כתבי הטענות
בכתב התביעה נטען כך: התובעת זכאית להרשם כבעלת מקרקעין הידועים כחלקה 49 בגוש 8997 ברחוב יפת 166 בתל אביב, בשטח של 246 מ"ר. לכתב התביעה צורף נסח רישום של המקרקעין (שממנו עולה שבעלת המקרקעין היא רשות הפיתוח מיום 3.11.2009 מכוח רישום בעלות לאחר הסדר), וכן פסק דין שבמסגרתו אישר בית המשפט המחוזי בתל אביב הסכם פשרה מתוקן בתובענה שהגישה עריית תל אביב נגד פקיד ההסדר במחוז תל אביב ונגד מינהל מקרקעי ישראל (רשות מקרקעי ישראל בשמה דהיום, ולהלן: "המינהל") (ה"פ (מחוזי ת"א) 1823/09), שבו נכתב כך:
המינהל אינו אינו מיתנגד לרישום הזכויות במקרקעין הידועים כגוש רישום 8997 חלקות 49, 50, 52 (חלק) 71, 75 [.
בקשת רשות ערעור על פסק הדין נדחתה לפי תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בלא שבית המשפט העליון הביע עמדה לגופם של דברים (רע"א 8123/20 עריית תל אביב נ' חמדאן (3.1.2021)).
חמדאן ערער על פסק הדין וטען שכל עוד אין ביכולתה של הערייה להוכיח תביעתה בהתאם לתנאי הסכם הפשרה לפני פקיד ההסדר, שהסמכות לאשר את הזכויות ניתנה רק לו בהתאם להסכם הפשרה, אין למשיבה כל זכות להגיש תביעת פינוי נגדו בהעדר זכויות, כאמור במכתב של פקיד ההסדר שהוגש לבית המשפט.
בשנת 1962 הערייה שילמה לרשות הפיתוח סך של 11,700 ל"י בגין המקרקעין אשר טרם ההסדר הוגדרו כחלקה 64 בגוש שומה 7034 [במאמר מוסגר יצוין שבהמרצת הפתיחה נפלה כנראה טעות ונכתב שמספר החלקה הוא 34 (סעיף 2 להמרצת הפתיחה), ברם בתצהיר התומך בה נכתב שמדובר בחלקה 64 (סעיף 2 לתצהיר).
...
המחלוקת שנותרה להכרעה, בסופו של דבר, נסבה על השאלה אם עלה בידי התובעת ("העירייה") להוכיח שהיא זכאית להחזיק במקרקעין מושא התביעה, ולכן בעלת מעמד לדרוש מהנתבעים לסלק את ידם מהם ולשלם בגינם דמי שימוש ראויים.
אני קובע אפוא שהחל ממועד זה ידעו הנתבעים או היו צריכים לדעת על ביטול הרשות, ומאז עמד לרשותם פרק זמן של 12 חודשים להתארגנות ולפינוי שבמהלכו אין מקום לחייבם בדמי שימוש.
על כן אין מנוס מלקבל את התביעה.
סוף דבר
מכל המקובץ לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה.