המבקשת עתרה בתובענה לקבוע כי ישולם פיצוי כספי לקבוצה; ליתן צוי עשה לגילוי כל מיסמך, חוות דעת, פרוטוקול, הסכם, תוכניות ביצוע והיתרי בנייה, על כל גרסאותיהם, ביחס לפרויקט הנתיב המהיר; למנות מומחים מקצועיים מטעם בית המשפט אשר ייבחנו את הטענות המפורטות בתביעה, ויאפשרו את קביעת הפצוי הכספי המגיע למבקשת; וכן להורות על הסדרי שימוש עתידיים בנתיב המהיר בהתאם לנתונים שיתבררו בגדרי ההליך וממצאיו.
הראשונה:
"כל אדם אשר עשה שימוש בנתיב המהיר לכלי רכב, החל משנת 2011 - והמשיבות גבו ממנו אגרה בגין כך, ועד למועד החלטה על קבלת התביעה הייצוגית, בהתאם לפסיקה שיפוטית בנידון - והנחיות שיינתנו".
והשנייה:
"כל אדם אשר זמן העמידה בפקק, בכניסה לתל אביב, מצד מזרח - מכיוון כביש מספר 1 - התארך בפועל, ממועד פתיחת הנתיב המהיר - בחודש ינואר 2011, עקב צימצום נתיבי הכניסה לרכב לתל אביב מ-3 ל-2, באמצעות נטילת נתיב צבורי - והפיכתו לנתיב אגרה".
המבקשת טענה, כי בחודש יולי 2002 החליטה הממשלה על הקמת והפעלת הנתיב המהיר שיפעל ככביש אגרה וישמש להקלת עומסי התנועה שהיו קיימים בכניסה המזרחית דרך כביש מספר 1 לתל אביב.
פרט 11 לתוספת השנייה מאפשר להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית ב:
"תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר".
סעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות קובע כי הסמכות העניינית בתביעה כנגד רשות מכוח פריט 11, תהא לבית המשפט לעניינים מנהליים:
"בקשה לאישור נגד רשות בתביעה שעילתה החלטה של הרשות ושהסעד המבוקש בה הוא פיצויים או השבה, לרבות השבת סכומים שגבתה הרשות כמס, אגרה או תשלום חובה אחר, תוגש לבית משפט לענינים מנהליים; בסעיף קטן זה, "החלטה של רשות" – כהגדרתה בסעיף 2 לחוק בתי משפט לענינים מנהליים".
באותה פרשה, כב' השופט רובינשטיין הביע עמדתו כי לשון סעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות אינה ברורה; כי יש טעם לסברה לפיה פעילויות "אזרחיות" של הרשות יידונו לפני בתי המשפט האזרחיים (ולא המינהליים); וכי כשמדובר בכפל כובעים, על בית-המשפט להכריע בנסיבות העניין הקונקרטי, מהו הרכיב הדומינאנטי בפעולת הרשות, וזאת על-מנת להכריע בשאלת סמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים להדרש לבקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד רשות - האם לבית המשפט המחוזי בשבתו כערכאה אזרחית או לבית משפט מחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (שם, פסקה ל"ג ואילך).
בע"א 4291/17 עו"ד מוטי אלפריח נ' עריית חיפה (פורסם בנבו, 06.03.2019), עמד כב' השופט מני מזוז בדעת הרוב על השמוש בהליך התובענה הייצוגית לצורך תקיפת אקט שילטוני וזאת כתקיפה עקיפה ובמסגרת סעיף 76 לחוק בתי המשפט (כב' השופט עופר גרוסקופף וכב' השופטת יעל וילנר הצטרפו לפסק דינו של כב' השופט מזוז, בכפוף להערות מצדו של כב' השופט גרוסקופף, אשר הסכים לתוצאה אולם ציין כי הנו מבקש להשאיר בצריך עיון את מקצת מהנמקתו של כב' השופט מזוז).
יפים לעניין זה דברי בית המשפט ברע"א 8562/06 לימור פופיק נ' פזגז 1993 בע"מ (פורסם בנבו, 2007, פסקה 8):
"לאור חשיבותה של התובענה הייצוגית והשפעתה על הציבור המיוצג ועל הגופים הנתבעים, יש לשרש את התופעה של בקשות לאישור תובענה ייצוגית שמוגשות ללא תשתית ראייתית ראויה, כגון בקשות המוגשות על בסיס כתבה בעתון ותו לא...אין להתיר ניסיונות ליצוק תוכן לבקשות נבובות לאישור תובענה ייצוגית תוך כדי הליך האישור".
וכן הדגישה כב' השופטת, לימים הנשיאה אסתר חיות ברע"א 1259/16 י. בראון ובניו בע"מ נ' שרון אורן אברהמי (פורסם בנבו, 2016, בפיסקה 7 לפסק דינה):
"כידוע, על בקשה לאישור תובענה ייצוגית להתמך בתשתית ראייתית מוצקה ועל מגיש בקשת האישור לפעול בשקידה ראויה על מנת לצרף אליה את כל הראיות שבאפשרותו להשיג טרם הגשתה .... במקרה דנן הזדרזו המשיבים להגיש את בקשת האישור, ללא ראיות שלטענתם הן בעלות חשיבות רבה להליך, וזאת בטרם שמיצו את המהלך שבו נקטו לקבלת ראיות אלה מכוח חוק חופש המידע. הגישה לפיה יתאפשר להם להשלים את החסר באמצעות צו לגילוי מסמכים במסגרת בקשת האישור, היא בנסיבות אלה בלתי הולמת והתנהלותם של המשיבים בהקשר זה אינה ראויה לעידוד, כעניין שבמדיניות שיפוטית. גם מטעם זה לא היה מקום להעתר לבקשת המשיבים למתן צו הגילוי והעיון".
