בקשת רשות ערעור על דחיית סעד זמני בהליך פיטורים

לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין האיזורי מיום 27.1.2021 (השופטת הבכירה יפה שטיין ונציגי הציבור מר משה נחמיה וגב' סימה פישר; סע"ש 31505-12-20), שבמסגרתה נדחו בקשות המבקש לסעד זמני המורה למשיבה להחזיר אותו לתפקידו להשיב לו את מלוא סמכויותיו ולהפסיק את הליך פיטוריו (ובהמשך - להשעות מידית את פיטוריו).

...

אף אם נניח כי שני המסלולים אפשריים הרי שנדרשת ברירה ביניהם בראי מרכז הכובד (ראו והשוו: ע"ע (ארצי) 1117/00 עיריית מעלות תרשיחא - שולה בוחבוט (24.2.2003); ע"ע (ארצי) 525/06 מדינת ישראל - שמאי סגל (21.1.2007); ע"ע (ארצי) 2715-07-10 עיריית פתח תקווה - משה שלום (4.11.2010)); ע"ע (ארצי) 17365-11-11 ג'קלין סויסה - עיריית יהוד (5.3.2014)), ושוכנענו כאמור כי מרכז הכובד במקרה זה הוא בעבירת משמעת.

כמו כן, משלא נטען לפיטורים בעילת אי התאמה אין בהכרעתנו התייחסות לה. בהתחשב בסיכוי לכאורה שמצאנו לטענות המבקש, יחד עם מאזן הנוחות - בהתחשב בוותקו הרב של המבקש ברשות על כל המשתמע מכך וכאשר ניתן לבחון גם אפשרויות מידתיות יותר, שאינן מנוגדות למסלול הנכון, דוגמת השעיה בדין משמעתי או העברה לתפקיד אחר (כל זאת בכפוף לכל דין והסכם ומבלי שאנו מביעות עמדה בקשר לאפשרויות אלה או הצורך בהן) - שוכנענו שיש להתערב בהחלטת בית הדין האזורי ויש ליתן צו מניעה כמבוקש כנגד כניסת הפיטורים לתוקף.

סוף דבר – הערעור מתקבלת בחלקו, נוכח קביעתנו הלכאורית כי לא ניתן היה לפטר את המבקש בשל אירוע ההסלקה ללא הליך משמעתי.

השופט רועי פוליאק בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האיזורי ירושלים (סגנית הנשיא שרה ברוינר ישרזדה ונציגי הציבור מר קיבורק נלבנדיאן וגב' תמר נוי; סע"ש 17493-08-21), בגדרה נדחתה בקשת המבקשת למתן סעדים זמניים לפיה פיטוריה וההליכים שקדמו להם בטלים.

...

בית הדין קבע כי "לפחות בשלב לכאורי זה לא הצליחה המבקשת להצביע על מניעים זרים לפיטוריה" וכי "על פני הדברים, יש קושי להגיע לכלל מסקנה כי עילת תביעה המבוססת על פיטורין שלא היה להם מקום היא עילה משמעותית". בין היתר ציין בית הדין, בפניו נשמעו עדויות המבקשת והמנכ"ל, כי סמכויות המבקשת בתכנית ית"ד (תכנית לאומית לצעירים בסיכון) ובתכנית נוחם (תכנית לנוער חרדי מנותק) ניטלו, מבלי שהמבקשת הסתייגה מכך, עוד בשנת 2017 ובחודש אוגוסט 2020 (בהתאמה), כי המבקשת עצמה יודעת כי גרסתה לפיה המנכ"ל היה מרוצה מתפקודה והלך עמה יד ביד לאורך כל הדרך "אינה משקפת אמת" ואי שביעות הרצון היא פועל יוצא של תהליך ארוך שנקודה משמעותית בו היתה תגובתה לבג"ץ בה גילתה עמדה לעומתית כלפי עובדי המשרד.

בהקשר זה מצא בית הדין האזורי ממש בטענות על יחסי האנוש של המבקשת מול העובדים האחרים במשרד.

בית הדין סבר, בין היתר נוכח יחסי האנוש הבעייתיים לשיטת המשרד והעובדה שאף המנכ"לית החדשה התנגדה לחזרת המבקשת לעבודתה, כי "בסופו של דבר, כפיית יחסי עבודה לא תועיל לא לשיקום היחסים ולא לעבודה פוריה, בתנאים שכאלה". בית הדין הוסיף והתייחס בין היתר גם לעובדה שבמועד הגשת הבקשה למתן צו מניעה כבר חלפו כשלושה חודשים מסיום העבודה בפועל.

משכך קבע בית הדין כי "מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת מתן הצו שכן השבתה לעבודה אינה נדמית ככזו שתאפשר יחסי עבודה תקינים ופוריים לטובת מי מהצדדים" וכי "בשקלול שבין מאזן הנוחות שאינו נוטה לטובת המבקשת, ועילת התביעה שבשלב זה יאמר לגביה כי משקלה אינו מובהק דיו – לא מצאנו להיעתר לבקשה". בקשת רשות הערעור מתמקדת בהליכי הפיטורים.

דיון והכרעה לאחר בחינת בקשת רשות הערעור, החלטת בית הדין האזורי ועיון בחומר התיק, הגעתי לכלל מסקנה כי חרף טענות המבקשת בבקשת רשות הערעור הראויות לדיון בהליך העיקרי יש לדחות את בקשת רשות הערעור אף מבלי להידרש לעמדת המשיבה.

סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית.

השופטת לאה גליקסמן לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין האיזורי חיפה (השופטת סאוסן אלקאסם ונציג הציבור מר ירון מגן; סע"ש 71204-11-21; סע"ש71222-11-21), במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים למתן סעדים זמניים שונים עד להכרעה בהליך העקרי (להלן – הבקשה ו-ההחלטה בהתאמה).

כך, בית הדין הסתמך על הנכתב בכתב התביעה: "במקביל לתביעה זו מגישים התובעים בקשה לצוו מניעה שיקפיא את הליך הפיטורים אותו מבקשת המשיבה לבצע וזאת על מנת שלא יידרשו לנהל את ההליך דנן כאשר התובעים נותרים ללא פרנסה וללא זכות קיום מינימאלית". בית הדין קבע כי הצהרה זו של המבקשים, לפיה אם הסעד הזמני יתקבל הדיון בתביעה העיקרית יתייתר, "אינה מתיישבת עם מטרות הסעד הזמני ותכליתו". שכן, כידוע בין הסעד הזמני והעיקרי לא אמורה להיות זהות.

...

מכאן החלטה זו. דיון והכרעה לאחר בחינת הבקשה וחומר התיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

אין בידי לקבל טענה זו. בית הדין קבע למעשה כי המבקשים לא עמדו, בשלב זה, ברף הנדרש להוכחת זכות לכאורית.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל הבקשה נדחית.

בבקשה למתן סעדים זמניים (להלן: "הבקשה"), עותר מר חרתי כדורי (להלן: "כדורי" או "המבקש") למתן סעד זמני המורה על ביטול פיטוריו והשבתו לתפקידו כמנהל עבודה – צוות שרברבים במרכז הרפואי הלל יפה (להלן: "המשיבה 2" או "המרכז הרפואי"), ובכלל זה מניעת פירסום מיכרז או נקיטת הליכים לאיוש התפקיד כאמור וזאת עד לבירור התביעה העיקרית.

האם קיימת הצדקה למתן סעד זמני טרם בירור התביעה לגופה מאזן הנוחות ניזקו של המבקש, במקרה שהבקשה תדחה אך בתום בירור התביעה העיקרית יקבע כי היה מקום לביטול פיטוריו, בא לידי ביטוי באובדן מקום עבודתו.

לצדדים הזכות לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בבקשת רשות ערעור על החלטתנו זו, וזאת תוך 15 ימים מיום קבלתה על ידם.

...

בנוסף לכל האמור לעיל להלן נדון בקצרה בכל אחת מטענות המבקש: בבקשתו עותר המבקש למתן סעד שיבטל את החלטת הפיטורים בנימוק שמועד קבלת ההחלטה נוגד את הנחיית הנציב ומטרותיה.

סיכומם של דברים: כאמור, בשלב זה, לא שוכנענו לכאורה כי החלטת הפיטורים בסיסה בשיקולים זרים וחוסר תום לב כנטען ע"י המבקש.

בהתאם, ובהתחשב במאזן הנוחות ובפסיקת בתי הדין לעבודה בסוגיות האמורות, הגענו לכדי מסקנה כי הבקשה למתן סעדים זמניים נדחית.

המבקש ישלם למרכז הרפואי הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 2,500 ₪ אשר ישולמו תוך 30 ימים מיום בו תימסר לו החלטה זו, שאם לא כן, יתווספו לסכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום בו נמסרה ההחלטה למבקש ועד ליום התשלום המלא בפועל.

השופט רועי פוליאק בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האיזורי בחיפה (הנשיא יגאל גלם ונציגי הציבור מר צחי רחמים ומר יוסף רינצלר; סע"ש 37337-11-22 (מיום 27.2.2023, בה נדחתה בקשת המבקש לביטול פיטוריו.

גם ביחס לקביעה לכאורית זו, העולה בקנה אחד עם עמדת הנציב עצמו, איני מוצא מקום להתערבות בשלב של בקשת רשות ערעור בסעד זמני וטענות הצדדים שמורות להליך העקרי.

...

בית הדין האזורי בחן בהחלטתו, המפורטת ומנומקת היטב, את מכלול הראיות והגיע לכלל מסקנה לכאורית לפיה למבקש אשר היה מיוצג בשיחת השימוע ניתנה ההזדמנות להשמיע את טענותיו ולא נפל פגם בהליך הפיטורים.

מכל מקום, בנסיבות העניין מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לדחיית בקשת רשות הערעור, מקום בו נפסק בהחלטה כי "שוכנענו כי קיימת בין השניים הטחת האשמות הדדית, בכל נושא אפשרי, לרבות יחסי עבודה. מצב עניינים זה אינו מאפשר, לדעתנו, המשך עבודה שוטפת ותקינה ואף יכול לפגוע פגיעה של ממש בפעילות השוטפת של המרכז הרפואי" [ההדגשה הוספה – ר.פ] (השוו: ע"ע (ארצי) 1123/01 בית ספר עירוני כל ישראל חברים – צויזנר, פד"ע לו 438, 480 (2001); אושר בבגץ 5618/01 (21.8.2001)).

סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית.