בקשת רשות ערעור על החלטות בעניין עיון בחומר חקירה בתיק מעשה סדום

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת מיוחסות לעורר עבירות של אינוס ומעשה סדום בנסיבות מחמירות, ניסיון למעשה סדום ומעשה מגונה תוך שימוש בכוח לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977.

בתום הליכי המעצר, שבמסגרתם נקבע כי קיימות ראיות לכאורה למעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום, הוא שוחרר לחלופת מעצר בכפוף להפקדת ערובה ובתנאים מגבילים.

דיון בפתח הדברים אדרש לשאלה האם עומדת לעורר זכות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי שבה נדחתה בקשתו לבצוע השלמות חקירה.

המקור החוקי שעליו נשענת טענת העורר בדבר קיומה של זכות ערר הוא סעיף 53(א) לחוק המעצרים, שזו לשונו: "עצור, משוחרר בערובה ותובע רשאים לערור על החלטת בית משפט בענין הנוגע למעצר, לשיחרור, להפרת תנאי ערובה או להחלטה בבקשה לעיון חוזר, וכן רשאי ערב לערור בענין ערבותו, בפני בית משפט שלערעור, שידון בערר בשופט יחיד; על החלטת בית המשפט המחוזי בערר, רשאים הם לערור בפני בית המשפט העליון, שידון בערר בשופט יחיד. " (ההדגשות הוספו, ע' פ').

להשקפתו, ניתן להניח כי ביצוע פעולות חקירה בתיק פלילי יכול, במקרים מסוימים, להביא לכדי שינוי בתמונת הראיות בתיק.

כך למשל, בענין קאסוטו, חברתי השופטת מ' נאור מוכנה היתה להניח לצורך הדיון – מבלי לקבוע מסמרות – כי החלטה בגדר דיון מעצר שבמהלכו נטען כי אין לסנגור אפשרות מעשית לעיין בכל חומר הראיות עד לדיון בבקשה להארכת מעצר, יכולה להיות נושא לערר "במקרים חריגים". ניתן לראות בכך משום המחשה לפרשנות מרחיבה של התיבה הנדונה, תוך שמירה על הזיקה להליך המעצר.

מבלי למצות את הדיון בסוגיה, נוכל לומר כי תוצאה זו מתיישבת עם האיזון המונח בבסיס ההסדר החוקי המעגן את זכות הערר המוגבלת ביחס להחלטות ביניים בהליך הפלילי, בין התכלית בדבר שמירה על זכות הנאשם לחירות והגנה על חזקת החפות העומדת לו בטרם הורשע בדין (השוו: דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589 (1995)), ובין השאיפה להביא לסיום יעיל ומהיר של ההליכים הפליליים, לטובת הנאשם ולטובת הציבור בכללותו (השוו: בג"ץ 361/67 גולדנברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כב(1) 365, 370-369 (1968); בג"ץ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי בבאר שבע, סעיף 15 לפסק-דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (לא פורסם, 8.10.06); גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער" עיוני משפט ל(1) 71, 122-121 (2006)).

...

אם לא תאמר כן, ניתן יהיה לטעון במקרים רבים לקשר רעיוני עקיף בין החלטות שונות של בית משפט לשאלת המעצר הגם שזו האחרונה לא עומדת להכרעה באותם מקרים, ומצאנו את עצמנו מסכלים את התכלית בדבר סיום יעיל ומהיר ככל הניתן של המשפט, שקשורה בטבורה גם למניעת הארכת משך השהייה של נאשמים במעצר.

בנסיבות אלה אין אני נזקק לשאלה בדבר סמכותו של המותב קמא לדון בבקשה להורות למשטרה לבצע פעולות חקירה, שהושארה על ידו בצריך עיון, לאחר שמצא כי לגוף העניין אין עילה להיעתר לבקשה.

נוכח כל האמור, הערר נדחה על הסף.

בפסק הדין מיום 27.12.2020, תוארו הרקע והשתלשלות העניינים בתיק; נזכירם בקצרה: נגד המשיב הוגש כתב אישום בגין עבירות של מעשה סדום בקטינה בת מישפחה מתחת לגיל 14, שבוצעו לכאורה במבקשת.

