בקשת רשות ערעור על החלטות בפש"ר בעניין ערובה וחיוב נאמן בתצהיר

לפני בקשת רשות ערעור על החלטות בימ"ש השלום בת"א – יפו (כב' השופטת כוכבה לוי) מימים 11.7.19, 23.7.19 ו – 4.9.19 בת"א 8325-08-15 שעניינן חיוב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבים.

ביום 28.4.19 הגישו הנתבעים "בקשה חוזרת להפקדת ערובה להוצאות" בגובה של 50,000 ₪ לכל נתבע, בהתאם לתקנה 519 לתקסד"א. נטען כי ההחלטה מיום 21.6.17 ניתנה טרם הגישו הנתבעים תצהיר מטעם מר קוסטין והחלטת עריית ת"א שצורפה לו שיש בהם להוות שינוי נסיבות קצוני, לחזק את טענות הנתבעים ולהפוך את סכויי התביעה לנמוכים ביותר.

כן הודגש כי האישור לתובע לנהל את ההליך בנסיבות תיק הפש"ר שהתנהל בעיניינו ניתן לו לבקשת המנהל המיוחד ביום 27.4.17 לאחר שצד ג' "ברוך סער" מסר מכתב לנאמן על פיו הוא מתחייב "להפקיד ערובה בהתאם לשיקול דעת בית המשפט הדן בתובענה". נקבע כי: "בנסיבות אלה ולבקשת הנתבע ובשים לב לסכום התביעה – כ514,000 ₪ קרן ולאחר ששקלתי את סכויי התביעה בהסתמך של חומר הראיות שהגישו הצדדים מכאן ומכאן שלא נוכחתי שרבים הם, אני מחייבת התובע להפקיד ערובה לכסוי הוצאות הנתבע למקרה ותידחה התביעה בסך של 90,207 ₪ במזומן או ערבות בנקאית צמודת מדד עד ולא יאוחר מיום 21.7.2019". כן נקבע כי ככל שלא תופקד הערובה, בימ"ש יורה על דחיית התביעה מכוח הסמכות עפ"י תקנה 519 לתקסד"א. ביום 23.7.19 ניתן פסק דין ע"י בימ"ש קמא לפיו: "משלא הופקדה הערובה לכסוי הוצאות הנתבעים על ידי או מטעם התובע על פי החלטתי מיום 11.7.2019 ועד עצם היום הזה, הרי שבהתאם להחלטתי מיום 11.7.2019 מורה על דחיית התביעה ועל סגירת התיק". כמו כן חויב התובע בהוצאות הנתבעים ביחד ולחוד בסך של 58,500 ₪.

לאחר עיון בבקשת רשות העירעור הגעתי למסקנה ולפיה דין בקשת רשות העירעור להדחות אף ללא צורך בתשובת המשיבים, וזאת מהנימוקים כדלקמן: א) ככלל, החלטה בעיניין הפקדת ערובה להוצאות לפי תקנה 519 לתקסד"א היא החלטה דיונית אשר מסורה לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית וערכאת העירעור אינה נוהגת להתערב בה. היתערבות ערכאת העירעור שמורה למקרים בהם ההחלטה ניתנה בנגוד לדין או שהיא גורמת עוות דין (רע"א 10142/17 גולד נ' ברגמן, סעיף 4 להחלטת כב' הש' י' עמית (28.1.18)).

...

כן הודגש כי האישור לתובע לנהל את ההליך בנסיבות תיק הפש"ר שהתנהל בעניינו ניתן לו לבקשת המנהל המיוחד ביום 27.4.17 לאחר שצד ג' "ברוך סער" מסר מכתב לנאמן על פיו הוא מתחייב "להפקיד ערובה בהתאם לשיקול דעת בית המשפט הדן בתובענה". נקבע כי: "בנסיבות אלה ולבקשת הנתבע ובשים לב לסכום התביעה – כ514,000 ₪ קרן ולאחר ששקלתי את סיכויי התביעה בהסתמך של חומר הראיות שהגישו הצדדים מכאן ומכאן שלא נוכחתי שרבים הם, אני מחייבת התובע להפקיד ערובה לכיסוי הוצאות הנתבע למקרה ותידחה התביעה בסך של 90,207 ₪ במזומן או ערבות בנקאית צמודת מדד עד ולא יאוחר מיום 21.7.2019". כן נקבע כי ככל שלא תופקד הערובה, בימ"ש יורה על דחיית התביעה מכוח הסמכות עפ"י תקנה 519 לתקסד"א. ביום 23.7.19 ניתן פסק דין ע"י בימ"ש קמא לפיו: "משלא הופקדה הערובה לכיסוי הוצאות הנתבעים על ידי או מטעם התובע על פי החלטתי מיום 11.7.2019 ועד עצם היום הזה, הרי שבהתאם להחלטתי מיום 11.7.2019 מורה על דחיית התביעה ועל סגירת התיק". כמו כן חויב התובע בהוצאות הנתבעים ביחד ולחוד בסך של 58,500 ₪.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור הגעתי למסקנה ולפיה דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בתשובת המשיבים, וזאת מהנימוקים כדלקמן: א) ככלל, החלטה בעניין הפקדת ערובה להוצאות לפי תקנה 519 לתקסד"א היא החלטה דיונית אשר מסורה לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית וערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בה. התערבות ערכאת הערעור שמורה למקרים בהם ההחלטה ניתנה בניגוד לדין או שהיא גורמת עיוות דין (רע"א 10142/17 גולד נ' ברגמן, סעיף 4 להחלטת כב' הש' י' עמית (28.1.18)).

התובע היה רשאי לצרף את עמדתו של מבקש 2 לתגובתו לבקשה לחיוב בערובה בבימ"ש קמא, אולם הוא לא עשה כן. ד) בסיכומו של דבר, לא מצאתי כל טעם המצדיק התערבות בהחלטות בימ"ש קמא נשוא בקשת רשות הערעור.

לסיכום: לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

בבית המשפט העליון ע"א 7854/20 לפני: כבוד הרשמת דר להב המערער: ארז מדמון נ ג ד המשיבים: 1. עו"ד יואב גמרסני - הנאמן 2. עו"ד טל בוטל- שפיס- הנאמנת 3. כונס הנכסים הרישמי 4. אלחנן מדמון 5. עידו מדמון 6. טובי לירון גרומברג 7. יפעת מדמון 8. יוסף שי מדמון 9. ראובן אליהו 10. דלילה אליהו ]בקשה דחופה מטעם כונסי הנכסים למחיקת העירעור על הסף ולחילופין להפקדת ערובה להוצאות; תשובת המערער פסק-דין

המשיבים 2-1, כונסי הנכסים שמונו למכירת הנכס (להלן: כונסי הנכסים), הגישו את הבקשה שלפניי, במסגרתה הם מבקשים למחוק את העירעור על הסף ולחילופין לחייב את המערער להפקיד ערובה בסכום משמעותי (1,000,000 ש"ח) להבטחת הנזקים שייגרמו כתוצאה מהליכי העירעור.

ביסוד הבקשה למחיקת העירעור על הסף עומדות שתי טענות: ראשית, היה על המערער להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה; שנית, בין אם מדובר בעירעור ברשות ובין אם מדובר בעירעור בזכות, ההליך הוגש באיחור, משום שעל פי רשומי מערכת "נט המשפט", בא כוח המערער צפה בהחלטה באתר ביום הינתנה, 2.9.2020, ומכאן שהמועד האחרון להגשת בקשת רשות ערעור היה 22.10.2020, המועד האחרון להגשת ערעור בזכות היה 8.11.2020, ואילו העירעור הוגש בפועל ביום 12.11.2020.

אשר למועד הגשת העירעור, נטען כי הוא הוגש במועד, ובעניין זה צורף תצהיר של בא כוח המערער, לפיו: "החלטת כב' בית המשפט קמא בתיק פש"ר 32070-10-16 מיום 2.9.20 נשוא ערעור זה לא התקבלה במשרדי כלל ולא ראיתי אותה אלא רק ביום 17.9.20 או בסמוך לכך.

מנגד, על החלטות שאינן נופלות תחת ההגדרה של "צו בפשיטת רגל" (אף שניתנו במסגרת הליך של פשיטת רגל) ניתן להשיג בהתאם לדיני העירעור "הרגילים" – זכות ערעור ביחס להחלטות שיפוטיות המסווגות כ"פסק דין" וערעור ברשות ביחס להחלטות שיפוטיות המסווגות כ"החלטה אחרת" (ראו למשל: רע"א 5464/18 פלוני נ' כהן (11.8.2019); רע"א 204/20 פלוני נ' פלוני (19.2.2020) והאסמכתאות שם).

...

מכאן המסקנה, שלמערער עמדה זכות ערעור על ההחלטה, ועל כן יש להידרש לשאלה מהו המועד שממנו מתחיל מניין הימים להגשת הערעור.

אני סבורה כי בנסיבות אלה, יש להעדיף את "כלל הידיעה" על כלל ההמצאה, בפרט שעה שכלל לא הובהר מתי הומצאה ההחלטה וכיצד.

מסקנה זו מתחזקת נוכח העובדה שלאחר ההחלטה ובטרם הגשת הערעור, ננקטו פעולות נוספות על ידי כונסי הנכסים, לקידום ומימוש הסכם המכר, וחרף זאת לא הזדרז המערער להגיש את הערעור: כך, ביום 24.9.2020 הגישו כונסי הנכסים בקשה למנות קבלן ביצוע לצורך פינוי הנכס; ביום 26.9.2020 הגישו כונסי הנכסים בקשה לאישור פסיקתא מתוקנת בעניין פינוי הנכס.

בנסיבות אלה, הגעתי למסקנה כי המועד האחרון להגשת הערעור היה ביום 8.11.2020, כטענת כונסי הנכסים.

מסקנה זו מייתרת את הצורך להידרש לבקשה להטלת ערובה על המערער.

][ לפניי שתי בקשות רשות ערעור על שלוש החלטות של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט גיל ****) בפש"ר 34017-10-17: האחת – החלטה מיום 2.2.2020, במסגרתה דחה בית המשפט את בקשת המבקשים לחייב את המנהלים המיוחדים (המשיבים 1 ו-2) בהפקת ערובה להבטחת הוצאותיהם; השנייה – החלטה מיום 3.2.2020, במסגרתה דחה בית המשפט את בקשת המבקשים להורות על העברת הליך בירורה של בקשה למתן הוראות שהגישו המנהלים המיוחדים, למסלול של תביעה אזרחית רגילה; והשלישית – החלטה מיום 26.2.2020 במסגרתה דחה בית המשפט בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה מיום 3.2.2020, והורה למבקשים להגיש את תגובתם לבקשה למתן הוראות.

ביום 26.2.2020 דחה בית המשפט קמא גם בקשה זו, בקבעו כי חיוב המבקשים בהגשת תשובה לבקשה העיקרית, הנתמכת בתצהיר, איננו מהוה "נזק" אשר יכול לבסס את עיכוב ביצוע ההחלטה, ועצירת בירור הבקשה העיקרית (להלן: "ההחלטה השלישית").

למען הסדר הטוב, אציין כי במסגרת בקשת רשות העירעור לא העלו המבקשים טענות הנוגעות באופן ספציפי להחלטה השלישית, אלא רק ככל שהיא מאשרת את ההחלטה השנייה.

...

מסקנה זו, המבוססת בין היתר על התרשמותו הבלתי-אמצעית של בית המשפט קמא עם טענות הצדדים מזה ועם מצב קופת הכינוס מזה, סבירה בעיניי, ולא מצאתי מקום להתערב בה. בדומה, אף ביחס להחלטות השנייה והשלישית, לא ראיתי מקום ליתן רשות ערעור.

בענייננו, בחן בית משפט קמא את השיקולים הצריכים לעניין, והגיע לכלל מסקנה כי ניתן וראוי לברר את המחלוקת מושא הבקשה העיקרית בדרך של בקשה למתן הוראות.

סוף דבר: דין שתי בקשות רשות הערעור להידחות.

בבית המשפט העליון רע"א 5537/20 לפני: כבוד השופט נ' סולברג המבקשת: ז'קלין שמש נ ג ד המשיבים: 1. עו"ד גיורא רובננקו, מנהל מיוחד על נכסי החייב 2. רות ויואל שקרצ'י 3. רחמים שמש 4. כונס נכסים הרישמי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 18.7.2020 בפש"ר 38909-02-11 שניתנה על ידי כבוד השופט מיכאל תמיר; ובקשה לעיכוב ביצוע בשם המבקשת: עו"ד אלברט בן פורת ][]החלטה

בהחלטתו עמד בית המשפט על התנהלותם של גב' שמש והחייב במסגרת ההליך כולו: "מהמועד להגשת הבקשה לביטול הענקה בשנת 2014 ועד היום ניכר כי כל פעם שבו היה על [גב' שמש] והחייב להשלים הליך כלשהוא נולדה בקשה חדשה אשר הרחיקה את ההליך הקודם. בית המשפט ירחיב על כך במסגרת ההחלטה בבקשה העיקרית". ביחס לבקשה להבאת ראיות, קבע בית המשפט כי "[גב' שמש] צרפה את ראיותיה לבקשה בנגוד לדין. [גב' שמש] הגישה בקשה להבאת ראיות מבלי לצרף בקשה להארכת מועד לצרוף ראיות חדשות ואין בתצהיר של [גב' שמש] פירוט מספיק מתי בדיוק נודע לה לראשונה אודות כל הראיות החדשות שהיא מבקשת לצרף". אשר לטענה בדבר חוסר סמכותו להורות על הפקדת עירבון, קבע בית המשפט כי במקרים רבים, מכוח סמכותם שלפי תקנות סדר הדין האזרחי, נוהגים בתי המשפט להתנות דיון בהליך חדש, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות.

גם הכנ"ר בתשובתו מיום 4.6.2020, ביקר אותה בחריפות: "הכנ"ר התרשם כי החייב ו[גב' שמש] עושים שימוש לרעה בהליכים המשפטיים ועושים כל שלאל ידם כדי לסכל, לסרבל ולבזבז את זמנו השפוטי היקר של בית המשפט הנכבד והצדדים לבקשה, במטרה להמנע מהחלטה שיפוטית בסוגיה [...] הכנ"ר סבור כי [גב' שמש] מבקשת להניח בפני הנאמן, הנושים ובית המשפט מסלול רצוף מכשולים על מנת למשוך זמן ולהביא להתשת הצדדים השונים להליך [...] מדובר, בבקשה שתלויה ועומדת כבר משנת 2014, אשר שלל הבקשות השונות הביאו לכך שלאחר 6 שנים טרם ניתנה החלטה בעיניין. יש לציין, כי בעניינינו מדובר בנושים מבוגרים, שמנסים מזה זמן רב להפרע מהחייב וזה האחרון עושה ככל שביכולתו לסכל אפשרות זו ע"י הבאת ראיות חדשות ופתיחת הדיון מחדש. זאת ועוד, החייב אינו מגיש דוחות חודשיים אינו טורח להגיב לבקשותיו השונות של הנאמן, ואף אינו מקיים החלטות שיפוטיות. קשה לקבל את העובדה כי החייב ימשיך לחסות תחת צלו של ההליך ונושיו יישארו בידים ריקות ללא מענה פינאנסי". הדברים מדברים בעד עצמם, ומעידים כי הן הכנ"ר, הן בית המשפט המחוזי, סבורים שגב' שמש ובעלה מנהלים את ההליך בחוסר תום לב דיוני.

...

משעה שקבע בית המשפט המחוזי, כי הבקשה להבאת ראיות נדחית, הרי שהלכה למעשה הוא ביטל את החלטתו הקודמת המתנה את הדיון בבקשה, בהפקדת ערבון כספי.

אף על פי כן, בנסיבות, לא מצאתי להעתר לבקשה.

גם אם ראוי היה ליתן לה הזדמנות נוספת להשיב לתגובות המשיבים, לא שוכנעתי כי נפגעה זכותה הדיונית במידה שמצדיקה התערבות, חרף כל המתואר לעיל (ראו רע"א 1441/17 חברת אולמי אחים סעיד אל-דאהוד בע"מ נ' אולמות ומסעדות דאוד (2001) בע"מ, פסקה 7 (27.03.2017); רע"א 2968/18 פלוני נ' פלוני, פסקה 8 (12.08.2018)).

בנסיבות אלו, לא אתגייס גם אני למערכה לעיכובו של ההליך לביטול הענקה, אשר נפתח לפני כ-6 שנים; הבשילה השעה לסיים את ההתדיינות בו. הבקשה נדחית אפוא בזאת, ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.

בבית המשפט העליון רע"א 8135/23 לפני: כבוד השופט ע' גרוסקופף המבקש: סמיר גטאס נ ג ד המשיבים: 1. עו"ד קלמן ריבקין, נאמן על נכסי החייב 2. כונס הנכסים הרישמי 3. נאור גולדברג בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 14.8.2023 ומיום 7.11.2023 בפש"ר 1960-03-15 שניתנו על ידי כבוד השופטת רחל ערקובי בשם המבקש: עו"ד יוסף אדר ][]החלטה

] בקשת רשות העירעור שלפניי מופנית כלפי שתי החלטות שונות של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת רחל ערקובי) במסגרת הליך פש"ר 1960-03-15: החלטה מיום 14.8.2023 אשר הגדילה את סכום הערובה להוצאות שעל המבקש, חייב בפשיטת רגל (להלן: המבקש), להפקיד (להלן: ההחלטה בעיניין הגדלת הערובה); והחלטה מיום 7.11.2023 בבקשת המבקש להתיר את חקירת המשיב 1, הנאמן על נכסיו (להלן: הנאמן).

בהחלטה זו הורה בית המשפט קמא כי תחילה הנאמן יגיש תצהיר ולאחר שזה יוגש, ייבחן הצורך לחקור את הנאמן עליו.

...

ככל שהדברים נוגעים להחלטה בעניין הגדלת הערובה, דין הבקשה להידחות ללא צורך בקבלת תשובות.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בכל הנוגע להחלטה בעניין הגדלת הערובה מיום 14.8.2023, בכפוף לאמור בפסקה 2; בכל הנוגע להחלטה בעניין חקירת הנאמן, ההכרעה ברכיב זה של בקשת רשות הערעור יושהה בשלב זה עד להסדרת הפקדת הערובה ברע"א 8612/23.