בקשת רשות ערעור על דחיית ערעור על החלטה שלא להאריך מועד להישפט בגין הודעת תשלום קנס

בפני בקשה להארכת מועד להשפט בגין דוח מספר 90525273778 וזאת בהתאם לסמכותי מכוח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982.

ראו רע"פ 5008/21 ביטון נ' מדינת ישראל (30.08.21) במסגרתו נדחתה בקשה רשות ערעור על החלטתו של כבוד השופט צלקובניק בעפ"ת (מרכז) ביטון נ' מדינת ישראל (16.06.21).

שם, המערער טען כי לא ידע על קיומו של הדוח שצולם באמצעות מצלמת מהירות א/3 אולם עלה, כי הודעת תשלום הקנס נשלחה לכתובתו הרשומה של המערער וצורף אישור מסירה נושא תאריך וחתימה עם ציון המילים "לא נידרש". בנוסף צורף פלט מעקב משלוחים.

וכך נקבע: "התביעה בבימ"ש קמא הציגה פלט של מעקב משלוחים של רשות הדואר שיש בו גם כדי להעיד על סדרי העברת הדואר הרשום למערער עד החזרתו בשל אי הידרשות. נוכח האמור קמה חזקת מסירה שעל המערער הוטל הנטל להפריכה ואולם המערער לא עמד בכך." ראו גם רע"פ 6153/20 אוריאל טורג'מן נ' מדינת ישראל (24.09.20): "טענות המבקש לליקויים מהותיים באישור המסירה נבחנו על ידי בית המשפט המחוזי שקבע, על סמך אישור המסירה ופלט מעקב המשלוחים, כי הודעת התשלום נשלחה במועד לכתובתו הרשומה של המבקש וכי לא עלה בידיו להפריך את חזקת המסירה. קביעה זו היא קביעה עובדתית-קונקרטית, ואיני מוצא בה פגם." אשר לטענה כי ייגרם למבקש עוות דין שכן הוא זקוק לרישיונו – הצורך ברישיון אינו מבסס חשש לעיוות דין.

המבקש אומנם טען כי ניכנס לאתר המרכז לגביית קנסות וכך למד על קיומו של הדוח – אך לא פורט מתי עשה כן ומדוע החליט לעשות כן. בית המשפט מחויב ליתן ביטוי לעיקרון סופיות הדיון ולא להשתמש בסמכותו להאריך מועדים כדבר בשגרה.

...

לאור האמור, הבקשה נדחית.

] בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת העמיתה מ' סוקולוב) בעפמ"ק 49298-08-18 מיום 17.12.2018, בגדריו נדחה ערעור המבקשת על החלטות בית משפט לעניינים מקומיים בהרצליה (כב' השופט ש' איזקסון) בב"ש 12/18 מיום 20.6.2018 ומיום 18.7.2018.

ביום 16.7.2018 לאחר שניתנה החלטת בית המשפט, הוגשה "הודעה ובקשה לביטול החלטה והגשת תשובה לתגובת הערייה". בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט ביום 18.7.2018 בנימוק שהמבקשת כבר העלתה את טענותיה, כי זכות הטיעון אינה בלתי מוגבלת ולא ניתן לטעון עד אין קץ. המבקשת ערערה לבית המשפט המחוזי, כשהערעור על ההחלטה מיום 20.6.2018 הוגש לאחר תום המועד להגשתו וזאת ללא בקשה להארכת מועד או נימוק כלשהוא לאיחור.

עוד טענה המשיבה כי לגופו של עניין, החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים לדחות את הבקשה לביטול דוחות חנייה בדין יסודה, מאחר שהבקשה עסקה בגזרי דין חלוטים שהמועד להגיש בקשה לביטולם חלף, ושממילא לא הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטולם ואף לא הוגשה בקשה להארכת מועד להשפט בגינם.

ההליך שבו נקטה המבקשת בהגשת "בקשה לביטול דוחות" אינו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק ובית המשפט היה רשאי לדחותה על הסף מטעם זה. כך, בעבירות מסוג בררת המשפט שהודעות הקנס בגינן לא שולמו, ולא הוגשו בגינן בקשות לביטול לתובע או בקשות להשפט, יש לראות במבקשת כמי שהורשעה בבית המשפט ונגזר עליה הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס.

...

בתגובתה המפורטת, שאליה צורף תצהיר מנהל מחלקת מעקב ובקרה, טענה המשיבה כי דין הבקשה להידחות.

בנוסף טוענת המשיבה כי הדוחות נמסרו כדין בתוך פחות משנה מאז ביצוע העבירה ומכאן שדין הבקשה להידחות גם לגופה.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה על נספחיהן הרבים, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

בפני בקשה להארכת מועד להשפט בגין דוח מספר 90517167129 וזאת בהתאם לסמכותי מכוח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982.

ראו רע"פ 5008/21 ביטון נ' מדינת ישראל (30.08.21) במסגרתו נדחתה בקשה רשות ערעור על החלטתו של כבוד השופט צלקובניק בעפ"ת (מרכז) ביטון נ' מדינת ישראל (16.06.21).

שם, המערער טען כי לא ידע על קיומו של הדוח שצולם באמצעות מצלמת מהירות א/3 אולם עלה, כי הודעת תשלום הקנס נשלחה לכתובתו הרשומה של המערער וצורף אישור מסירה נושא תאריך וחתימה עם ציון המילים "לא נידרש". בנוסף צורף פלט מעקב משלוחים.

וכך נקבע: "התביעה בבימ"ש קמא הציגה פלט של מעקב משלוחים של רשות הדואר שיש בו גם כדי להעיד על סדרי העברת הדואר הרשום למערער עד החזרתו בשל אי הידרשות. נוכח האמור קמה חזקת מסירה שעל המערער הוטל הנטל להפריכה ואולם המערער לא עמד בכך." ראו גם רע"פ 6153/20 אוריאל טורג'מן נ' מדינת ישראל (24.09.20): "טענות המבקש לליקויים מהותיים באישור המסירה נבחנו על ידי בית המשפט המחוזי שקבע, על סמך אישור המסירה ופלט מעקב המשלוחים, כי הודעת התשלום נשלחה במועד לכתובתו הרשומה של המבקש וכי לא עלה בידיו להפריך את חזקת המסירה. קביעה זו היא קביעה עובדתית-קונקרטית, ואיני מוצא בה פגם." בנוגע לטענה כי יגרם למבקש עוות דין אם לא ינתן לו יומו, כפי שנקבע ברע"פ סאלם שלעיל: "על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה. " טענה כללית כי המבקש כופר בבצוע העבירה אין בה די כדי לבסס טענת עוות דין הצדיקה ביטול פסק דין (ראו רע"פ 2573/17 גייאר נ' מדינת ישראל (6.9.17).

...

לאור האמור, משלא שוכנעתי כי היתה סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש את הבקשה במועד, משלא שוכנעתי כי יגרם למבקש עיוות דין במידה ולא ינתן לו יומו, ומשמצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש, לא מצאתי הצדקה להעתר לבקשה.

הבקשה נדחית.

][ לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב–יפו (השופט א' הימן) בעפמ"ק 59440-12-19 מיום 9.9.2020, בגדריו נדחה ערעור המבקש על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים בחולון (השופט א' צ'כנוביץ) בב"ש 71/19 מיום 23.12.2019.

המבקש לא הגיש ערר על דוחות אלו, לא ביקש להשפט בגינם ולא שילם את הקנסות שהוטלו עליו, ומשכך ניפתחו נגדו הליכי גבייה.

עוד הוסיף בית המשפט: "אך ורק משום מצוקת זמן שפוטי, ובלי לקבוע מסמכות [צ"ל מסמרות – י' א'], נראה שעל המערער [המבקש – י' א'] לשקול בשנית העירעור או להתייעץ עם משפטן יודע דין, האם על פני הדברים יש בסיס משפטי לערעור". ביום 19.1.2020 הודיע המבקש לבית המשפט המחוזי כי הוא עומד על עירעורו, וטען כי מפאת מצבו הבריאותי הוא נאלץ לחנות במקומות שאינם מיועדים לחניה.

בפסק דינו מיום 9.9.2020, דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקש בקָבעו כי לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט לעניינים מקומיים שלא להאריך למבקש את המועד שבו יוכל להגיש בקשה להשפט.

משכך, ולנוכח העובדה כי המבקש "היתעקש" לנהל את משפטו עד תום ולא קיבל את המלצת בית המשפט להיוועץ בעורך דין או לחזור בו מערעורו, חויב המבקש בתשלום הוצאות משפט לאוצר המדינה בסך 1,500 ש"ח. הבקשה למתן רשות ערעור מכאן הבקשה שלפניי.

המבקש אף לא סיפק טעם מבורר להגשת בקשתו להשפט בגין דוחות אלו לאחר המועד הקבוע לכך בחוק, כך שאין מתעורר חשש מפני עוות דין או אי צדק שנגרמו לו בעיניין זה (ראו גם רע"פ 5919/19 לויתן נ' עריית תל אביב-יפו, בפיסקה 9 להחלטתי (11.9.2019)).

...

בנסיבות אלו, אני מחליט להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור בסוגיה זו בלבד, לדון בה כבערעור – ולקבלו.

צירוף כל האמור, ובכלל זה, גילו המבוגר של המבקש; בריאותו הלקויה; מצבו הכלכלי הדחוק; והעובדה שהפגם היחיד באופן ניהול ההליך על ידו התבטא בכך שטענותיו לא היו מבוססות מהבחינה המשפטית – הביאני למסקנה כי הטלת הוצאות משפט על המבקש, יש בה כדי להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור "בגלגול שלישי". סוף דבר, אני מורה על ביטול הוצאות המשפט שנגזרו על המבקש בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

בבית המשפט העליון רע"פ 2354/22 לפני: כבוד השופט י' אלרון המבקשת: טקסל אפ.סי.ג'י טכנולוגי (2100) בע"מ נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה ב-עפ"ת 47056-02-22 מיום 23.3.2022 שניתן על ידי השופט מאזן דאוד בשם המבקשת: עו"ד רפי רויטגרונד ][]החלטה

בגין עובדות אלו, ביום 1.6.2017 נשלחה למבקשת הודעת תשלום קנס על סך 3,000 ש"ח. המבקשת הגישה ביום 3.1.2022 בקשה להארכת מועד להשפט, אשר נדחתה בהחלטת בית משפט השלום.

וכך נקבע ב- ע"פ 2983/19 פחמאוי נ' מדינת ישראל (18.6.2019): "ואולם בתי המשפט המחוזיים כבר הבהירו במספר פסקי דין בהם דחו ערעורים על דחיית בקשות להארכת מועד, כי פסק הדין בענין בדראן לא פסל את מצלמות א-3, ומכל מקום פסק דין זה אינו בגדר תקדים מחייב ואף לא הלכה מנחה". על כן, ממילא אין מדובר בשאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור "בגילגול שלישי". בשולי הדברים יוער כי בקשת המבקשת להארכת מועד להשפט הוגשה בשיהוי ניכר, למעלה מ-4 שנים לאחר שמסרה לה המשיבה את הדו"ח בדואר רשום.

...

חרף האצטלה העקרונית אותה מנסה המבקשת לשוות לטענותיה, אני סבור כי בקשתה נטועה היטב בדל"ת אמותיה, ולא מתקיים חשש לעיוות דין או אי צדק המצדיקים ליתן רשות ערעור.

המבקשת לא הוכיחה כי השיהוי המשמעותי נבע מנסיבות שאינן תלויות בה, ואף מטעם זה ברי כי דין הבקשה להידחות (רע"פ 3508/18 אמיתי נ' עיריית ירושלים (12.11.2018); רע"פ 8651/13 סקה נ' מדינת ישראל (31.3.2014)).

הבקשה נדחית אפוא.