כן ראו ת"צ (מחוזי מרכז) 3947-09-11 אמיר יוסף ברוט נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ - שם דחה כב' השופט גרוסקופף (בשבתו כשופט בית המשפט המחוזי מרכז) בקשת אישור בשל העדר תשתית ראייתית מתאימה, וקבע כי יש מקום לקבל את בקשת המשיבות למחוק את התובענה על הסף עקב המחסור הקריטי בנתונים היכולים לבסס את התביעה, מה גם שהדבר מחייב להעלות ספק בשאלה האם התובע הייצוגי ייצג בצורה הולמת את האינטרסים של הקבוצה:
"לתובענה לא צורפה לא חוות דעת ולא נתונים נוספים המעידים על דמיון במחירים במועדים נוספים מעבר לסוף אוגוסט 2011. לא ניתן על סמך זהות מחירים ברשת מסוימת, במועד נתון, להסיק דבר בדבר קיומה של זהות מחירים על פני זמן. המבקש ער לבעיה זו ומעוניין להשלים את שהחסיר בתובענה באמצעות הליך גילוי מסמכים. ואולם, לא זו הדרך הראויה לניהול תובענה, ובודאי שלא תובענה ייצוגית. תפקידו של התובע לבוא לביהמ"ש כאשר ברשותו בסיס נתונים לכאורי המבסס ולו באופן ראשוני את הנטען בתביעה. לא ניתן להעלות השערה גרידא ולהשתמש בהליך המשפטי כאמצעי לאשש או להפריך אותה. ב"כ המבקש טען כי הנתונים החסרים הם נתונים שהוא נמצא לגביהם בעמדת נחיתות המקשה עליו להשיגם. טיעון זה אינו נראה לי מהטעם הפשוט שהנתונים עליהם ביקש לבסס את חשדותיו הם מחירי המוצרים לצרכן - מחירים שהם כמובן ידועים ומפורסמים לציבור. זאת ועוד, ב"כ המבקש לא הראה כי נקט בכל מאמץ ממשי טרם הגשת התביעה על מנת לנסות ולהשיג נתונים אלה וממילא לא ניתן להגיע למסקנה כי מדובר בנתונים שמאמץ סביר לא היה מאפשר להביאם כבר במועד הגשת התובענה. רק לאחר שהוגשו התשובות מטעם המשיבות פנה ב"כ המבקש בפברואר 2012 בניסיון להשיג מידע זה – המדובר כמובן בפנייה מאוחרת מדי שיש בה כדי להעיד על הדרך שבה הוכנה התובענה. לאור האמור לעיל אני סבור כי יש מקום לקבל את בקשת המשיבות למחוק את התובענה על הסף. המחסור הקריטי בנתונים היכולים לבסס את החשד לזהות או דמיון במחירים שנגבו ברשתות שונות מביא לכך שאין כל סיכוי לכך שהבקשה תיתקבל והוא אף מחייב להעלות ספק בשאלה האם התובע הייצוגי ייצג בצורה הולמת את האינטרסים של הקבוצה".
בית המשפט הורה איפוא על מחיקת ההליך, על מנת שלא לשלול מהתובע או מתובעים אחרים את האפשרות להגיש תובענה אחרת שתהיה מבוססת על תשתית נתונים הולמת.
וראו הדברים שנאמרו בע"א 5378/11 ארתור פרנק נ' אולסייל (פורסם בנבו, 2014, פסקה 4 לפסק דינה של כב' השופטת, לימים הנשיאה, אסתר חיות):
"חסר ראייתי מובהק זה שבו לוקה הבקשה לאישור במקרה דנן בהיעדר כל חוות דעת של מומחה לביסוסה או למצער למתן תוקף או משקל לתוכנה שאותה פיתחו המערערים ובה השתמשו, מכשיל לגישתי את הבקשה, בייחוד בהנתן הטענות החמורות למעשי תרמית והונאה שיטתיים הגובלים בפלילים, שאותם מייחסים המערערים לכל המשיבות כאחד. המעלה טענות כאלה, בייחוד בהקשר מורכב ועתיר ידע כבעניינו, אינו יכול להסתפק לטעמי בהסקת מסקנות הנסמכות על "ההיגיון והשכל הישר" כדברי המערערים".
...
המבקשת בנדון לא הצליחה להצביע על פגם כלשהוא, וודאי לא פגם חמור, בפועלה של הרשות, בעיקר בהעדר תשתית ראייתית לאלו מטענות המבקשת, אשר יש בו כדי להצדיק התעלמות מהשיהוי הרב בהגשת העתירה
לאור העובדה שמדובר בשיהוי המתמשך על פני שנים ארוכות, ומשלא הוכח, אף לא ברמה הלכאורית, פגם כלשהוא בפעולות הרשות, וודאי לא פגם חמור, הרי שיש לקבוע כי התובענה לוקה בשיהוי חמור ומטעם זה בלבד דינה להידחות.
סוף דבר
אני מורה על דחיית התובענה האישית של המבקשת על הסף, וכן על מחיקת התובענה והבקשה לאישורה על הסף, מכל הטעמים שפורטו לעיל.
המבקשת תשלם לכל אחת מהמשיבות סכום של 15,000 שקלים.
