בקשת רשות ערעור על דחיית תביעה נגד המשטרה בגין אי השבת אקדח

ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בפתח תקווה (כב' השופטת מימון שעשוע), מיום 26.9.2018 שקבל את תביעת המשיבים נגד המערער וחייב את המערער לשלם למשיבים סכום של 494,505 ₪ בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.2011 וכן אגרת משפט ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ זאת בגין חוב הנובע מאי תשלום משכורות לפועלים שהמשיבים סיפקו למערער.

בעקבות כשלונם של המשיבים לגבות את החוב מהמערער, חברו המשיבים לאחרים לצורך חטיפת בנו של המערער (להלן: "החטוף"), באיומי אקדח, לשטחי הרשות הפלסטינית, החזקתו בדירות מיסתור ודרישת תשלום החוב מאביו - המערער, כתנאי לשחרורו.

החטוף והמערער, הגישו תלונה למישטרה.

הגם שהסכם הסולחה נערך בין החטוף - בנו של המערער והמשיב 1 ואחרים והמערער עצמו אינו צד להסכם הסולחה הרי שנאמר בו בלשון כללית כי "... הסיכסוך הסתיים והחילוקים ואי ההבנה ואי ההסכמה שבין הצדדים כאילו לא היו ונעשה פיוס וסליחה ... על כן אנו אנשי הפיוס מבקשים מכל הגורמים המוסמכים לסגור תיק התביעה או כל תלונה מטעם כל צד נגד הצד השני מצדי הסיכסוך, הפיוס יהיה כללי וכולל...". במסגרת הטיעונים לעונש מטעם המשיב 1 (ת.פ 7522-07-12) (מוצג 8 למוצגי המערער) נטען בזו הלשון: "לפני שיטענו הנאשמים לעונש מבקשים מבימ"ש נכבד זה לקבל את הסכם הסולחה אשר נכרת בין הניצים ביום 09.11.12 ולפיו המתלונן ובני משפחתו סולחים ומוותרים על כל טענה ו/או תביעה ו/או תלונה נגד הנאשמים...". בהמשך נטען כי: "... והמתלונן ואביו שמרו את הכסף המגיע לנאשמים אצלם עד לעצם היום הזה שקל אחד לא שולם והסכם הסולחה אשר נכרת בין הצדדים הביא לסכסוך (כך במקור - הערה שלנו) לידי סיום". טיעון זה, לפיו הסכם הסולחה הביא את הסיכסוך לידי סיום מבלי שסכום החוב שולם, נילקח בחשבון כנימוק לקולא כמפורט בגזר הדין בעיניינו של המשיב 1, ונביא מדברי כב' השופט גורפינקל בגזר הדין: "... בהיתחשב בהודאתו של הנאשם ובנסיבות חייו.. ובעובדה שבמסגרת הסולחה נאלץ לוותר על החוב שחב לו עבד

בנסיבות אלה, כאשר המשיב 2 לא התייצב לדיון בבית משפט קמא ובית משפט קמא לא היתייחס בפסק דינו לעובדת אי ההתייצבות ולטענה כי דין תביעת המשיב 2 להדחות עקב אי התייצבות, ראינו לקבל את העירעור גם בעיניינו של המשיב 2.

הערבון יוחזר למערער.

...

מכוח סמכותנו על פי תקנה 450 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"), הדנה באי התייצבות לדיון בערעור, החלטנו לקיים דיון בערעור בהיעדר המשיבים.

אני מורה כי רק ששה חודשים מעונש המאסר ע"ת יופעלו במצטבר לעונש שהוטל בתיק זה..

בנסיבות אלה, כאשר המשיב 2 לא התייצב לדיון בבית משפט קמא ובית משפט קמא לא התייחס בפסק דינו לעובדת אי ההתייצבות ולטענה כי דין תביעת המשיב 2 להידחות עקב אי התייצבות, ראינו לקבל את הערעור גם בעניינו של המשיב 2.

על המערער הוטל עונש של חמש שנות מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי, בגין ארוע אלימות שהתרחש במועדון לילה תל אביבי אליו ביקש המערער להכנס.

המערער השיב למאבטחים בצעקות וגידופים ואף השמיע באוזניהם איומים כי "מבטים יכולים להרוג" וכי הוא קרוב מישפחה של "רוני הררי". המאבטחים לפתו את המערער והוציאו אותו אל מחוץ למועדון.

בגין אישום זה, יוחסו למערער העבירות הבאות: איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); נשיאת נשק ללא רשות על פי דין, לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין; וחבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין.

בית המשפט דחה גם את טענות הסנגור בגין אי הבאת המאבטח איגור לעדות מטעם התביעה וקבע כי התביעה יצאה ידי חובתה בכך שביקשה צו הבאה נגדו.

עוד טוען המערער כי אם אכן נורה הכדור מאקדח 0.22 מ"מ שנימצא ברשות המערער, כפי שקבע בית המשפט, קול הנפץ שמשמיע אקדח כזה לא היה גובר על רעש המכונית הנוסעת ולא היה נשמע "בום" מספיק חזק כדי להחשב כקול פצוץ של רימון או נפץ.

אשר לאישום השני, המערער טוען כי עדויות השוטרים אשר היו מעורבים במעצרו ובחקירתו לאחר מכן, אינן מקימות הרשעה בעבירות שיוחסו לו. הוא אף חולק על מהימנותן של חלק מן העדויות וטוען לסתירות ביניהן, בנגוד לקביעת בית המשפט בדבר השתלבותן של העדויות זו עם זו. המערער טוען כי השוטרים נהגו בו באלימות בעת מעצרו ולאחר מכן בתחנת המישטרה, וגם בשל כך לא היה מקום להרשיעו בפרטי אישום זה. לטענתו, בית המשפט "היתעלם מקיומם של ממצאים עובדתיים המעידים על כך שהמערער הוכה", כגון עינו הפצועה בעת החקירה, ובחר ליתן משקל ממשי "לכך שהכאתו של המערער ע"י השוטרים לא תועדה במצלמות המישטרה". לטענת המערער, מקלטות הווידיאו לא ניתן היה ללמוד דבר, שכן שלב המעצר ושלב העיכוב הראשוני כלל לא תועדו.

...

לעומת זאת, לגבי עדותה של הסלקטורית נקבע: "העדה הייתה מאוד מדויקת בעדותה, לא העידה על דברים שלא ראתה. כשנשאלה האם ראתה את הנוהגים ברכב השיבה בשלילה והסבירה שראתה את הרכב רק בחלקו האחורי בעודו נמלט מהמקום ומשכך לא יכלה להבחין בנוסעים. כמו כן כשנשאלה האם הנאשם פגע בה בתחילת הערב, השיבה בשלילה. מכאן עולה כי אין לעדה שום מניע להפליל את הנאשם וכי כל עדותה התרכזה בדיווח את אשר ראו עיניה בערב המקרה. לכך יש להוסיף עצם פעולת הקשת מספר הרכב אליו נכנס הנאשם בסיום הויכוח הראשון מעידה על אחריות מצידה של העדה. זה המקום להזכיר כי במסדר תמונות שנערך לעדה העדה זיהתה את הנאשם בתור האדם שעימו התנהל הויכוח בתחילת הערב. לאור כל אלו אני קובע כי העדה אמינה ואני מקבל את גרסתה". כאמור, אין להתערב בממצא מהימנות זה. הוא הדין לגבי עדויותיהם של המאבטחים, שאף אותם מצא בית המשפט כמהימנות, בין היתר בשל יכולתם לספר על קשריו של המערער עם אחד בשם "רוני הררי". גם בטענות המערער לעניין חוות הדעת של רס"ר גידי ניסים (לגבי השקע בדלת המועדון) ושל קצין הקליעה הארצי, רפ"ק זוהר (לגבי אירוע הירי הנראה בסרטון) – אין ממש.

אשר להרשעת המערער בעבירת האיומים, לא שוכנעתי כי אמירותיו של המערער היו בגדר "הצהרת כוונות" תמימה בלבד, שכן המערער לא רק ציין כי בכוונתו לשוב אל המועדון, הוא הוסיף ויידע את המאבטחים בדבר קשריו המשפחתיים עם "רוני הררי". המערער אף אמר כי "מבטים יכולים להרוג" וקשה שלא לראות בכך איום של ממש.

סוף דבר אציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו ולהותיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו.

הנתבעת השיבה למכתב ביום 1.9.14, באמצעות עו"ד ליאת נובק אליאב, וטענה כי התובע פעל שלא כדין, כי שילשל לכיסו כספים בגין עבודות פרטיות וכי התובע לא הכחיש טענות אלה בשימוע שנערך, אלא הסתפק בטענה ש"כולם נוהגים כך".

בית הדין הארצי לעבודה דחה בקשה רשות ערעור על החלטה זו (בר"ע 27263-11-16 23.11.16).

אני אנסתי אותו לחתום על זה? מה עמדתי לו עם אקדח לראש? הוא קיבל את השכר המגיע לו. הכל אצלי בהעברות.

הנתבעת הוסיפה וביקשה לקזז 76,000₪ מכל סכום שייפסק נגדה, בשים לב לשווי הגניבה והנזק שניגרם לה (סעיפים 5 -22 לתצהיר נובק, עמוד 13 שורה 18 עד עמוד 14 שורה 8).

לעומת זאת, עדויותיהם של התובע והעד מטעמו, ממדוח, בעיניין מחסני הנתבעת והמפתחות למחסן היתה מיתחמקת ובלתי עקבית.

אכן, נובק לא הגיש תלונה במשטרת ישראל כנגד התובע, שכן לא היו בידיו הוכחות לכך, אך הראיות שהוצגו בהליך מתיישבות עם גרסת הנתבעת.

משמרבית רכיבי התביעה נדחו, בשים לב לפער בין סכום התביעה (182,553 ₪) לסכום שנפסק לזכות התובע, התובע יישא בהוצאות הנתבעת בגובה הסכום שנפסק לזכותו, כך שאיש מהצדדים לא ישלם דבר לחברו.

...

למרות קבלת גרסת הנתבעת לאירועים, הרי שלא ניתן להגיע למסקנה כי לתובע ניתנה הזדמנות אמיתית לנסות ולהפריך את חשדותיה של הנתבעת.

לאור האמור, התביעה ברכיב זה נדחית.

סוף דבר – התביעה מתקבלת באופן חלקי ועל הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: הנתבעת תשלם לתובע סך של 2,683₪, פיצוי בגין תשלום בחסר של דמי גמולים לפנסיה (חלק המעסיק בתגמולים ובפיצויים); פיצויים בגין פיטורים שלא כדין בסך 7,500 ₪.

בחלוף ארבעה ימים מן המקרה, נעצר המערער על-ידי ניידת מישטרה, לאחר שזוהה על-ידי אסולין, והוגש נגדו ונגד פאיז כתב אישום.

הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר אי הבאת הראיה נעשית על-ידי רשויות התביעה, שלגביה קיימת ציפייה כי לא תמנע מלחשוף לפני בית המשפט את מלוא חומר הראיות הרלוואנטי שבידיה, בין אם תומך הוא בגירסתה ובין אם לאו (עניין הר-שפי, עמ' 802; ראו גם ע"פ 277/81 הלוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(2) 369, 387-386 (1984) (להלן: עניין הלוי)).

בעניינינו, העיד רצון כי "אני על-פי העבודה שלי אנו עושים את ההתאמות לבדוק אם היה מגע והמגע תואם בין שני כלי הרכב (פרוטוקול הדיון מיום 28.11.07, עמ' 4, שורות 16-15) וכי הוא הוזמן להשוות את הסימנים של שני כלי הרכב לבקשת ראש מדור תאונות דרכים נגב. לשאלת בא כוח המערער אם הוא מוסמך לבצע בדיקה מעין זו, השיב רצון כי "זה המיקצוע שלנו לבדוק" וכי "זה קטע מקצועי" (עמ' 6, שורות 20-17).

(ו) העירעור על הכרעת הדין - סיכום ומסקנות סקירת עדויות התביעה, והראיות הנוספות שהובאו על-ידה, מצביעה על כך שממצאי המהימנות שקבע בית המשפט המחוזי בנוגע לדברי אסולין, מן הצד האחד, ולדברי המערער, מן הצד השני, מעוגנים היטב בחומר הראיות.

נגד המערער הצטברו שורה של ראיות, הכוללות, בין היתר, את עדותו של אסולין ושל יתר גורמי המישטרה הקושרות אותו למעשים שיוחסו לו, את דבריו של המערער עצמו, שהודה בפני השוטרים במיוחס לו והביע עליהם צער; את אי עמידתו של המערער ב"התחייבותו" כי יביא לבית המשפט את כדור האקדח שכוון נגדו; את המנעותם של הנוסעים ברכבו של המערער לבוא ולהעיד לטובתו; וכן את דבריו של בוחן התנועה שי רצון בדבר התאמת סימני הפגיעה בין שני כלי הרכב, הגם שכאמור, ראיתי לייחס לאלה משקל מופחת.

שקלתי את טענות המערער, ולאחר ששבתי ועיינתי בגזר הדין, מצאתי כי דין עירעורו על גזר הדין להדחות.

...

ראיות אלה כוללות, בין היתר, את העובדה כי הגם שהיו עדי ראיה רבים לאירוע, הם הנוסעים שהסיע המערער ברכבו, איש מהם לא התייצב למתן עדות שתתמוך בגרסתו; את המתאם בין סימני הפגיעה ברכבו של המערער לבין אלה שנמצאו על ניידת המשטרה, שעליהם העידו מפקח אייל אהרון (להלן: אהרון) ובוחן התנועה שי רצון (להלן: רצון); את הודייתו של המערער בפני אסולין ובפני שוטר נוסף (להלן: הלל) כי ביצע את המעשים המיוחסים לו, שמאוחר יותר התכחש לה; וכן עדויות מפי שוטרים ששמעו את המערער טוען כי הוא שמר בביתו את כדור האקדח שכיוון אליו אסולין וכי בכוונתו להביאו למשפט, דבר שנמנע מלעשות בסופו של דבר.

עוד הוא טוען כי לא ניתן להרשיעו בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה שכן המגע בין שני כלי הרכב התרחש על דרך עפר שאיננה בגדר "נתיב תחבורה". לחילופין, טוען המערער כי בגזירת עונשו, החמיר עימו בית המשפט יתר על המידה, ולא נתן משקל מספיק לעובדה שהוא שהה במעצר ובמעצר בית פרק זמן ממושך; לכך שלכל אורך השנים מאז הוא לא הסתבך בפלילים; לכך שהוא לא החסיר אף ישיבה במשפט שהתנהל נגדו; לעובדה שיש לו ארבעה ילדים קטנים; ולכך שבסופו של דבר, לא נגרם לניידת המשטרה נזק חמור.

דין טענותיו של המערער להידחות, ומוטב היה לו כלל לא נשמעו.

שקלתי את טענות המערער, ולאחר ששבתי ועיינתי בגזר הדין, מצאתי כי דין ערעורו על גזר הדין להידחות.

תוצאתו הסופית של שקלול זה הינה סבירה בעיני, וגם לאחר שעיינתי בתסקיר שירות המבחן שנכתב בעניינו והוגש לבית משפט זה, לא מצאתי כי העונש חורג לחומרה ממידת הענישה הראויה במידה המצדיקה התערבות.

בקשת רשות העירעור הנדונה הוגשה על פסק-דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (כבוד הרשמת הבכירה טלי להב) מיום 20.9.2023 בת"ק 67817-03-23, אשר לפיו נדחתה תביעת המבקש נגד המשיבה (להלן גם – המישטרה) ונגד נתבעת נוספת (אשר תכונה להלן – פלונית), שהוא חויב לשאת בהוצאותיה בסך 600 ₪.

בקשת רשות העירעור מכוונת רק נגד דחיית התביעה נגד המשיבה בשל שורה של נזקים ממוניים ואחרים, אשר על-פי הנטען נגרמו למבקש בשל אי השבת אקדחו שנלקח ממנו במהלך הליך חקירה וזאת חרף החלטות שיפוטיות בעיניין השבתו.

זאת בראש ובראשונה בשל אי התקיימות התנאים החריגים המצדיקים מתן רשות ערעור על פסק-דין של בית משפט לתביעות קטנות, שעניינם טעות משפטית או עובדתית ברורה או מצב שבו נידרשת היתערבות ערכאת העירעור לשם מניעת הנצחת טעות בנושא שנידון תדיר בערכאה זו. לגופם של דברים חזרה המשיבה על טענתה שלפיה התשתית העובדתית שעליה התבססה התביעה שהגיש המבקש אל בית המשפט קמא זהה לזו שעמדה בבסיס החלטת בית המשפט בעיניין הבקשה להחזרת תפוס.

...

לאחר עיון בתיק בית המשפט קמא ובפסק-דינו, בבקשת רשות הערעור (מיום 19.10.2023) ובתשובת המשיבה (מיום 16.11.2023) ובנספחיהן, החלטתי לדון בבקשה הנדונה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה, להכריע בערעור על יסוד החומר בכתב שלפניי (בהתאם לתקנה 149(2)(ב) ולתקנה 138(א)(5) בתקנות), ולקבל את הערעור.

מסקנה זו מעלה קושי מהטעם הפשוט שבכל הנוגע להתנהלותה של המשיבה, עד השלב שבו ניתנה ההחלטה בעניין הבקשה להחזרת תפוס וגם בכל הנוגע לאופן התנהלותה לאחר מכן, לא היה שנוי במחלוקת.

סיכום ותוצאה מעת שנמצא כי לא היה מקום לדחיית תביעת המבקש בהסתמך על החלטת בית המשפט בעניין הבקשה להחזרת תפוס וכי אף לא ניתן לומר כי לא עלה בידיו לבסס את טענותיו בראיות, המסקנה היא כי יש לבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא, ככל שהוא נוגע לתביעת המשיבה.

בהתאם לכך הערעור מתקבל במובן זה שהעניין יוחזר אל בית המשפט קמא לשם מתן פסק דין חדש בעניין תביעת המבקש נגד המשיבה.