בקשת רשות ערעור על החלטות בדבר הוצאות וחילוט ערבון

מנגד, בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבות ביחס להוצאות ושכר הטירחה בהליך, צוין כי אמנם ערכאת העירעור איננה נוהגת להתערב בעניינים מסוג זה, אך לנוכח הקשיים שהמבקשים הערימו לאורך ההליך ובשל התשלומים השונים שהיה על המשיבות לשאת, נקבע כי המבקשים יישאו בהוצאות בסך 20,000 ₪ לטובת המשיבות.

הבקשה לרשות ערעור השנייה (בע"מ 638/20) הוגשה כנגד החלטת בית המשפט המחוזי (השופט א' ואגו) מיום 24.12.2019, בגדרה התקבלה בקשת המשיבה 1 (להלן: המשיבה), לחילוט עירבון לפי תקנה 371 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות).

בעניינינו, פסק הדין מיום 19.12.2019 הביא לסיומה של המחלוקת בין הצדדים וההליך תם ונשלם, ולכן, לא מוקנית למבקשים זכות ערעור על ההחלטה בדבר חילוט הערבון.

...

המבקשים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי אשר כוּון בעיקרו כנגד ביטול הצו לעיכוב יציאה מהארץ של האֵם וצו המינוי הזמני, ערעורם נדחה תוך שנקבע כי לא נפלה כל שגגה בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה.

אף לגופו של ענין מצאתי כי דין הבקשה לרשות ערעור להידחות.

אשר לבקשה לרשות ערעור הראשונה (בע"מ 480/20), לאחר עיון בבקשה ובנספחיה החלטתי, בתוקף סמכותי לפי תקנה 407א לתקנות כי יש לדחות את הבקשה, וזאת לאחר שמצאתי כי הקביעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים וכי מתן רשות ערעור אינו דרוש כדי למנוע עיוות דין.

סוף דבר: שתי הבקשות לרשות ערעור נדחות.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 5.4.2021, בת"א 20191-06-17 (השופטת ע' ברקוביץ), שבגדרה הוחלט על חילוט הערבון שהפקיד המבקש, בני יפתח, כתנאי לקבלת סעד זמני בתובענה שהגיש.

בתקנה 371(א) לתקנות הקודמות, נקבעו התנאים לחילוט ערבון: "פקע הצוו הזמני, יהיה בית המשפט הדן בתובענה רשאי, לאחר שנתן לצדדים הנוגעים בדבר היזדמנות להשמיע את טענותיהם, להורות על חילוט הערבון, כולו או מקצתו, בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו, לטובת מי שאליו מופנה הצוו, אם ראה כי נגרמו לו נזק או הוצאות עקב מתן הצוו, וכי הבקשה לא הייתה סבירה בנסיבות הענין; חילוט הערבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק שניגרם". הינה כי כן, לשם חילוט הערבון נידרש להראות תחילה, כי נגרם למי שאליו מופנה הצוו "נזק או הוצאות עקב מתן הצוו". בעניינינו קבע בית המשפט המחוזי, כי הוכח קיומו של נזק שכזה, שכן במשך כשלוש וחצי שנים הוחזק הנכס בידי יפתח, מה שמנע מעובדיה "לנצלו לשימושו שלו לרבות לטובת השכרתו תוך קבלת דמי שכירות". קביעתו-זו של בית המשפט, הריהי פשוטה וברורה, ולא מצאתי עילה של ממש להתערב בה. כמו כן מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי, שלפיה, לאחר שנסמך בתביעתו על חוזה החכירה, מושתק יפתח כעת מלטעון כי עובדיה נעדר זכויות בנכס משום שהסכם החכירה בינו לבין רמ"י פקע כבר בשנת 2011.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, על נספחיה, ובהחלטת בית המשפט המחוזי, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

בתקנה 371(א) לתקנות הקודמות, נקבעו התנאים לחילוט עירבון: "פקע הצו הזמני, יהיה בית המשפט הדן בתובענה רשאי, לאחר שנתן לצדדים הנוגעים בדבר הזדמנות להשמיע את טענותיהם, להורות על חילוט העירבון, כולו או מקצתו, בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו, לטובת מי שאליו מופנה הצו, אם ראה כי נגרמו לו נזק או הוצאות עקב מתן הצו, וכי הבקשה לא הייתה סבירה בנסיבות הענין; חילוט העירבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק שנגרם". הנה כי כן, לשם חילוט העירבון נדרש להראות תחילה, כי נגרם למי שאליו מופנה הצו "נזק או הוצאות עקב מתן הצו". בענייננו קבע בית המשפט המחוזי, כי הוכח קיומו של נזק שכזה, שכן במשך כשלוש וחצי שנים הוחזק הנכס בידי יפתח, מה שמנע מעובדיה "לנצלו לשימושו שלו לרבות לטובת השכרתו תוך קבלת דמי שכירות". קביעתו-זו של בית המשפט, הריהי פשוטה וברורה, ולא מצאתי עילה של ממש להתערב בה. כמו כן מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי, שלפיה, לאחר שנסמך בתביעתו על חוזה החכירה, מושתק יפתח כעת מלטעון כי עובדיה נעדר זכויות בנכס משום שהסכם החכירה בינו לבין רמ"י פקע כבר בשנת 2011.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת; ממילא מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע.

בקשת רשות ערעור על שתי החלטות של בית משפט השלום בראשל"צ (כב' הרשמת הבכירה ד. אסטרייכר) בת"א 4579-08-19: האחת, מיום 5.4.20, אשר דחתה את בקשת המבקשת לחייב את המשיב בהוצאות; והשנייה, מיום 4.5.20, אשר דחתה את הבקשה לחילוט כספי הערבון שהפקיד המשיב כתנאי להטלת העיקול הזמני.

בתשובה לתגובה טענה המבקשת, כי בנגוד לטענת המשיב, הטלת העיקול היתה מותנית בהפקדת התחייבות עצמית, ערבות צד ג' ועירבון כספי בסך 30,000 ₪ והמשיב אף הפקיד סכום זה במזומן; בנגוד לטענת המשיב, העיקול נרשם אצל רשם המקרקעין ורק לאחר פניית המבקשת לביהמ"ש- בוטל העיקול- זו הפניה בגינה מבוקשות הוצאות; המבקשת אינה צד לתובענה ועל כן, סע' 52 (ב) לחוק בתי המשפט והוראות הצוו – אינם חלים לגביה; לעניין חריגה מסמכותו של ביהמ"ש קמא, הרי שהמשיב לא השיג על החלטות ביהמ"ש לעניין ביטול העיקול ועל כן, הוא אינו יכול לטעון טענות חדשות במסגרת הבר"ע, והדבר בבחינת "הרחבת חזית אסורה". דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, מצאתי כי יש ממש בבקשה.

...

בתשובה לתגובה טענה המבקשת, כי בניגוד לטענת המשיב, הטלת העיקול היתה מותנית בהפקדת התחייבות עצמית, ערבות צד ג' וערבון כספי בסך 30,000 ₪ והמשיב אף הפקיד סכום זה במזומן; בניגוד לטענת המשיב, העיקול נרשם אצל רשם המקרקעין ורק לאחר פניית המבקשת לביהמ"ש- בוטל העיקול- זו הפניה בגינה מבוקשות הוצאות; המבקשת אינה צד לתובענה ועל כן, סע' 52 (ב) לחוק בתי המשפט והוראות הצו – אינם חלים לגביה; לעניין חריגה מסמכותו של ביהמ"ש קמא, הרי שהמשיב לא השיג על החלטות ביהמ"ש לעניין ביטול העיקול ועל כן, הוא אינו יכול לטעון טענות חדשות במסגרת הבר"ע, והדבר בבחינת "הרחבת חזית אסורה". דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, מצאתי כי יש ממש בבקשה.

ואולם, הגעתי לכלל מסקנה, כי העדרה של הנמקה בהחלטות ביהמ"ש קמא מחייבת, בנסיבות העניין, את קבלת הערעור.

אינני מקבלת את טענות המשיב, כי חלים בענייננו סע' 52 (ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 וצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009, שכן המבקשת אינה צד להליך בביהמ"ש קמא.

התוצאה הנה, כי הערעור מתקבל.

נוכח כל זאת נעתר המותב לבקשת המשיבות, במובן זה שהסעדים הזמניים שניתנו בהליך – בוטלו; הערבון שהפקיד המערער חולט במלואו; והמערער חויב בהוצאות המשיבות בסך כולל של 15,000 ש"ח. עוד הבהיר המותב "הואיל וייעודה התיכנוני של הקרקע הוא שצ"פ המוכרז כגן לאומי, אין לבצע בקרקע כל פעולה כבית קברות". ביום 11.10.2021 הגיש המערער בקשה למתן צו מניעה במעמד צד אחד אשר יורה למשיבות, בין היתר, להמנע מלהכנס לחלקה, לשהות בה ולבצע בה עבודות.

עוד צוין כי מהראיות שהגישו המשיבות עולה כי המערער לא פעל בהתאם להוראה מיום 18.7.2021 בדבר אי-שימוש בחלקה כבית קברות, ובהקשר זה ציין המותב כי העד מטעם המערער לא "הקפיד על אמירת אמת בעדותו". להשלמת התמונה יצוין כי המערער הגיש בקשות רשות ערעור על ההחלטה הראשונה והשנייה.

בקשת רשות העירעור על ההחלטה השנייה נדחתה ביום 11.11.2021 (רע"א (מחוזי י-ם) 53079-10-21; השופטת ע' זינגר).

...

בנסיבות אלו, כך טען בא-כוח המערער, "זה הזמן הנכון ביותר להעלות את הבקשה לפסלות אחרי שכלו כל הקצין". משסיים בא-כוח המערער את טיעוניו, נעתר המותב לבקשת המשיבות להגיש השלמת טיעון כתובה ביחס לבקשת הפסלות.

למעלה מן הצורך אוסיף כי לא שוכנעתי שאיזו מן ההחלטות בנוגע לסעד הזמני מקימה חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב.

על רקע זה, ומבלי להתייחס לשאלה אם העֵד מטעם המערער הוא עֵד "מרכזי" אם לאו, העובדה שהמותב התרשם לשלילה ממהימנות אותו עֵד במסגרת הליכי הסעד הזמני – אינה מובילה בהכרח למסקנה שהתרשמות זו "קיבעה" את דעתו ביחס לעדות שתינתן בהליך העיקרי (ראו והשוו: ע"א 6436/21 פלוני נ' פלונית, פסקה 13 (29.11.2021)).

הערעור נדחה, אפוא.

התובעים מפנים לרע"א 48521-06-17 פלסים חברה לפיתוח ובניין בע"מ נ' אליהו (8.4.2018) שם נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטה בדבר פיצול הדיון בעיניין דומה וכן עמדת הממונה על חוק המכר במשרד הבינוי והשיכון מיום 24.5.2021 ולפיה יש לשלם פיצוי בשל איחור במסירה גם כאשר סיבת האיחור נעוצה מהתנהלות של חברת החשמל.

ב) המבקשת תישא בהוצאות המשיבים 1-2 ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ ובהוצאות המשיבה 3 ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪.

ג) העירבון יחולט בהתאם ויועבר למשיבים באמצעות באי כוחם.

...

דין הערעור להידחות לגופו.

אולם מאחר ובינתיים נדרשה גם חברת החשמל להשיב לבקשת רשות הערעור והיא תומכת בהחלטת בית משפט בדבר פיצול הדיון, אזי ההחלטה מקובלת עליה.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, ניתנת רשות ערעור והערעור נדחה.