בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים
עפ"א 33296-01-19 צחיאל בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל
לפני כבוד השופטת תמר נסים שי
המערערים
.1 צחיאל בע"מ חברות 512289786
.2 אלי סלאח ת.ז. 054623699
המשיבה
מדינת ישראל
ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום (כב' השופט י. נבון) מיום 29/11/18,
בעמ"א 57216-07-18
1. לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בטבריה (כב' השופט י. נבון) מיום 29/11/18, בתיק עמ"א 57216-07-18, במסגרתה ניתן כנגד המערערים צו שפוטי להפסקת שימוש אסור, בהתאם לסע' 236 לחוק התיכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התיכנון והבניה" או "החוק").
רקע דרוש והחלטת בית המשפט קמא
2. כנגד המערערים הוגש ביום 25/7/2018 כתב אישום, שעניינו שימוש אסור במקרקעין ובמבנים בנגוד לתכנית. על פי עובדות כתב האישום, המקרקעין הידועים כגוש 15069 חלקות 5 ו – 6 וכן גוש 15828 חלקה 8 (ולהלן: "המקרקעין") הנם קרקע בבעלות המדינה, שייעודם חוף רחצה ונופש בהתאם לתכנית המתאר ג/5266. המערערת 1 (חברה בע"מ) והמערער 2 (מנהלה הפעיל ודירקטור בה) מחזיקים בשטח כולל של 3,683 מ"ר מהמקרקעין, ומפעילים בהם חניון בתשלום לסירות ואופנועי ים.
על המקרקעין חלות תכניות שונות, והשימושים המותרים בהם הנם סככות הצלה, מיגרשי ספורט ומשחק, בריכות שחייה, גני נוי וחורשות, רחבות, מקלחות, שירות למתרחצים, בתי קפה ומסעדות, מתקנים לעזרה ראשונה, מגדלי מצילים ומזחים לעגינת סירות.
3. בשנת 1996 קיבלו המערערים מהועדה המקומית לתיכנון ובניה טבריה היתר לבניית סככה לחניה מפח אסכורית בשטח של 189 מ"ר במקרקעין (להלן: "ההיתר הראשון"). בשנת 2006 קיבלו המערערים היתר עבור חניות לא מקורות לסירות, ללא שצוין בהיתר כי הוא כולל שימוש חורג או שהוא מוגבל בזמן (להלן: "ההיתר השני"). בשנת 2011 החליטה הועדה המקומית לאשר למערערים שימוש חורג לתקופה של שלוש שנים, בתנאי שיתקבל אישור הועדה לשמירת הסביבה החופית (ולהלן: "הוולחו"ף"). בשנת 2014, ומשלא נתקבל אישור הוולחו"ף, החליטה הועדה המקומית לבטל את ההיתר השני.
המערערים הגישו ערר על החלטת הועדה המקומית לועדת הערר, אך זה נדחה. כנגד החלטת ועדת הערר עתרו לבית המשפט לעניינים מינהליים ועתירתם נדחתה. על דחיית העתירה ערערו המערערים לבית המשפט העליון, וביום 18/12/17 נדחה ערעורם לאחר שהחליטו למשוך אותו.
4. בכתב האישום נטען כי החל מיום 8/2/16 לכל המאוחר, עושים המערערים שימוש אסור במקרקעין, בנגוד לתכניות החלות עליהם. עסקינן בשימוש בשטח של 3,680 מ"ר לאיחסון סירות ואופנועי ים בתשלום, ושימוש במבנים נוספים (כמפורט שם) המשמשים להפעלת החניון. נטען עוד כי המערערים מפיקים רווח של מאות אלפי שקלים לשנה. בגין השמוש האמור, שבוצע בתקופה שבין 8/2/16 ועד 24/10/17, הואשמו המערערים בבצוע עבירות של שימוש במקרקעין טעון היתר ללא היתר - עבירות לפי סע' 204(א), 208(א)(2) ו-(4) ו-(6) ו-(7), סע' 253, לחוק התיכנון והבניה (כנוסחו טרם תיקון 116) וכן שימוש במקרקעין בנגוד לייעודם ובסטייה מתכנית - עבירה לפי סע' 204(ב) לחוק (טרם התיקון). בגין השמוש החל מיום 25/7/17 ואילך הואשמו בעשיית שימוש אסור במקרקעין - עבירות לפי סע' 243(ה), סע' 243(ו)(1) ו-(4) ו-(5), סע' 253-254 לחוק (כנוסחו לאחר תיקון 116).
