בקשת רשות ערעור על דחיית תביעה לתשלום עמלות תיווך

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות באילת (להלן: "בית משפט קמא") מיום 17.1.22 שניתן במסגרת ת"ק 28495-03-21 על ידי כב' השופטת ליאורה אדלשטיין.

בבקשת רשות העירעור, טענו המבקשים שבית משפט קמא שגה, בין היתר, בקביעות הבאות: הקביעה שהמבקשים לא היו "הגורם היעיל" בקשירת העסקה שלבסוף נחתמה; הקביעה שעקיפת המתווכים (המבקשים והמתווך מטעם המוכרת) וסגירת מחיר עסקה בסכום הנמוך ב-20,000 ₪ מהוה הפיכת המבקשים לגורם לא יעיל; הקביעה המשתמעת שהתנהלות פנימית בין המוכרת למתווך הבלעדי מטעמה רלוואנטיים לקשר שבין הקונה (המשיבה) למתווכים מטעמה (המבקשים); הקביעה בעיניין היתנהלות לא נאותה של המבקשים, שלשיטת בית משפט קמא פירטו למוכרת ללא רשות המשיבה, את השווי שהמשיבה מוכנה לשלם עבור הנכס ובכך גם הרחיקו בין הצדדים; הקביעה שהמבקשים והמתווך מטעם המוכרת עשו יד אחת להעלות את מחיר הנכס מעבר למחיר שדרשה המוכרת וזאת על מנת להגדיל את העמלה שהם יקבלו; הקביעה, שיש בה חיזוי העתיד, שאילמלא נדברו הצדדים ביניהם ישירות או באמצעות צד ג', לא הייתה נסגרת העסקה.

בית משפט קמא נימק מדוע הוא מצא לנכון לדחות את תביעת המבקשים משום שהסיק שהם לא היו הגורם היעיל להתקשרות למרות פועלם וכן נוכח התנהלותם ובין היתר כדלקמן: "מכל האמור לעיל עולה שאלמלא נדברו הצדדים, המוכרת והקונים, ביניהם ישירות, או באמצעות מתווך שלישי, לא היו הצדדים מגיעים לגמירות דעת כל עוד הסתמכו על המתווכים הקודמים, התובעים מצד אחד והמתווך של המוכרת מהצד השני" .

...

תחושתם הסובייקטיבית של המבקשים, מובנת נוכח כך שהם הציגו למשיבה נכס ופעלו בעניין ובסופו של דבר לא נהנו מדמי תווך.

לאור כל האמור ונוכח אמות המידה המחמירות למתן הרשות לערער על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, אין לפני נסיבות המצדיקות את מתן הרשות לכך.

על כן, הבקשה למתן הרשות לערער נדחית.

התביעה האמורה התקבלה על ידי כבוד הרשמת הבכירה אלישבע חן, אך בקשת רשות ערעור על פסק הדין התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי (מפי כבוד השופטת שירלי רנר; רת"ק 18493-04-18).

מאליו ברור, כי למסקנה זו השלכה ישירה גם על ראש התביעה המתייחס לדמי התיווך שנמנעו כביכול מהתובעים בגין העסקה שהוחמצה עם ה"ה שרון: ראש תביעה זה לא הוכח כלל, ואני דוחה במפורש חלק זה של התביעה; שנית, וחשוב מכך לעניי בחינת התנהלותם של הנתבעים: התובעים אינם טוענים, וממילא אין כל ראיה לכך, שהנתבעת או בן זוגה היו מודעים לכך שה"ה שרון כה מעוניינים בדירה עד שהחלו כבר במגעים מול עורכי הדין לטפול בחתימה על החוזה.

על פי הראיות שהובאו לפניי, כל שידעו ה"ה בוטון בעיניין ה"ה שרון היה שגב' שרון התרשמה מהדירה, וכי היא הציעה לשלם עבורה 2.8 מלש"ח. כפי שלמדו ה"ה בוטון על בשרם זה מקרוב, מכאן ועד לחתימה על חוזה לרכישת הדירה עוד רחוקה הדרך (וראו עדותה של הנתבעת במסגרת הדיון שנערך בתביעה הקטנה ת"ק 31192-05-17, בעמ' 2 ש' 35 - עמ' 3 ש' 1, בפרוטוקול שצורף למוצגי הנתבעים: "איך שהם יצאו קבלתי שיחת טלפון שהם רוצים את הבית ב - 2.8. אבל זהו. הם היו באמת פעם אחת. אני לא באמת יכולה לדעת אם מכאן והלאה אכן ייחתם חוזה"); שלישית, אין חולק על כך שאילמלא "פוצצו" ה"ה אליהו את העסקה, היו ה"ה בוטון חותמים תוך שעות ספורות או למחרת היום על החוזה עימם, וזאת למרות שהתמורה שסוכמה עם ה"ה אליהו הייתה נמוכה מעט מ - 2.8 מלש"ח, כלומר נמוכה מהתמורה אותה שילמו ה"ה מצליח-רוזן עבור הדירה, ואף שחתימה זו הייתה מובילה לתשלום עמלת תיווך לתובעים על ידי ה"ה בוטון.

...

אינני מקבלת את עדותה של התובעת 2 ולפיה אמרו לה ה"ה בוטון במעמד חתימת ההסכם כי אין בדעתם למכור את הדירה לאותם "חברים של המשפחה", וכי ה"ה בוטון יצרו אצלה את הרושם שהטעם לכך הוא שהם "לא מחבבים אותם כלל" (ראו עמ' 4 ש' 17): ראשית, מר בוטון הכחיש זאת לחלוטין בעדותו, ואף סיפר כי אחיו הקטן הוא חברו הטוב של אחיה של גב' מצליח-רוזן (עמ' 10 ש' 19-20); שנית, אין חולק על כך שהנתבעת ובן זוגה היו זקוקים לכספי המכר על מנת לממן את רכישת דירתם החדשה.

אינני מקבלת את טענת התובעים ולפיה הכשילו ה"ה בוטון במתכוון את העסקה החלופית שהוצעה להם באותו הערב בו "התפוצצה" העסקה עם ה"ה אליהו, בדמות רוכשים חלופיים ששמם ה"ה שרון, וזאת על מנת להתחמק מתשלום דמי התיווך לתובעת: ראשית, ה"ה שרון לא זומנו למתן עדות על ידי התובעים.

יתרה מכך, בניגוד לנסיבות שהוכחו במקרה לפניי, באותו עניין הוכח כי המתווך איפשר למקבל שירות התיווך לציין בהסכם התיווך שמות של "לקוחות קודמים", וכי הלקוח אף עשה כן, אך בחר במודע שלא להכליל בה את מי שרכש בסופו של דבר את הדירה.

סוף דבר, התביעה נדחית על כל חלקיה.

התובעים ישלמו לתובעת יחד ולחוד הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 18,000 ₪.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות באר שבע (להלן: בית משפט קמא) מיום 09.08.2022 שניתן במסגרת ת"ק 5204-05-22 (כב' השופט ירון גולן).

לטענת המשיב בכתב התביעה, הקבלן טען כי לא שולם לו כל הסכום הנ"ל וזאת מכיוון שהמבקש "לקח לעצמו" חלק כעמלת תווך.

בבקשה למתן רשות ערעור חזר המבקש על טענותיו בהליך קמא וכן הוסיף ובקש להדגיש כי מתמלילי שיחות ו/או ההקלטות (נספחים לכתב ההגנה), עולה כי היה מוסכם בינו לבין הקבלן על עמלת התיווך על שפוץ הדירה של המשיב ולכן יש לקבוע כי עדותו של הקבלן הנה עדות שקר.

על כן הנני דוחה את בקשת רשות העירעור.

...

לאחר שבחנתי ושקלתי את נימוקי הבקשה למתן רשות ערעור, את פסק דינו של בית משפט קמא על רקע כתבי הטענות ונספחיהם (כולל תכתובות בין הצדדים ותמלילי שיחות שבין המבקש לקבלן כולל שמיעת שיחות באמצעות החסן נייד), הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות.

על כן הנני דוחה את בקשת רשות הערעור.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב – יפו (כב' השופט אהרון אורנשטיין) מיום 21.7.22 בת"א. 26439-11-21 ולפיה נדחתה בקשת המבקש – הנתבע לסילוקה על הסף של התביעה שהוגשה נגדו על ידי המשיבות.

נטען כי התובעות – מתווכות מקרקעין טיפלו בעסקת מכר של נכס מקרקעין עבור הנתבע, לאחר שהתחייב לשלם להן עמלת תיווך של 2% ממחיר מכירת הנכס שלו, אך בזמן אמת לאחר שכבר הובאו הקונים, סרב לחתום על הסכם תיווך וסרב לשלם דמי תיווך.

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין בקשת רשות העירעור להידחות מהנימוקים כדלקמן: א) נפסק לא אחת כי על ביהמ"ש לנקוט משנה זהירות בדונו בבקשה לדחיית התביעה על הסף, שמא תיפגע מעבר למידה הראויה זכות הגישה לערכאות (רע"א 7948/16 עיזבון המנוח בנימין שמואלי ז"ל נ' משולם, סעיף 4 להחלטת כב' השופטת (כתוארה אז) א' חיות (13.11.16)).

כך דחיתי על הסף בשבתי בבית משפט השלום תביעה לדמי תיווך בסך 2.5 מיליון ₪ בת"א 44446/07, בש"א 157166/08 בעיניין אלרוב נדל"ן ומלונאות בע"מ נ' אודין (עמיתי) ניהול ופיתוח עסקי בע"מ ( 19.5.08) (להלן: "עניין אלרוב").

...

בנוגע להעדרו של חוזה כתוב ( הסיטואציה הרלוונטית לתיק קמא )נקבע: "50. המסקנה המתקבלת מכל האמור לעיל היא שקשה לחשוב על מצב שבו ניתן יהיה לוותר כליל על הדרישה הבסיסית לקיומו של חוזה תיווך בכתב על מנת להטיל חיוב בדמי תיווך. מכל מקום, במסגרת הדיון שבפנינו אינני נדרשת לקבוע מסמרות בכך. בעיקרו של דבר, וכפי שיפורט בהמשך הדברים, אפילו קיימים מקרים חריגים וקיצוניים שיצדיקו התגברות על הדרישה הבסיסית לקיומו של חוזה תיווך בכתב, איני סבורה כי המקרה דנן מצדיק קביעת גבולות ברורים באשר לאותם מקרים". כלומר- לא הוגדרו מקרים שבהם יחויב לקוח בדמי תיווך כאשר אין כלל חוזה תיווך בכתב, אך "לא נקבעו מסמרות " בדבר.

לא שוכנעתי כי בירור התביעה יצדיק השקעת משאבים יוצאת דופן באופן המצדיק הכרעה ערעורית לגופו של עניין כבר בשלב הביניים שבו אנו מצויים.

לסיכום: לאור האמור לעיל נדחית בקשת רשות הערעור.

בבית המשפט העליון רע"א 305/24 לפני: כבוד השופט י' כשר המבקשים: 1. חיים גביש 2. חנן זלצמן נ ג ד המשיב: "גלי תכלת נכסים" – אורן פרנס בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגנית הנשיא א' כהן), בע"א 6663-05-23, מיום 19.10.2023 בשם המבקשים: עו"ד תומר פרסלר ][]החלטה

בפסק הדין נושא הבקשה נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט א' ברקאי), בתא"ק 69359-12-19, במסגרתו התקבלה תביעת המשיב לתשלום פיצוי מוסכם בסכום אשר עמד על סך של 214,110 ש"ח. וזה ורקע הדברים, בתמצית: ביום 30.10.2019 נחתם הסכם תיווך בלעדי (להלן: ההסכם או הסכם התיווך), אשר על פי הכתוב בו שכר המבקש 2, מר חנן גביש (להלן: חנן), בשם אחיו, מר חיים גביש (להלן: חיים), את שירותי המשיב, מר אורן פרנס דרך חברת התיווך שבבעלותו – גלי תכלת נכסים (להלן: המשיב), על מנת שיסייע במכירת דירה בבעלותו של חיים ברחוב הקוממיות 3 בהרצליה (להלן: הדירה).

לבסוף, נטען כי הדרישה לפצוי מוסכם בסך 3% משווי הדירה הנה מופרזת, משום שמדובר בסכום הכפול מעמלת התיווך.

...

על רקע האמור לעיל דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, וחייב את המבקשים בהוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ש"ח. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הוגשה בקשת הרשות לערער שבפניי.

דין הבקשה להידחות.

סיכומו של דבר: הבקשה נדחית בזאת.