יחד עם זאת, בהחלטה מיום 6.9.2020, קבע בית המשפט המחוזי, כי "לאחר שהודע מהמזכירות כי היתקיימה שיחה עם [המשיב] באשר לבקשה, ובהיעדר תגובה – ב"כ המבקשים תוכל לקבל עותק מהכרעת הדין, בלבד". בקשה לעיון חוזר נדחתה גם היא, בהחלטה מיום 21.9.2020, כאשר נקבע כי "הנימוקים נשקלו ולא מצאתי מקום לשנות מההחלטה שניתנה". על ההחלטות הללו הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. לאחר שניתנה הרשות לערער, מצאתי כי "שתי ההחלטות בנידון דידן [...] לא מבהירות אילו טעמים הביאו את בית המשפט המחוזי למסקנה כי התרת העיון בהכרעת הדין בלבד, היא נקודת האיזון הראויה בין האינטרסים והזכויות העומדים משני צדי המתרס", וכי "נידרש היה לפרט אלו שיקולים גברו על אלו, ומדוע". אשר על כן, קבעתי בפסק הדין, כי "העניין יוחזר לבית המשפט המחוזי, אשר ידרש לטענות הצדדים בעיניין, ויכריע וינמק כחכמתו". בהמשך לפסק הדין, יצאה תחת ידי בית המשפט המחוזי החלטה, אשר במסגרתה הוסבר, כי התרת העיון וההעתקה לגבי הכרעת הדין בלבד נובעת מכך "שהנאשם זוכה בדין ונקודת האיזון השתנתה", כאשר "המבקשת עותרת לקבלת מסמכים בקשת רחבה, המתעלמת מזיכוי הנאשם, והעברת המסמכים, אלה שלא אושרה המצאתם, יש בה לפגוע בנאשם". מכאן הבקשה שלפנַי.

ככלל, ככל שהדבר נוגע לנפגע העבירה, ניתן לבקש לעיין בחומר החקירה מכוח זכות העיון הפרטית במשפט המינהלי, או בהתאם להנחיית פרקליט המדינה 14.8 "בקשה מצד גורמים שונים לעיין במידע המצוי בתיק חקירה" (7.4.2021) (להלן: הנחיה 14.8); נפגע עבירה שבקש לעיין בתיק החקירה ובקשתו נדחתה, או התקבלה באופן חלקי אך שלא לרוחו, רשאי לעתור לבג"ץ (בג"ץ 5676/19 טקה נ' המחלקה לחקירות שוטרים בפרקליטות המדינה, פסקה 5 (29.10.2019) (להלן: עניין טקה); ראו גם: בג"ץ 4922/19 נוה נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (9.12.2019)).

...

יחד עם זאת, בהחלטה מיום 6.9.2020, קבע בית המשפט המחוזי, כי "לאחר שהודע מהמזכירות כי התקיימה שיחה עם [המשיב] באשר לבקשה, ובהעדר תגובה – ב"כ המבקשים תוכל לקבל עותק מהכרעת הדין, בלבד". בקשה לעיון חוזר נדחתה גם היא, בהחלטה מיום 21.9.2020, כאשר נקבע כי "הנימוקים נשקלו ולא מצאתי מקום לשנות מההחלטה שניתנה". על ההחלטות הללו הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. לאחר שניתנה הרשות לערער, מצאתי כי "שתי ההחלטות בנדון דידן [...] לא מבהירות אילו טעמים הביאו את בית המשפט המחוזי למסקנה כי התרת העיון בהכרעת הדין בלבד, היא נקודת האיזון הראויה בין האינטרסים והזכויות העומדים משני צדי המתרס", וכי "נדרש היה לפרט אלו שיקולים גברו על אלו, ומדוע". אשר על כן, קבעתי בפסק הדין, כי "העניין יוחזר לבית המשפט המחוזי, אשר ידרש לטענות הצדדים בעניין, ויכריע וינמק כחכמתו". בהמשך לפסק הדין, יצאה תחת ידי בית המשפט המחוזי החלטה, אשר במסגרתה הוסבר, כי התרת העיון וההעתקה לגבי הכרעת הדין בלבד נובעת מכך "שהנאשם זוכה בדין ונקודת האיזון השתנתה", כאשר "המבקשת עותרת לקבלת מסמכים בקשת רחבה, המתעלמת מזיכוי הנאשם, והעברת המסמכים, אלה שלא אושרה המצאתם, יש בה לפגוע בנאשם". מכאן הבקשה שלפנַי.

זוהי נקודת המבט שלאורה יש לבחון את בקשתה – ולשם הגשמת תכלית זו, לא שוכנעתי כי נדרש עיון בתיק בית המשפט במלואו.