המערער 2 מואשם בנוסף בהפרת חובת הפיקוח המוטלת עליו כנושא משרה בתאגיד – עבירה לפי סעיף 254 לחוק.
5. ביום 16/8/2018 הגישה המשיבה בקשה למתן צו שפוטי להפסקת השמוש האסור, בהתאם לסע' 236 לחוק התיכנון והבניה. המסד העובדתי והמשפטי שעמד בבסיס כתב האישום שימש גם לבקשה למתן הצוו.
במסגרת הצוו ביקשה המשיבה להורות על מניעת המשך ביצוען של העבירות נשוא האישום והמשך הפקת רווח כלכלי מהן. המשיבה הדגישה כי מדובר בחוף הכינרת, מקרקעין שהנם מוגנים, ולכל הציבור הזכות להנות מהם. לפיכך, קיימת חשיבות עליונה לבצוע האכיפה והפסקת השמוש. אשר לתנאים למתן הצוו, ציינה כי הבקשה מקיימת את התנאים כנדרש בחוק – ביצוע עבודה או שימוש אסורים וקיומן של ראיות לכאורה לאמור, תוך הפנייה לראיות שבידיה.
המערערים מסרו תגובתם, במסגרתה היתנגדו באופן נחרץ לבקשה, וטעמי היתנגדותם עומדים אף ביסוד העירעור שלפניי, כפי שיפורט להלן. לאחר קבלת תגובת המערערים קיים בית המשפט דיון בבקשה, ובעקבותיו ניתנה ההחלטה המקבלת את הבקשה.
אף שלא היה חולק על קיומן של ראיות לכאורה, נידרש בית המשפט קמא לראיות שהוצגו בפניו, ובכלל אלה להיתרים שניתנו וזה שבוטל, להחלטות הערכאות המאשרות את חוקיות הביטול, לדו"ח מפקח הועדה מיום 8.2.16 ולדו"ח נוסף מיום 28.2.18, המפרטים את הפעילות שמבוצעת במיתחם והתמונות שצורפו אליהם, לתיק פקוח מיום 15.11.18, המפרט פעולות אכיפה המבוצעות ע"י הועדה בחופי הכינרת גם כנגד אחרים, ולכתבי בית דין בהליך הפינוי המנוהל ע"י רמ"י כנגד המערערים (מהם ניתן ללמוד גם אודות הרווחים הכספיים שהמערערים גורפים מהפעלת העסק).
בעיניין יד שלום נקבע כי "כבר נאמר בהקשר זה כי "כאשר הפעולה המנהלית שאותה אנו בוחנים נוגעת לאכיפת החוק, ההשתהות בהפעלת אמצעי האכיפה כשלעצמה לא תיצור מניעות כלפי הרשות האוכפת אלא במקרים קצוניים ויוצאי-דופן."(עניין שוויצר, בעמוד 604).
...
אשר לשיהוי קבע, כי טענת המערערים לפיה המשיבה השתהתה באופן בלתי סביר בהגשת הבקשה, בהתחשב במועד ביטול ההיתר השני, דינה להידחות.
בית המשפט קמא בחן את הראיות שהוצגו בפניו (אף שלא הייתה מחלוקת בעניינן) והגיע למסקנה, כי די בהן כדי לבסס ולהצדיק את מתן הצו.
"
בענייננו אין המדובר במקרה קיצוני או יוצא דופן ומקובלת עלי קביעת בית המשפט קמא כי אף שייתכן שהמשיבה נקטה בשיהוי מה בהגשת הבקשה, הרי ששיהוי זה נובע מההליכים המשפטיים שהמערערים ניהלו בניסיון לתקוף את החלטת הוועדה לביטול ההיתר, שהאחרון בהם (ערעור לביהמ"ש העליון) נדחה בשלהי שנת 2017.
אשר על כן, ועל יסוד כל האמור לעיל, הערעור נדחה.