהחלטת בימ"ש קמא לדחות את בירור טענת מעשה בית דין להליך העקרי.

לאחר עיון בבקשת רשות העירעור הגעתי למסקנה ולפיה דינה להדחות אף ללא צורך בתשובת המשיבות וזאת מהנימוקים כדלקמן: בימ"ש זה ייעתר לבקשה למתן רשות ערעור על "החלטה אחרת" של בימ"ש השלום רק אם שוכנע, כי "... אם העירעור על ההחלטה יידון במסגרת העירעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה" (סעיף 41 (ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד – 1984).

מכאן, שבדר"כ, יש לברר את טענות הצדדים על החלטות אחרות שניתנו במהלך הדיון, אגב העירעור על פסק הדין כולו; והחריג לכך הוא מצב בו נידרש הדבר באופן מידי, להמשך נהולו של ההליך באופן מלא והוגן (רע"א 5129/22 א. מרתון גיא בע"מ נ' חי, סעיף 15 להחלטת כב' השופט ח' כבוב (3.8.22)).

...

בכתב התביעה נטען כי המשיבות והמבקש טרם הגיעו לסיכום ביניהם על פינוי מוסכם של המושכר תמורת פיצוי.

עתירה לעיכוב הפינוי במצב זה, עיכוב ביצוע פסק דין חלוט, הינה לפיכך "שינוי המצב הקיים". כמו כן, אינני מקבלת את טענת המבקש כי הסעד שהתבקש אינו זהה לסעד העיקרי המבוקש בתובענה.

בעניין זה די אם גם אני אפנה לעמ' השני לכתב התביעה, שם במסגרת הסעדים המבוקשים, בסעיף ב' נכתב: "להימנע מכל מהלך לפינוי התובע מהמושכר שהושכר לו (כולל החצר)...". מקובלת עלי קביעת בימ"ש קמא לפיה רק נסיבות חריגות עשויות להקנות למבקש זכות לקבל את הסעד הזמני לו עתר, הואיל ומדובר בסעד זמני לשינוי המצב הקיים והסעד הזמני זהה לסעד לו עתר בתיק העיקרי.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור.

בני הזוג ובעלי הדירה ערכו הסכם לפינוי דייר מוגן (להלן: הסכם הפינוי או ההסכם), והגישו בקשה לאישורו לבית הדין לשכירות בתל אביב (להלן: בית הדין לשכירות או בית הדין).

אשר להוצאות משפט – צוין כי התנהלותם הדיונית של בני הזוג מצדיקה ברגיל פסיקת הוצאות לטובת אוצר המדינה, אולם רק משום גילם המתקדם של בני הזוג ומצבם הרפואי נימנע בית הדין מלעשות כן. המבקש ובנו (ללא המשיבה 4) ערערו על החלטה אחרונה זו. ביום 10.6.2019 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' סגני הנשיא י' שנלר ו-ק' ורדי והשופטת ע' רביד) את העירעור.

עוד נטען, בין היתר, כי יש לדחות את בקשת הרשות לערער גם מכיוון שהוגשה לאחר המועד הקבוע בחוק בהנתן זמינות ההחלטה במערכת נט המשפט, וכי חיוב המבקש ובנו בהוצאות משפט מוצדק משום שיזמו מספר רב של הליכים שבהם ביקשו להיתחמק מהאמור בהסכם הפינוי.

אקדים ואומר שלא מצאתי כי יש בטענות המבקש בדבר ההוצאות שנפסקו על ידי בית המשפט המחוזי כדי להניח עילה למתן רשות ערעור, הן נוכח אמת המידה המצמצמת ממילא בהתערבות בהחלטות מעין אלו (ראו למשל רע"א 1589/06 נאוי נ' חסין, פסקה ה (10.7.2006)), הן בהנתן השתלשלות ההליכים שעליה עמדתי בעניינינו, המלמדת כי בהזדמנויות שונות נימנע בית הדין מלהשית הוצאות על בני הזוג חרף התנהלותם הדיונית, בשל נסיבותיהם הייחודיות.

...

לאחר עיון בבקשה, בנספחיה ובתשובה לה (למרות שהגשתה לא התבקשה), באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

לאחר ששקלתי את טענות המבקש, ועיינתי בהחלטות השיפוטיות העומדות ברקע להליך דנן, באתי למסקנה כי כלל זה יפה גם לענייננו, וזאת גם אם בהחלטת התיקון נפלה טעות באופן יישום הוראותיו של סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט (ואיני נוטע מסמרות בכך).

הבקשה נדחית אפוא.

לפניי בקשה למתן רשות לערער על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' סגנית הנשיא השופטת ד' פיינשטיין) מיום 1.7.21, במסגרתה נדחתה בקשת המבקש למתן סעד זמני (ת.א. 16093-05-21).

המבקש מעלה טענות בדבר אי תחולת הסכם השכירות או הדיירות המוגנת שהמשיבים חתמו עליו ומכוחו הם מחזיקים בנכס.

בהחלטתו ציין בית המשפט, כי בפרשה התנהלו הליכים משפטיים רבים בין ההקדש לממונים הקודמים וכן גורמים נוספים, אשר המשיבים לא היו צד להם ברובם; כי הטענות של המבקש על כך שההסכם עם המשיבים נחתם שלא בסמכות "לא הוכחה לכאורה בשלב זה"; וכי הם מעיבים על טענות המבקש בדבר סכויי תביעה גבוהים.

עוד המבקש טוען, כי בית המשפט שגא בקביעתו כי לא נראה שסכויי התביעה גבוהים, היות וטענות המבקש מבוססות בראיות ונשענות על החלטות של בית הדין הרבני.

...

מבלי להיכנס לשאלה האם מתקיימים התנאים המזכים את המבקש בסעד זמני חלופי אחר, מצאתי כי דינה של הבקשה להידחות.

סוף דבר.

מהטעמים אותם הבאתי הבקשה למתן רשות לערער נדחית.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב – יפו (כב' סג"נ השופט טל חבקין) מיום 12.5.22 בת.א. 12799-02-22 ולפיה נדחתה בקשת המבקשים – התובעים לעכב פינויים מדירת מגוריהם.

בית משפט בהחלטתו עמד על קשיים לכאוריים נוספים (סעיף 20) וקבע, כי במצב הדברים הנוכחי יש ליתן משקל עקרי לסכויי התביעה שנחזים להיות נמוכים מאוד ולכן למרות שמדובר בדירת מגורים, אין מקום לעיכוב ביצוע.

אין מדובר בתביעת הפקעה, אין מדובר בדיון מוגן ואין במקרה דנן כל יסוד לפצוי חלופי נוסף שנטען.

כאשר מבוקש לבטל פסק דין המושתת על הסכמה, יש צורך להצביע על פגם מהותי שנפל בהסכם – האם פגם העשוי להביא לביטולו של הסכם על פי משפט החוזים.

כגון: תרמית, טעות, הטעה וכיוצ"ב. ראה לעניין זה: בג"ץ 6103/93 סימה לוי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מה (4), 59, 605 ובימ"ש קמא בהחלטתו הבהיר באילו תנאים תיתקבל טענת מירמה כלפי בית המשפט.

במקרה דנן, לא רק שסכויי ההליך הלכאוריים נמוכים, אלא שרוב טיעוני המבקשים מתמקדים בכך כי בשל היתנהלות הרשויות נימנע מהמבקשים לקבל פיצוי או דיור חלוף לפי הוראות דין שונות.

...

לאחר עיון בטענות המבקשים מצאתי כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור ללא צורך בתשובה .

לסיכום: א) לפיכך, לאור האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור.