מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעינייני מישפחה באשדוד (כב' השופט רמי בז'ה) מיום 30.05.2023, שניתנה בתיק א"פ 50805-10-22 בתום דיון שהתקיים לפניו בנוכחות הצדדים, עו"ס המשפחה ועו"ס לסדרי דין, בגדרה הוא הורה על מינוי ילדי המבקשת- המשיבה 3 והמשיבים 4 ו – 5, כאפוטרופוסים לעינייני הרכוש ולענייניה האישיים והרפואיים של המבקשת (בהתאמה) זמנית ולמשך שנה.
...
על רקע האמור, הוגשה בחודש אוקטובר אשתקד לבית המשפט קמא ע"י המשיבות 1 ו -2, בנותיה של המבקשת, בקשה למינוין כאפוטרופות לכלל ענייניה.
לטענת ב"כ היועמ"ש, דין הבקשה להידחות על הסף, משאינה מבססת עילה להתערבות ערכאת הערעור: עסקינן בהחלטה זמנית שניתנה לאחר שמלוא השיקולים נשקלו ע"י בית המשפט קמא ונפרסה בפניו תמונה רחבה בעניין מצב המבקשת, ומשכך אין מקום להתערב בה. אין חולק, גם לשיטת האפוטרופה לדין, כי המבקשת אינה מסוגלת לנהל ענייניה ואינה מסוגלת לקבל החלטות הקשורות בכך; בעניין המבקשת הוגשה חוות דעת רפואית על פיה היא זקוקה לאפוטרופוס, וכך גם התרשמה העו"ס לסדרי דין שנפגשה עמה וערכה חקירה בעניינה; מצבה התפקודי של המבקשת מצריך היערכות מיוחדת לצורך הבאתה לדיון, בהיותה סיעודית לחלוטין ומרותקת למיטתה עד כי נדרש מנוף לצורך הרמתה (והסעתה באמבולנס).
דיון והכרעה
לאחר עיון באשר מונח לפניי ובתיק המתנהל בבית המשפט קמא, בהתאם להוראת תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018 באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.
טענה זו דינה להידחות.
אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, אין מקום להשתמש בטרמינולוגיה השאובה מעולם המשפט הפלילי משל המבקשת עומדת לדין ויש לזקוף לזכותה ספק כזה או אחר.
בנסיבות אלו לא זו בלבד שלא מצאתי, כי יצאה שגגה תחת ידי בית המשפט אלא שוכנעתי שהחלטתו עולה בקנה אחד עם טובת המבקשת ועם הוראות הדין ותכליתו.
על יסוד כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.