לפנַיי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (כב' הרשם הבכיר יגאל ברק-עופר), במסגרת איחוד 3 תביעות – ת"ק 34672-02-22; ת"ק 40915-02-22; ת"ק 16513-05-22 (להלן: "התביעות") – בגדריו נדחו התביעות במלואן ואף חויבו המבקשים בהוצאות לטובת המשיבה, בסך כולל של 4,500 ₪ (להלן: "פס"ד קמא"; "בית משפט קמא").
בעקבות ההפסד כמתואר לעיל – התמורה הנמוכה בסך 70,000 ₪ – הגישו שלושת המבקשים – כל אחד בנפרד – תביעה לבית המשפט השלום בירושלים במסגרת התביעות הנ"ל.
ביום 5 באוגוסט 2019, הצהיר הקונה השני כי בין יתר טעמיו, ביטל את הסכם המכר מאחר והעיקולים הוסרו 45 ימים לאחר המועד המוסכם וכי היתנצלות המבקשים, לפיה המשיבה היא האשמה במחדל, הוסיפה לחשדו כי יש למשוך את ידו מהעסקה.
לדעת המבקשים: "מועד תחילת ההתיישנות צריכה להספר ממועד הסרת העיקולים ולא ממועד הטלתן כפי שקבע בימ"ש קמא. עכשיו, גם אם מדובר בתביעה שעילתה היא הנזק שניגרם על ידי המעשה או המחדל, אזי ס' 89(2) לפקודה אומר שבוחנים לפי היום שהתגבש הנזק. בעניינינו המבקשים אומרים המועד שבו התגבש הנזק הוא המועד שבו מכרנו את הדירה בהמשך שכן אם היינו מוכרים את הדירה במחיר המקורי שבו היינו אמורים למכור אותו בשנת 2014, אזי לא היינו מוצאים את עצמנו בנזק כלל ולכן, ביחס לתקופת ההתיישנות, בימ"ש קמא טעה.".
כמו כן, טענו המבקשים כי קביעת בית משפט קמא לפיה, צו עיקול על חלקה של האם המנוחה הוטל כדין שגוי – שכן, מעולם הדירה לא הייתה רשומה על שמה של האם המנוחה.
...
ביום 2 ביולי 2015, נמסרה למבקשים הודעה בכתב על ביטול ההסכם (להלן: "הודעת הביטול"); במסגרתה נומקה הודעת הביטול – החל מהואיל השני – בזו הלשון: "והואיל: וביום 22.6.15 ביקש הקונה לבטל את הסכם המכר, והמוכר נעתר לו בכך, והואיל: ועד למועד זה שולמה חלק מן התמורה בגין הסכם זה למוכר; והואיל: והקונה מצהיר בזאת כי הוא המחה את מלוא הזכויות שהיו לו כתוצאה מהתשלומים ששילם למוכר בגין הדירה עד למועד ביטול הסכם המכר ביום 22.6.15, לקונים החדשים של הדירה, בני הזוג (...) פלברבאום (...)".
ביום 22 ביוני 2015 נחתם הסכם מכר דירה שלישי בו התמורה הועמדה על סך של 1,730,000 ₪ - אך עיקולים על הדירה לא היו כלל ועיקר – כפי הנאמר בהואיל השני: "והואיל: והמוכר מצהיר שהדירה נקיה מכל חוב, שעבוד, משכנתא, עיקול וזכות צד ג'.".
אולם, למרות האמור לעיל, הצליחו המבקשים למכור את הדירה לקונה אחר (להלן: "הקונה השלישי"), אלא שהתמורה בפועל שהוסכם עם הקונה השלישי, הייתה נמוכה בסך של 70,000 ₪ מהתמורה המקורית (להלן: "התמורה בפועל") – לטענת המבקשים ההפחתה במחיר הדירה, נעשתה כתוצאה מהטלת העיקולים שלא כדין על ידי העירייה וממחדלה בהסרתם (להלן: "הנזק"), שכן הקונה הראשון לבסוף לא הסכים לבצע עסקה בשל העיקולים שרבצו על הדירה.
תוצאת פסק הדין הנ"ל נסמכו על הקביעות כדלהלן:
העיקול שהוטל על חלקו של האב המנוח ז"ל בדירה, היה שלא כדין, שכן האב נפטר כאמור קודם הטלת העיקול (שהוטל ביום 4.10.11 );
העיקול שהוטל על חלקה של האם המנוחה ז"ל בדירה, היה כדין, שכן העיקול הוטל עוד בחייה (הכוונה לעיקול הנ"ל, משנת 2011);
חלה התיישנות על העיקולים, שכן התביעות בבית המשפט קמא הוגשו לאחר יותר מ-7 שנים ממועד הטלת העיקולים על הדירה – העיקולים הוטלו בשנים 2011 ו-2014, ואילו התביעה הוגשה לבית משפט קמא, לראשונה בפברואר 2022;
ההתיישנות אינה חלה, כטענת המבקשים, החל ממועד מתן החלטת רשמת ההוצל"פ – הכוונה להחלטת כב' הרשמת מרים דרמוני יזדי, מיום 28 באפריל 2019, לפיה הליכי ההוצל"פ מבוטלים, אלא מיום הטלתם;
הטלת העיקול על הדירה, מעת שלא רשום על שמם של המבקשים, אינו מהווה לשון הרע, שכן עיקול בנסיבות העניין דנא, אינו מביא לידי ביזיון אדם כאילו אינו עומד בתשלומיו וכי מצבו הכלכלי אינו שפיר;
בדבר הנזק הכלכלי שנגרם כתוצאה מן העיקולים, המבקשים אינם זכאים לפיצוי הן מחמת התיישנות והן מחמת הקביעה לעיל כי חלק מן העיקולים הוטלו כדין;
למבקשים קיים אשם תורם בשיעור של 50% – שכן, לא טרחו ולא וידאו כי רישום העיקול הוסר;
המבקשים לא פעלו להקטנת הנזק –שכן, היו יכולים למנוע את הנזק בכך שהיו מקדימים לפרוע את חובות הארנונה שרבצו על הנכס;
בית המשפט קמא קיבל את טענת המשיבה כי לאחר ביטול העסקה עם הקונה השני (מר וגב' פוגל), התקשרו המבקשים בהסכם מכירה שהתגבש ולפיכך לא נגרם להם כל נזק, שכן הדירה נמכרה באותו מחיר בו ננקב בהסכם עם ה"ה פוגל;
כמו כן, בית משפט קמא קבע כי: "מדובר, בסופו של דבר, בעניין טכני, שניתן היה לתקנו בנקל, כפי שאכן נעשה.";
עוד קבע בית משפט קמא כי: "ההסכם מראש העניק להם (לקונה – א"ד) את הזכות להתעכב בביצוע התשלומים במקרה של אי הסרת רישום העיקול.";
זאת ועוד, בית המשפט קמא לא קיבל את עדותו של מר פוגל: "לפיה ההתנצלות של התובע (המבקש 1 – א"ד) גרמה לחוסר אמון מוגבר.";
לבסוף, סייג בית משפט קמא את גרימת הנזק, בכך שלמבקשים הייתה דרך למנוע את הנזק הנטען - שכן: "הייתה להם זכות לאכוף את ההסכם על הרוכשים.";
לאור האמור, בית משפט קמא אף דחה את טענת המבקשים לעוגמת נפש.
סוף דבר
על המשיבה לשלם למבקשים מחצית משכר הטרחה ששולם על ידם (8,500 ₪) דהיינו, 4,250 ₪.
כמו כן, הגעתי לכלל מסקנה כי למבקשים נגרמה עוגמת נפש, ולפיכך, בגין רכיב זה תשלם המשיבה למבקשים סך כולל של 3,000 ₪.
נוסף על האמור לעיל, אני מורה על ביטול ההוצאות שנפסקו לטובת המשיבה בסך כולל של 4,500 ₪, בפס"ד קמא.
