מאגר משפטי לחיפוש בעזרת בינה מלאכותית
רוצים לראות איך משתמשים בדין רגע? לחצו כאן

בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש השלום בטבריה בעניין מתחם נופש

בהליך ערעור אזרחי (ע"א) שהוגש בשנת 2016 בעליון נפסק כדקלמן:

ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט הבכיר מ' תמיר), מיום 3.10.2015 בת"א 31870-12-14, שלא לפסול עצמו מלדון בעיניינו של המערער.
בית המשפט קבע כי עורך-דין דן-גור הפר שוב ושוב כל כלל בסיסי בהתנהגות עורך-דין בפני ערכאה שיפוטית וכן את כללי האתיקה, בהתייחסו לבית המשפט בלעג ובזלזול מכוון, וציין כי עורך-דין דן-גור אף עזב את האולם ללא רשות.
בכך, לדעת המערער, גילה בית המשפט דעתו כי הוא פגוע מבא-כוח המערער וכי התביעה כולה נרתמה להטבת פגיעה זו. הוכחה לכך מוצא המערער בכך שרק ביום 23.6.2015, כחודש לאחר הדיון, הורה בית המשפט על היתייחסות בעלי הדין לאפשרות לחייב את בא-כוחו בהוצאות, כשטרם ניתנו החלטות בבקשות שהוגשו, למשל, בנוגע לגילוי מסמכים ושאלונים ואף לא נקבע קדם משפט נוסף.
אין היא סימן למשוא פנים בהכרעה לגופו של עניין (ע"א 1838/13 מרכז הרדיאטור ירושלים – שירותי רכב (1998) נ' וינשטוק (28.3.2013)), ולכן אין בבקורת זו כדי ליצור בהכרח עילת פסלות (השוו: ע"א 4451/14 עו"ד איתן ארז, מפרק קלרין טבריה חברה לבניין בע"מ (בפרוק) נ' עו"ד עמית לדרמן - בתפקידו כמפרק חברת א.צ.ט תיירות ונופש בע"מ (בפרוק) (30.6.2014)).
...
אין לתת יד לניסיון להטיל מורא על שופטים עד כדי סיכול ההליך השיפוטי התקין, ויש למנוע מצב בו בעל דין או בא-כוחו מנסה להביא להחלפת השופט לאחר שהשופט ביקש תגובה לעניין הטלת הוצאות, ובסופו של דבר הטיל עליו הוצאות הכל בשל התנהלותו שאין להשלים עמה.
משכך, דין הערעור להידחות.
הערעור נדחה.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2019 בשלום טבריה נפסק כדקלמן:

בית משפט השלום בטבריה ת"א 29053-03-13 מדינת ישראל ואח' נ' ג'ינו ואח' תיק חצוני: בפני כבוד השופט סאמר ח'טיב התובעות: 1.מדינת ישראל – רשות הפיתוח באמצעות מינהל מקרקעי ישראל 2.הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים הנתבעים: 1.יוסף ג'ינו ז"ל ת.ז. 005561493 (ניתן פס"ד) 2.עודה עלי עבדללה ת.ז. 052537370 3.טאנוס רוני סאמי ת.ז. 059466102 (ניתן פס"ד) 4.כפר נחום מסעדה וחוף פרטי 2003 בע"מ ח.פ. 51-335978-0 פסק דין
בעקבות בקשת הנתבעים והסכמת התובעות, בהחלטתו מיום 6.1.14, הורה בית המשפט המחוזי (כב' השופט בנימין ארבל) על העברת הדיון בתובענה לבית משפט השלום, בשל סמכותו העניינית לידון בה. בנוסף, במהלך ניהול ההליכים פונו המקרקעין כך שהתייתר הצורך במתן צו לפינוי וסלוק יד. כמו כן, ביום 8.10.17 ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים בעיניין ג'ינו והנתבע מס' 3.
ערעור ובקשת רשות ערעור על פסק הדין נדחו בבית המשפט המחוזי והעליון (ע"א (מחוזי-נצרת) 42222-06-13; רע"א 8179/13).
ביום 12.1.14 התקבלה החלטתו של בית המשפט העליון ברע"א 8734/13 עודה עלי עבדללה ואח' נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל ואח', במסגרתה דחה בית המשפט ערעור הנתבעים על ההחלטה שלא לעכב ביצועו של צו ההריסה, פינוי וסלוק ידם של הנתבעים מהמסעדה, וקבע כי הצוו יבוצע לאלתר.
יפים לענייננו הדברים שנקבעו בהחלטתו של כב' השופט שהם מיום 12.1.14 ברע"א 8734/13 לעיל (עמ' 11): "קשה להלום כיצד עולה בקנה אחד טענת המבקשים (הנתבעים דכאן – הערה שלי, ס.ח'), לפיה המשיבות השלימו בשתיקתן עם קיומה של המסעדה, עם העובדה כי כבר בשנת 1997 הוגשה תובענה להריסתה של המסעדה והחל משנת 2000 קיים פסק דין חלוט המורה על כך. יש לציין בהקשר זה, כי המבקשים אף נימנעו מלהסביר כיצד טענותיהם בתובענה הנוכחית מתיישבות עם הצהרותיהם בהליכים אחרים, לפיהן פסק הדין המוסכם מהוה מעשה בית דין, המחייב גם אותם, לעניין פינוי המסעדה". טענה נוספת שדינה להדחות היא, כי לאורך השנים, התובעות נתנו לג'ינו הבטחות שלטוניות והציגו בפניו מצגים לפיהם הן מסכימות ומאשרות לו להקים ולנהל מיתחם תיירות בגן הלאומי כפר נחום, וזאת בשל מעשה בית דין, שהרי המדובר בטענה שנדונה במסגרת התביעה שהוגשה על ידי ג'ינו לביטול פסק הדין המוסכם, כפי שפורט לעיל (ת"א 72-09-07 ג'ינו נ' רשות הגנים הלאומיים).
בשיקלול כל הנתונים, מצאתי לנכון להעמיד את דמי השמוש הראויים של המסעדה ומתחם הנופש על סך כולל של 170,000 ₪ לשנה כולל מע"מ. באשר לתקופת החיוב – התובעות עתרו לקבל דמי שימוש ורווחים ביחס ל-7 השנים שקדמו להגשת התביעה (דהיינו החל מחודש מרץ 2006) וכן ביחס לתקופה שמיום הגשת התביעה ועד להריסת המסעדה בחודש ינואר 2014.
...
השמאית ריכזה בטבלה נתונים אודות עסקאות שנערכו ביחס לחנויות המצויות בטבריה ועל בסיסם הגיעה למסקנה כי נכון יהיה להעמיד שווי מ"ר בנוי למסחר בטבריה באזור חופי הכנרת לחודש על סך של 11,000 ₪ לא כולל מע"מ. · דמי שימוש ראויים בגין יחידת מגורים – על מנת לאמוד דמי שימוש ראויים ליחידת מגורים, בוצע סקר מחירי דרישה להשכרת יחידות דיור במושבים הסמוכים למקרקעין, אלמגור וחד נס. בהסתמך על סקר זה, העמידה השמאית את שווי דמי השימוש הראויים למגורים לחודש על סך של 42 ₪ עבור מ"ר. · דמי שימוש ראויים בגין חנייה – מסקר מחירים להשכרת מקומות חנייה על בסיס חודשי שערכה השמאית עלה כי באזורי ביקוש כמו תל אביב, ממוצע מחירי דרישה לחודש עומד על סך של 500 ₪ ללא מע"מ בעוד שבצפון באזור הקריות ועכו מוצעות חניות במחירים הנעים בין 200 ל-400 ₪ לחודש, ללא מע"מ. לאור מיקום הנכס, הגיעה השמאית למסקנה כי נכון יהיה להעמיד את דמי השכירות החודשיים למקום חנייה על סך של 300 ₪ לחודש, ללא מע"מ. בנסיבות דנן, לאחר שעיינתי בחוות הדעת והתרשמתי כי עדותה של השמאית בפניי הייתה בהירה ועקבית, תוך שהשיבה באופן קוהרנטי ומקצועי לשאלות ב"כ הנתבעים, ובהתחשב בכך שהנתבעים נמנעו מלהגיש חוות דעת נגדית ומלחשוף נתונים אודות הכנסות החברה, נחה דעתי כי חוות הדעת מהווה בסיס סביר וראוי להערכת דמי השימוש הראויים ועל כן יש לאמצה.
אלא שהואיל ובהכרעת הדין בהליך הפלילי נקבע כי מראיות המאשימה עולה כי השימוש אותו עשו הנתבעים נמשך עד לחודש אוקטובר 2013 (סעיף 53 להכרעת הדין), הרי שדמי השימוש ייפסקו עד למועד זה. סוף דבר על יסוד האמור לעיל, הריני מקבל את התביעה בחלקה ומורה לנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעות דמי שימוש ראויים בסכום של 1,289,166.7 ₪ בגין השימוש שעשו במקרקעין מחודש מרץ 2006 ועד לחודש אוקטובר 2013 ובסה"כ 7 שנים ו-7 חודשים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה (דהיינו מיום 1.3.10) ועד למועד התשלום המלא בפועל.
כמו כן, ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובעות שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך כולל של 120,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

בהליך ערעור פלילי אחר (עפ"א) שהוגש בשנת 2019 בהמחוזי נצרת נפסק כדקלמן:

בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים עפ"א 33296-01-19 צחיאל בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל לפני כבוד השופטת תמר נסים שי המערערים .1 צחיאל בע"מ חברות 512289786 .2 אלי סלאח ת.ז. 054623699 המשיבה מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום (כב' השופט י. נבון) מיום 29/11/18, בעמ"א 57216-07-18 1. לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בטבריה (כב' השופט י. נבון) מיום 29/11/18, בתיק עמ"א 57216-07-18, במסגרתה ניתן כנגד המערערים צו שפוטי להפסקת שימוש אסור, בהתאם לסע' 236 לחוק התיכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התיכנון והבניה" או "החוק"). רקע דרוש והחלטת בית המשפט קמא 2. כנגד המערערים הוגש ביום 25/7/2018 כתב אישום, שעניינו שימוש אסור במקרקעין ובמבנים בנגוד לתכנית. על פי עובדות כתב האישום, המקרקעין הידועים כגוש 15069 חלקות 5 ו – 6 וכן גוש 15828 חלקה 8 (ולהלן: "המקרקעין") הנם קרקע בבעלות המדינה, שייעודם חוף רחצה ונופש בהתאם לתכנית המתאר ג/5266. המערערת 1 (חברה בע"מ) והמערער 2 (מנהלה הפעיל ודירקטור בה) מחזיקים בשטח כולל של 3,683 מ"ר מהמקרקעין, ומפעילים בהם חניון בתשלום לסירות ואופנועי ים. על המקרקעין חלות תכניות שונות, והשימושים המותרים בהם הנם סככות הצלה, מיגרשי ספורט ומשחק, בריכות שחייה, גני נוי וחורשות, רחבות, מקלחות, שירות למתרחצים, בתי קפה ומסעדות, מתקנים לעזרה ראשונה, מגדלי מצילים ומזחים לעגינת סירות. 3. בשנת 1996 קיבלו המערערים מהועדה המקומית לתיכנון ובניה טבריה היתר לבניית סככה לחניה מפח אסכורית בשטח של 189 מ"ר במקרקעין (להלן: "ההיתר הראשון"). בשנת 2006 קיבלו המערערים היתר עבור חניות לא מקורות לסירות, ללא שצוין בהיתר כי הוא כולל שימוש חורג או שהוא מוגבל בזמן (להלן: "ההיתר השני"). בשנת 2011 החליטה הועדה המקומית לאשר למערערים שימוש חורג לתקופה של שלוש שנים, בתנאי שיתקבל אישור הועדה לשמירת הסביבה החופית (ולהלן: "הוולחו"ף"). בשנת 2014, ומשלא נתקבל אישור הוולחו"ף, החליטה הועדה המקומית לבטל את ההיתר השני. המערערים הגישו ערר על החלטת הועדה המקומית לועדת הערר, אך זה נדחה. כנגד החלטת ועדת הערר עתרו לבית המשפט לעניינים מינהליים ועתירתם נדחתה. על דחיית העתירה ערערו המערערים לבית המשפט העליון, וביום 18/12/17 נדחה ערעורם לאחר שהחליטו למשוך אותו. 4. בכתב האישום נטען כי החל מיום 8/2/16 לכל המאוחר, עושים המערערים שימוש אסור במקרקעין, בנגוד לתכניות החלות עליהם. עסקינן בשימוש בשטח של 3,680 מ"ר לאיחסון סירות ואופנועי ים בתשלום, ושימוש במבנים נוספים (כמפורט שם) המשמשים להפעלת החניון. נטען עוד כי המערערים מפיקים רווח של מאות אלפי שקלים לשנה. בגין השמוש האמור, שבוצע בתקופה שבין 8/2/16 ועד 24/10/17, הואשמו המערערים בבצוע עבירות של שימוש במקרקעין טעון היתר ללא היתר - עבירות לפי סע' 204(א), 208(א)(2) ו-(4) ו-(6) ו-(7), סע' 253, לחוק התיכנון והבניה (כנוסחו טרם תיקון 116) וכן שימוש במקרקעין בנגוד לייעודם ובסטייה מתכנית - עבירה לפי סע' 204(ב) לחוק (טרם התיקון). בגין השמוש החל מיום 25/7/17 ואילך הואשמו בעשיית שימוש אסור במקרקעין - עבירות לפי סע' 243(ה), סע' 243(ו)(1) ו-(4) ו-(5), סע' 253-254 לחוק (כנוסחו לאחר תיקון 116). המערער 2 מואשם בנוסף בהפרת חובת הפיקוח המוטלת עליו כנושא משרה בתאגיד – עבירה לפי סעיף 254 לחוק. 5. ביום 16/8/2018 הגישה המשיבה בקשה למתן צו שפוטי להפסקת השמוש האסור, בהתאם לסע' 236 לחוק התיכנון והבניה. המסד העובדתי והמשפטי שעמד בבסיס כתב האישום שימש גם לבקשה למתן הצוו. במסגרת הצוו ביקשה המשיבה להורות על מניעת המשך ביצוען של העבירות נשוא האישום והמשך הפקת רווח כלכלי מהן. המשיבה הדגישה כי מדובר בחוף הכינרת, מקרקעין שהנם מוגנים, ולכל הציבור הזכות להנות מהם. לפיכך, קיימת חשיבות עליונה לבצוע האכיפה והפסקת השמוש. אשר לתנאים למתן הצוו, ציינה כי הבקשה מקיימת את התנאים כנדרש בחוק – ביצוע עבודה או שימוש אסורים וקיומן של ראיות לכאורה לאמור, תוך הפנייה לראיות שבידיה. המערערים מסרו תגובתם, במסגרתה היתנגדו באופן נחרץ לבקשה, וטעמי היתנגדותם עומדים אף ביסוד העירעור שלפניי, כפי שיפורט להלן. לאחר קבלת תגובת המערערים קיים בית המשפט דיון בבקשה, ובעקבותיו ניתנה ההחלטה המקבלת את הבקשה.
אף שלא היה חולק על קיומן של ראיות לכאורה, נידרש בית המשפט קמא לראיות שהוצגו בפניו, ובכלל אלה להיתרים שניתנו וזה שבוטל, להחלטות הערכאות המאשרות את חוקיות הביטול, לדו"ח מפקח הועדה מיום 8.2.16 ולדו"ח נוסף מיום 28.2.18, המפרטים את הפעילות שמבוצעת במיתחם והתמונות שצורפו אליהם, לתיק פקוח מיום 15.11.18, המפרט פעולות אכיפה המבוצעות ע"י הועדה בחופי הכינרת גם כנגד אחרים, ולכתבי בית דין בהליך הפינוי המנוהל ע"י רמ"י כנגד המערערים (מהם ניתן ללמוד גם אודות הרווחים הכספיים שהמערערים גורפים מהפעלת העסק).
בעיניין יד שלום נקבע כי "כבר נאמר בהקשר זה כי "כאשר הפעולה המנהלית שאותה אנו בוחנים נוגעת לאכיפת החוק, ההשתהות בהפעלת אמצעי האכיפה כשלעצמה לא תיצור מניעות כלפי הרשות האוכפת אלא במקרים קצוניים ויוצאי-דופן."(עניין שוויצר, בעמוד 604).
...
אשר לשיהוי קבע, כי טענת המערערים לפיה המשיבה השתהתה באופן בלתי סביר בהגשת הבקשה, בהתחשב במועד ביטול ההיתר השני, דינה להידחות.
בית המשפט קמא בחן את הראיות שהוצגו בפניו (אף שלא הייתה מחלוקת בעניינן) והגיע למסקנה, כי די בהן כדי לבסס ולהצדיק את מתן הצו.
" בענייננו אין המדובר במקרה קיצוני או יוצא דופן ומקובלת עלי קביעת בית המשפט קמא כי אף שייתכן שהמשיבה נקטה בשיהוי מה בהגשת הבקשה, הרי ששיהוי זה נובע מההליכים המשפטיים שהמערערים ניהלו בניסיון לתקוף את החלטת הוועדה לביטול ההיתר, שהאחרון בהם (ערעור לביהמ"ש העליון) נדחה בשלהי שנת 2017.
אשר על כן, ועל יסוד כל האמור לעיל, הערעור נדחה.
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת סגורה המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו