בקשת רשות ערעור על הארכת מועד להגשת כתבי הגנה

דינה של בקשת רשות העירעור על הארכת המועד להגשת כתב ההגנה ודחייתו עד לאחר הפקדת הערובה ועל החיוב בהוצאות משפט להמחק נוכח הוראות סעיפים 1(1) – (3) [הקביעה לפיה מוארך המועד להגשת כתב הגנה עד לאחר הפקדת הערובה] וסעיף 1(7) [חיוב בהוצאות משפט] לצוו בית הדין לעבודה (סוגי החלטות שלא תנתן בהן רשות ערעור), התשע"ח – 2017.

...

דינה של בקשת רשות הערעור על החיוב בהפקדת ערובה להידחות.

במקרה בו תובע מחק תביעה לאחר מספר ישיבות קדם משפט והגיש תביעה זהה כעבור עשרה ימים לבית משפט במחוז שיפוט אחר, קיבלה הנשיאה מ' נאור ז"ל את הבקשה כי ההליך יתנהל בבית המשפט בו הוגשה התביעה מלכתחילה, וציינה כך: "דין הבקשה להתקבל. שתי התביעות – הן המקורית, הן הנוכחית – עוסקות באותו האירוע. סמיכות הזמנים הרבה בין מחיקת התביעה המקורית לבין הגשתהּ של התביעה הנוכחית בבית-משפט אחר מעוררת את 'החשש שמא הוגשה התובענה השנייה לבית משפט אחר מזה שבפניו תלויה התובענה הראשונה בשל שיקולים בלתי ראויים, כגון בחירה של בית משפט או שופט (Forum Shopping)' ... בתשובתו של המשיב 1 לא נמצא הסבר מספק להגשת התביעה הנוכחית דווקא לבית-משפט השלום בבית-שאן. אם אכן ההחלטה למחוק את התביעה המקורית נבעה, כדבריו, "מתוך כעס רגעי" – לא הייתה כל מניעה בפניו להגיש את התביעה בשנית לבית-משפט השלום בנתניה, שבו נוהלה התביעה המקורית .

סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה (סגה"נ, כב' השופטת ש. קמיר-וייס) מיום 16.4.23 שניתנה בתפ"מ 45652-10-22 ולפיה נדחתה בקשת המבקשת לביטול ההחלטה שניתנה ביום 13.1.23 (שבמסגרתה נדחתה הבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד ביום 2.1.23).

בבקשתה טענה, בין היתר, כי הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה, כתב התביעה לא הומצא לה כדין, תצהיר מוסר לא הוגש בתיק, המבקשת הגישה בקשה נוספת לדחיית הדיון שהיה קבוע ליום 2.1.23 ולא ניתנה החלטה ע"ג בקשתה זו, המבקשת אינה מזלזלת בהחלטות ביהמ"ש, למבקשת טענות הגנה וטענות להתחשבנויות בגין השיפוצים בנכס.

ידועה ההלכה לפיה אין בהגשת בקשות חוזרות ונישנות בפני הערכאה הדיונית כדי להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור (ר' רע"א 5691/18 אלכסיי ודובין נ' הכנ"ר, 1.11.18).

...

אף אני סבורה כאמור, שכן המבקשת שוכרת את הנכס בהתאם להסכם שכירות והיא הודתה בכתב הגנתה כי מזה תקופה ארוכה היא אינה משלמת את דמי השכירות (ר', למשל, סע' 4, 11-8 לכתב ההגנה).

לפיכך, כאמור, בקשת רשות הערעור נדחית.

התוצאה היא כי פסק הדין מיום 2.1.23 בעינו עומד.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש השלום בתל אביב – יפו (כב' הרשמת הבכירה חני ברוך אלון) מיום 19.6.23 בת"א 25441-08-22, ולפיה לא תדון בקשת המבקשת לסילוק על הסף של התביעה נגדה טרם יוגש כתב הגנה.

לאחר שביום 7.5.23 ניתנה שוב לתובעים התראה על מחיקה מחוסר מעש, ביקשו התובעים ביום 24.5.23 לאפשר להם להגיש בקשה למתן פס"ד בהיעדר הגנה עד ליום 6.6.23, לאחר המועד לו הסכימו התובעים להאריך את המועד להגשת כתב הגנה מטעם הנתבעים.

...

לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי כי יש לתת רשות ערעור ודין הערעור להתקבל מהנימוקים כדלקמן: א) ביהמ"ש העליון (כב' השופט עופר גרוסקופף) ברע"א 3099/18 אברהם נ' קרן קיימת לישראל- מרחב מרכז (אזור מנשה) (21.5.18) עמד על תכלית ומשמעות צו בתי המשפט: "2. לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 תכלית כפולה: ראשית, לשמר את הפררוגטיבה הניהולית של הערכאה המבררת בנושאים דיוניים-טכניים באופיים; שנית, להגן על ערכאת הערעור מפני ריבוי התדיינויות בעניינים שעלות בירורם כהליך ביניים צפויה לעלות על התועלת שתצמח מכך.

לטעמי, המקרה דנן אינו נופל לגדרי סעיף 1 (4) לצו בתי המשפט הקובע כי לא תינתן רשות ערעור על "החלטה בעניין שלבי הדיון בהליך". אני סבורה, כי החלטה בעניינה של המבקשת – חברה זרה הטוענת כי בית משפט בישראל "לא קונה" סמכות לדון בעניינה היא החלטה המשליכה על ניהול ההליך כולו ביחס אליה ואינה מתמצית "בשלבי ניהול ההליך" כלשון סעיף 1 (4) לצו.

לסיכום: א) בקשת רשות הערעור מתקבלת והערעור מתקבל לגופו, באופן שבימ"ש השלום יכריע בבקשה מס' 8 בתיק קמא טרם הגשת כתב הגנה ע"י המבקשת.

כמו כן, המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לבית משפט זה, אשר נדחתה על-ידי בהחלטה הקודמת.

בהתאם לכך הורתה רשמת בית המשפט המחוזי על ביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה, ועל הארכת המועד להגשת כתב הגנה מטעם המשיב עד ליום 25.6.2023.

...

בית המשפט המחוזי ציין כי אף לגופם של דברים החלטתה של הרשמת מקובלת עליו.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות מבלי להידרש לתשובת המשיב, וזאת לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי.

סוף דבר: הבקשה לרשות ערעור נדחית.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב – יפו (כב' השופט אריה ביטון) מיום 12.1.2024 בת"א 3967-05-23.

יש להבחין בין האמור לעיל לבין בקשה להארכת המועד להגשת כתב הגנה לתביעה שכנגד.

בתשובה לבקשת רשות העירעור נטען כי התביעה שכנגד לא הוגשה בשל רשלנות רפואית אלא עילתה פגיעה באוטונומיה וזיוף רשומה רפואית.

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש לתת רשות ערעור ולקבל העירעור לגופו כך שבית משפט קמא יכריע בבקשה לסילוק על הסף שהוגשה וזאת מהנימוקים כדלקמן: א) תקנה 49 (א) לתקנות קובעת, כי לא יוגשו בקשות כלשהן "במועד שלאחר הגשת כתב הטענות האחרון עד מועד ישיבת קדם המשפט הראשונה" זולת אם הבקשה נמנית על החלופות בסעיף 49 (א) (1) – (10).

...

בהחלטה מיום 12.1.2024 נקבע: "לאחר עיון מחדש, הנני מבהיר כי פרשנות ב"כ המבקש אינה מקובלת עליי. תקנה 49 חלה על כלל הבקשות שניתן להגיש במסגרת ההליך לרבות בקשה לסילוק על הסף, שאינה מנויה בין הבקשות המנויות בסעיף 49 (א) לתקנות. לפיכך, חלות הוראות תקנה 49 (ג) – (ט). בהתאם לתקנה 49 (ח), רק בקשה שבית המשפט לא הורה על דרך הגשתה תוגש בכתב, ואזי תחול הוראת תקנה 50.

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש לתת רשות ערעור ולקבל הערעור לגופו כך שבית משפט קמא יכריע בבקשה לסילוק על הסף שהוגשה וזאת מהנימוקים כדלקמן: א) תקנה 49 (א) לתקנות קובעת, כי לא יוגשו בקשות כלשהן "במועד שלאחר הגשת כתב הטענות האחרון עד מועד ישיבת קדם המשפט הראשונה" זולת אם הבקשה נמנית על החלופות בסעיף 49 (א) (1) – (10).

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, מתקבלת בקשת רשות הערעור ומתקבל הערעור באופן שבו בית משפט ידון בבקשה לסילוק על הסף כבר עתה.