בקשת רשות ערעור על החלטה אופרטיבית

המדינה סקרה בעמדתה את ההליך המשפטי ואת עקרי החלטתנו מיום 13.1.2018 וציינה, כי "התובעת לא הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה ולא חלקה על קביעותיה, לרבות ההוראה האופרטיבית לפי המומחה יקבל הנחיות מההסתדרות לגבי אופן החישוב ויישום ההסכם הקבוצי לאחיות" (ר' סעיף 19 לעמדת המדינה).

...

אולם מאחר והנתבע טען בכתב ההגנה, כי הוראות ההסכם הקיבוצי מיטיבות עם התובעת ביחס להוראות החוק וכי "יש ליישם ולפרש את ההסכם הקיבוצי כמכלול" (ר' סעיפים 51-50 לכתב ההגנה) מצאנו מקום לחזור ולהזכיר כי מושכלות ראשונים לפיהם בית הדין ממעט להתערב בתוכנם של הסכמים קיבוציים.

המדינה הוסיפה, כי בקשת התובעת ליתן הוראות למומחה ולחשב את גמול השעות הנוספות על בסיס יומי ולא שבועי "מתעלמת מכך שיש לתת משקל הולם לאופן בו יושמו ההסכמים הקיבוציים על ידי הצדדים להסכם כפי שעלה מהעדויות של מר סקיף והעדים מטעם המדינה" ועל כן יש לדחות את בקשתה של התובעת משקביעתו של המותב הפכה חלוטה.

משכך, אנו דוחים את בקשתה של התובעת להורות למומחית לערוך חישוב מחודש של גמול השעות הנוספות על בסיס שונה מכפי שנקבע בהסכם הקיבוצי הרלוונטי.

ואולם, לאור טענות התובעת, עליהן שבה וחזרה, בדבר מצבה הכלכלי, בשלו לא עלה בידה להגיש חוות דעת חשבונאיות ביחס לשבע השנים בגינן הוגשה התביעה, החלטנו שכל צד ישא בהוצאותיו.

טרם נבוא לגופם של דברים נטעים, כי מבחינה מהותית, בקשת רשות העירעור סבה על החלטתו המשלימה והאופרטיבית של בית הדין האיזורי מיום 26.6.2023, המורה על צירוף המבקשת להליך שלפניו.

...

חרף האמור ולאחר עיון בתיק שוכנעתי, שיש להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור.

כללם של דברים – הבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור מתקבלת, ובקשת רשות הערעור מיום 26.9.2023 מתקבלת לרישום.

השופטת חני אופק גנדלר לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האיזורי תל אביב (השופט דורון יפת; סע"ש 7571-12-21) מיום 24.3.2024 (להלן: "ההחלטה"), בגדרה נקבע, בין היתר, כי עתוי ההכרעה בשאלת הדין החל על התביעה תלובן במסגרת ניהול ההליך.

באשר לסוגיית בררת הדין, קבע בית הדין קמא, בין היתר, כי: "שנית, השאלה מהו הדין החל על התובעים והנתבע, היינו על יחסי העבודה בין הצדדים (ככל שיוברר כי היתקיימו יחסי עבודה), כפי שהוברר בעיניין מחיסן, "היא בחינת השאלה האם הייתה הסכמה בין הצדדים על הדין החל, ובעניינינו האם הייתה הסכמה על החלת הדין הירדני" (סע' 70 לפסק הדין); וככל שהיתה הסכמה על החלת הדין הירדני, "השאלה העיקרית בה עלינו לידון אינה השאלה מה הוא הדין החל על פי מבחן מירב הזיקות שגובש בבג"צ גבעת זאב, אלא האם למרות שהוסכם בין הצדדים על תחולת הדין הירדני, יש מקום שלא לכבד הסכמה זו, ולקבוע כי יש להחיל על המערערים את הדין הישראלי, או הוראות מסוימות של הדין הישראלי, עת בעניינינו בהיבט האופרטיבי יש לבחון את הזכות לשכר מינימום והזכות לדמי הבראה מכוח צו ההבראה (סע' 74 לפסק הדין).

...

משכך, נטען על ידי המבקש, כי דין התביעות להידחות על הסף.

המשיבים בקשו להכריע בשאלת הדין החל ודרך החלתו כבר בשלב זה. דיון והכרעה לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ונספחיה, וכן בתיק בית הדין האזורי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

סוף דבר – בקשת רשות הערעור על ההחלטה נדחית בכפוף להערה בסעיף 17 לעיל, ומשלא נתבקשה תשובה מטעם המשיבים אין צו להוצאות.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום ברמלה (סגה"נ, כב' השופטת א. פריי) מיום 13.3.24 שניתנה בת"א 26561-09-22, וזו לשונה: "התובע מיתעלם מהחלטת ביהמ"ש מיום 16.1.24, שניתנה לאחר החלטת ביהמ"ש מיום 30.10.24 (צ"ל 30.10.23 ו.פ) ולאחר שהתקבלה הודעת הסרוב העיון (השיבוש במקור ו.פ). ההחלטה מיום 5.2.23 התייחסה להחלטה המוקדמת מיום 30.10.24 (צ"ל 30.10.23 ו.פ) אולם משסורב העיון ע"י הצדדים לתיק התמ"ש הורה ביהמ"ש, כזכור, על צירוף תיק התמ"ש לעיונו. זאת לא בוצע. משכך לא יכול ביהמ"ש לאשר כי הוראותיו קוימו.

התוצאה האופרטיבית של החלטה זו מיום 5.2.24 (שלא הוגש ביחס אליה הליך ערעורי) היא כי על המבקש לפעול בהתאם להחלטה מיום 16.1.24 ואין מקום לעיין מחדש בהחלטה.

...

מנגד טען המשיב, בתמצית, כי דין הבקשה להידחות: המבקש לא מילא אחר ההחלטה מיום 16.1.24, לא המציא את מלוא המסמכים, ולא הגיש הליך ערעורי ביחס להחלטה זו; בית משפט קמא הורה על הצגת המסמכים לעיונו של בית המשפט בלבד טרם מתן החלטה בבקשה; אין חולק כי לתיק התמ"ש חיסיון יחסי, ולביהמ"ש סמכות להתיר את פרסום ההליך.

בתגובת המבקש לתשובת המשיב, הוסיף המבקש וטען כדלקמן: בדיון שהתקיים בהליך קמא הוא הודיע שיש ברשותו שלושה קלסרים עבי כרס של מסמכי התמ"ש, אך אין זה "מעשי" להעביר לעיון בית המשפט את הקלסרים; התובעים מעולם לא הסתמכו על מסמכי התמ"ש; מה שנקבע בהחלטה מיום 16.1.24 אינו מדויק ואינו נכון, ואין לבית משפט קמא סמכות לבצע בדיקה של המסמכים והאם יש בהם כדי להשפיע על טענות ההגנה של המשיב; לא ברור על סמך מה נקבע כי המשיב העביר את כל המסמכים של הליכי הגישור והחלטה זו אינה נכונה; המשיב לא קיים אחר החלטות ביהמ"ש. דיון והכרעה- לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתגובות לה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות וכך אני מורה.

טענת המבקש לפיה קיימות סתירות בין ההחלטות השונות שניתנו בתיק קמא, ומכאן כי דין ההחלטה קמא להתבטל- דינה להידחות.

לפיכך, כאמור, הבקשה נדחית.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט לעינייני מישפחה בקריית גת (כב' השופט ב' שלו), מיום 6.2.2024 ומיום 12.2.2024 (בתלה"מ 26530-12-21), שעניינן הקף התביעה שהמבקשת רשאית לנהל בעיניין ילדיה הקטינים בבית המשפט לעינייני מישפחה.

ביום 10.1.2024 הגישה המבקשת "בקשה להעברת תיק מבית המשפט לנוער". בבקשה נכתב כי מיום 10.3.2023 (אז עבר הקטין נ' לבית אביו שלא במסגרת החלטה שיפוטית), נפגשו שני הקטינים שלוש פעמים בלבד, כי בית המשפט לנוער לא נותן כל הוראה אופראטיבית בקשר לדיווחים המוגשים אליו, וכי יש למקד את הדיון בחידוש הקשר בינה לבין הקטין נ', וחידוש הקשר בין שני הקטינים, סוגיות שלא זוכות למענה בבית המשפט לנוער.

...

הלכך, לאור פסק דינה של ערכאת הערעור וחרף התנגדות האב, הבקשה מתקבלת חלקית בלבד.

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות המבקשת ואת ההליכים שהתקיימו בין הצדדים בבית המשפט למשפחה ובבית משפט לנוער, באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור וכן לקבל את הערעור גופו, כך שלמבקשת יותר לנהל את התובענה שהגישה לבית המשפט לענייני משפחה במתכונת בה הוגשה, מבלי לחייבה לתקן את כתב התביעה.

על הטעמים לכך עמד לאחרונה בית המשפט העליון בבע"מ 1764/24 פלוני נ' המחלקה לשירותים חברתיים בעיר פלונית (ניתן ביום 7.3.2024): "הרציונל המונח בבסיסו של הסדר זה מצדד בכך שהמותב הדן בענייני משמורת יוכל לקבל תמונה עדכנית ומלאה של המערך המשפחתי בכללותו, בהתייחס לכל התביעות שהוגשו בעניינם של הקטינים, על מנת לקבל החלטה אחת, תואמת ואחידה, בהתחשב במכלול הטענות והשיקולים הרלוונטיים, ומתוך ראיית טובת הקטינים וטובת המערכת המשפחתית כולה. ניתוב התביעות השונות לדיון בפני אותו מוטב נועד גם למנוע קבלת החלטות סותרות, בפרט כאשר ישנה מידה רבה של חפיפה בין הסוגיות השונות העומדות על הפרק (למשל, קבלת החלטה על הוצאה ממשמורת לצד קבלת החלטה על שיבוץ למסגרת חינוכית, כמו במקרה שבפני). יש מקרים שבהם הפרדה פרוצדוראלית בין הליכים מסוג זה עשויה להיות מלאכותית ומיותרת. מסקנה זו אף עולה בקנה אחד עם הכלל הדיוני שלפיו בית המשפט לעניני משפחה רשאי לסטות מסדרי הדין ולנהוג בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק". הדבר מעוגן בסעיף 6 לחוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה- 1995, שכותרתו "איחוד תיקים", תחת סעיפי המשנה הבאים: "(ז) היתה תובענה תלויה ועומדת בבית משפט לעניני משפחה בענינו של קטין, והוגשה תובענה בענינו לבית משפט לנוער על פי חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך- 1960, יועבר הדיון בתובענה לבית המשפט לעניני משפחה.

הערעור מתקבל איפוא בהתייחס להחלטה מיום 12.2.2024 להורות למבקשת להגיש כתב תביעה מתוקן ומוגבל.