יחד עם זאת, סבורני כי לא ניתן להתעלם מזכותה של המבקשת, כנפגעת העבירה לפי הכתב האישום, לנכוח בדיונים באולם בית המשפט, אף בהינתן שהתקיימו בדלתיים סגורות (סעיף 15 לחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001).

על כן, בשים לב לגישה המקלה במתן רשות ערעור בכל הנוגע לתקנות העיון (רע"א 7574/19 סמרה נ' מגדל אחזקות נדל"ן בע"מ, פסקה 10 (13.1.2020)), החלטתי לעשות שימוש בסמכותי שלפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, לדון בבקשה כבערעור, ולקבלו: לצד העיון בהכרעת הדין, תוכל המבקשת לעיין גם בפרוטוקולים של הדיונים שהתקיימו לפני בית המשפט המחוזי, וזאת בכפוף להתחייבות כאמור בפסקה 6 לעיל.

בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 6.9.2020 ומיום 21.9.2020, בבע"ח 31207-04-20 (השופט ר' כרמל), שבגדרן נדחתה בעיקרה בקשת המבקשת לעיין בכלל חומר החקירה המשטרתית הקשורה בתלונתה נגד המשיב 2 (להלן: המשיב) כמו גם בתיק בית המשפט בתפ"ח 41258-02-18, העוסק באותו עניין.

נגד המשיב הוגש כתב אישום בגין עבירות של מעשה סדום בקטינה בת מישפחה מתחת לגיל 14 (לפי סעיף 351(א), בנסיבות סעיפים 345(א)(3) ו-345(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977), בשל מעשים שביצע לכאורה במבקשת, שעודנה קטינה גם היום.

לשיטתה, לבד מכך שנקודת המוצא העקרונית היא שיש לאפשר לצדדים שלישיים לעיין בתיקי בית משפט, הרי שבעניינינו עומדת לה זכות מוגברת לכך, כנפגעת לכאורה ממעשיו של המשיב.

בהקשר זה, הועלה חשש כי נוכח התשומות הרבות שתדרוש הפרדה כאמור, הרי שככל שיתאפשר העיון במידה כזו או אחרת, עלולות רשויות החוק שלא לדקדק "עד לקוצו של יוד בפרטיותם של המעורבים". לאחר שעיינתי בבקשות רשות העירעור ובתשובות המשיבים לה, מזה ומזה, ובשים לב לגישה הליבראלית במתן רשות ערעור בעניינים של בקשות לעיון בתיקי בית משפט (רע"א 7574/19 סמרה נ' מגדל אחזקות נדל"ן בע"מ, פסקה 10 (13.1.2020)), החלטתי לעשות שימוש בסמכותי שלפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לקבל את הבקשה, ולדון בה כבערעור.

...

המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא נעתר לבקשה לעיון.

בהמשך לכך, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, במובן זה שיש להשיב את העניין לבית המשפט המחוזי, על מנת שינמק החלטתו.

בענייננו, שתי ההחלטות בנדון דידן – אשר לשונן הובאה במלואה לעיל – לא מבהירות אילו טעמים הביאו את בית המשפט המחוזי למסקנה כי התרת העיון בהכרעת הדין בלבד, היא נקודת האיזון הראויה בין האינטרסים והזכויות העומדים משני צדי המתרס (רע"א 6659/20 פלונית נ' פלונית, פסקה 13 (28.10.2020)).

אשר על כן, בקשת רשות הערעור מתקבלת; העניין יוחזר לבית המשפט המחוזי, אשר ידרש לטענות הצדדים בעניין, ויכריע וינמק כחכמתו.

שצורפה לבקשה ולפיה ישנם תסמינים לפגיעה מינית בקטין ולמעשה סדום שנעשה בו ע"י אביו.

בבקשה נטען, כי באגף הרווחה הוחלט לבצע בדיקת מסוכנות לאב, וצורף לה מכתבו של עו"ד גז אשר נטל על עצמו ייצוג האם לצורך הגשת ערר על החלטת המישטרה לסגור תיק החקירה שניפתח עקב תלונתה כנגד האב.

לצד האמור, התבקשה משטרת ישראל להעביר לעיון בית המשפט בלבד חומר החקירה בעיניין תלונתה האחרונה של האם.

ביום 01.11.2020 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בה נדחתה בקשת רשות העירעור של האם על ההחלטות מיום 20.07.2020 ומיום 10.08.2020 בעיניין אופן ניהול ההליך וכך, בין השאר, נקבע בהחלטתו: "הבקשה לחקור את המומחים והעובדים הסוצאליים, הועלתה

( 13.01.2019 בה"ט 27111-01-19 ב- החלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ש. דברת) בעירעור על ההחלטה דלעיל: "אין לי ספק שהאם מאמינה במעשיה וחוששת לגורלו של הקטין, אך הפיתרון

...

נוכח האמור בהרחבה לעיל, בהינתן עמדתם הברורה של כלל גורמי המקצוע והטיפול, וודאי משקלן המצטבר של חוות דעתם והמלצותיהם, שעה ששוכנעתי בבירור, כי הקטין לא נפגע מינית ע"י אביו, וכי דווקא האם בהתנהלותה פוגעת בקטין, מעמידה אותו בסיכון רגשי והתפתחותי חמור ובכך גורמת לו נזק שעלול להיות בלתי הפיך, ושעה שחרף ההזדמנויות הרבות שניתנו לה להוכיח טענותיה ולשנות דרכיה, היא לא עשתה כן, והגדילה לעשות עת נטשה את הטיפול הפסיכולוגי אליו הופנתה ואשר היא התחייבה לו בעודו באבו, תוך שהיא ממשיכה לפעול עפ"י דפוסי הפעולה שהיא התחייבה לנטוש, ולנכר הקטין כלפי האב באופן משולח רסן ותוך הפרה מתמשכת של החלטות שיפוטיות, ועת שוכנעתי, כי האב, להבדיל ממנה, מבין את חשיבות הקשר של הקטין עם שני הוריו ויעודד אותו לקיום קשר רציף ומיטיב עם האם, הרי שבמצב דברים זה, יכולותיו ההוריות של עולות על אלו של האם.

לפיכך אני מורה על העברת משמורתו של הקטין לאב.

בנסיבות העגומות שנוצרו, עת הוכח שהאם עושה דין לעצמה ולא תקיים שום החלטה שיפוטית שאינה נושאת חן בעיניה, אין מנוס מהעברת הקטין מיידית למשמורת האב.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב – יפו (כב' השופט אביים ברקאי) מיום 4.7.22 בת.א. 65669-08-21.

היתקיימה ישיבת קדם משפט בתיק קמא ביום 10.4.22 ובסופה נקבע, כי ככל שלא יוגש כתב הגנה על ידי הנתבע 6, יינתנו החלטות בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית ושמיעת ראיות.

המבקשים אמנם מאמינים שדין התביעה נגדם דחייה על הסף מחוסר עילה ומחמת מעשה בי-דין אולם לא יכולים להרשות לעצמם לזנוח כל קו הגנה אפשרי ולכן הם מבקשים "אולי למעלה מן הצורך" להדרש גם למצבה הקוגנטיבי של המנוחה.

על כן לא ניתן בעיניין בקשת המבקשים להכניס את המבקשים ל"מיטת סדום" של תקנות הדיון ולשלול מהם אפשרות להגיע לחקר האמת ביחס למצבה הקוגנטיבי של המנוחה עובר לפטירתה ובמהלך הדיונים בבית הדין לשכירות.

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין הבקשה להדחות מהנימוקים כדלקמן: א) ככלל, השגות בעלי דין על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית, יידונו, במסגרת ערעור על פסק הדין וזאת למעט מקרים נדירים שבהם מבקש רשות העירעור מראה כי דחיית הדיון בהשגה על ההחלטה לשלב העירעור על פסק הדין, עלול להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים, עלול לגרום לנזק של ממש או עלול להביא לקיומו של הליך מיותר או שגוי.

יש לבדוק האם באמת המבקשים לא היו אמורים לבקש את טופס הוס"ר והחומר המבוקש עוד לפני שהוגשו תצהירי העדות הראשית.

...

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין הבקשה להידחות מהנימוקים כדלקמן: א) ככלל, השגות בעלי דין על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית, יידונו, במסגרת ערעור על פסק הדין וזאת למעט מקרים נדירים שבהם מבקש רשות הערעור מראה כי דחיית הדיון בהשגה על ההחלטה לשלב הערעור על פסק הדין, עלול להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים, עלול לגרום לנזק של ממש או עלול להביא לקיומו של הליך מיותר או שגוי.

ד) ומן הכלל אל הפרט- אני סבורה, כי עניינינו אינו מצדיק התערבות ערכאת ערעור בהחלטת הביניים בשלב שבו אנו מצויים.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור.