בקשת רשות ערעור על דחיית טענת התיישנות בתביעת חוב שכירות

]השופט נ' סולברג: בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, מיום 10.7.2022, ברמ"ש 18781-03-22 (השופטת ו' פלאוט), שעל-פיה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על החלטת בית המשפט לעינייני מישפחה בראשון לציון, בתמ"ש 11981-10-21, מיום 27.2.2022 (השופטת מ' סער).

נקבע, כי התביעה שהוגשה עוסקת בנכס ספציפי, ואילו "טענות נוספות לעניין נכסים נוספים [...] יסרבלו את ההליך שלא לצורך", ו"יגרמו לכך שהטענות יעסקו בהיתחשבנות גורפת שנים אחורה"; משכך, "ככל שיש טענות נוספות יש להגיש תביעה מתאימה והיא תתברר כדין". ביום 9.3.2022, הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור על ההחלטה לבית המשפט המחוזי.

בנוסף נקבע, כי "החלטת בית המשפט עומדת בקנה אחד עם הדרישה לייעל את הדיון", בהתאם לתקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי); וכי "תוצאת ההחלטה לפיה שתי תביעות שונות במהותן המתייחסות לנכסים שונים ולמועדים שונים יידונו בנפרד באופן שלאחת התביעות ניתן יהיה [להקדיש] זמן פחות בהרבה מהתביעה האחרת, הנה תוצאה העומדת כאמור בקנה אחד עם הוראת התקנות". כמו כן קבע בית המשפט המחוזי, כי אין ממש בטענה שלפיה "הגשת כתב תביעה שכנגד תאפשר הגשת תביעה על אף טענת היתיישנות", שכן "אין הצדקה ל'פתיחת השער' להגשת תביעות משנים קודמות בהרבה". המבקשים סירבו להשלים עם ההחלטה, והגישו בקשת רשות ערעור – היא הבקשה שלפנַי.

עקרי טענות הצדדים לטענת המבקשים, מאחר שהם "מעוניינים להעלות בתביעה שכנגד טענות לקזוז מהותי של חובות שהתיישנו", ההחלטה שלא לאפשר להם להגיש תביעה שכנגד, איננה החלטה דיונית גרידא, כי אם החלטה שיש בה כדי לפגוע בזכותם המהותית לבצע קזוז, ולערוך "היתחשבנות כוללת בין הצדדים". כן נטען, כי החלטה זו פוגעת בשויון בין הצדדים, "שהוא העיקרון העומד בבסיס סעיף 4 לחוק ההתיישנות". הפגיעה בשויון מתבטאת, לדידם של המבקשים, בכך שהם "נשלחים להגיש תביעה עצמאית, בה תעמוד למשיב [טענת] ההתיישנות, בעוד שהוא עצמו הגיש תביעה שהתיישנה ואשר המבקשים לא העלו כלפיה טענת היתיישנות". ממילא, אף אם מדובר בהחלטה דיונית, הרי שיש בה כדי לגרום להם לעיוות דין, ומשכך, יש מקום להתערבות בה. עוד טוענים המבקשים, כי לאורך שנים רבות, קיימות בינם לבין המשיב "התחשבנויות שונות הנוגעות לכלל הנכסים המשותפים שבבעלותם הנובעים מעיזבון האב". על כן, "משבחר המשיב לתבוע בגין זכויותיו הנובעות מאחד הנכסים, אך ראוי לאפשר למבקשים לקזז את חובותיהם ולערוך היתחשבנות מלאה, גם ביחס לנכסים נוספים שבבעלותם המשותפת". נטען איפוא, כי תוצאה שלפיה המשיב יוכל "לנתק את הדירה ולזכות בחלקו בהכנסתה מבלי לשלם את חובותיו כלפי המבקשים, הנובעים מנכסים אחרים, שהוא עושה בהם שימוש בלעדי" – היא תוצאה מעוותת שאין לקבלהּ.

כמו כן, טוען המשיב, כי החיובים שהמבקשים טוענים כי יש לקזז – בין היתר, בגין שימוש בקרקע חקלאית הנמצאת בבעלותם המשותפת החל משנת 2006, ובגין שכר טירחה ראוי עבור פעילותה של המבקשת כעורכת דין, ביחס לנכסיהם המשותפים – נובעים מ"נכסים אחרים ומנסיבות אחרות", ואינם קשורים להשכרת הדירה שבמוקד התביעה העיקרית; על כן, אין בסעיף 4 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), כדי להועיל למבקשים, ולהצדיק את קבלת הבקשה.

...

על כן, במקרים מסוג זה, סבורני כי על בית המשפט לענייני משפחה להשתמש בסמכות זו בצורה 'נדיבה' יותר, ולהתיר את הגשת התביעה שכנגד.

סבורני, כי הרף שעל הנתבע לעמוד בו, במקרה כזה, אינו גבוה, ודי בכך שיראה כי טענתו מעוררת 'שאלה רצינית שיש לדון בה' (לגבי המבחן של 'שאלה רצינית שיש לדון בה', ראו בהקשר אחר: ע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נ' CAE Electronics Ltd, פסקאות 8-7 (4.9.2007)).

סבורני אפוא, כי לא היה מקום לדחות את הבקשה להגשת תביעה שכנגד.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת א' כהן (ס"נ)), מיום 9.5.2023, ב-ע"א 61983-01-23, בגדריו נדחה ערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת פ' נויבירט), מיום 13.9.2022, ב-ת"א 13736-01-17.

המבקשת הגישה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, בגדריו העלתה שלל טענות נגד הקביעות בפסק הדין הנ"ל, וכן טענה להתיישנות התביעה בהתבסס על מועד כריתת הסכם הניהול הראשון בשנת 1991 והמנעותה של המשיבה לגבות מבעלי החנות את דמי הניהול לאורך עשרות שנים.

לצד זאת נדחתה גם טענת ההתיישנות שטענה המבקשת – הן מהטעם שזו לא הועלתה בהזדמנות הראשונה והן לגופה, בהנתן שהתביעה היא בגין חוב שנוצר בשנים 2016-2012.

המקרה שבפניי אינו מגלה טעם לחריגה מכלל זה. הרבה מעבר לצורך אציין כי טענותיה של המבקשת, בתמצית, הנן שעם החתימה של מר אלקיים, השוכר בנכס, על הסכם הניהול השני עם המשיבה, יש לראות את בעלי החנות (ויורשיהם) כפטורים מתשלום דמי ניהול.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות ללא צורך בתשובה, בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

מלבד זאת, לא שוכנעתי כי בנסיבות דנן יש ליתן רשות ערעור על מנת למנוע עיוות דין.

סיכומו של דבר: הבקשה נדחית.

ערעור על פסק הדין החלקי האמור – היתקבל (ע"א 5777-09-17), ובקשת רשות ערעור שהגיש הנתבע על פסק דינה של ערכאת העירעור נדחתה ללא שנדרשה תשובת הערייה (רע"א 10216/17).

עוד ציין בית המשפט המחוזי, כי בעניינינו ניתנו בשנים 2010 ו - 2012 פסקי דין כנגד אופק סגול בגין החובות מושא המחלוקת, ועל כן אין לומר כי חובה של אופק סגול "התיישן". במסגרת ההחלטה בבקשת רשות העירעור שהגיש הנתבע על פסק דינו של בית המשפט המחוזי קבע בית המשפט העליון (מפי כבוד השופט ע' פוגלמן), כי בין אם תיתקבל העמדה ולפיה עילת התביעה כנגד בעל השליטה מתגבשת במועד בו מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, ובין אם תיתקבל העמדה ולפיה העידר היתיישנות חובה של החברה הוא תנאי להגשת התביעה כנגד הנתבע לפי סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, לא יהא בכך כדי לסייע לנתבע, שכן די בכך שניתנו פסקי דין כנגד אופק הסגול כדי לדחות את הטענה ולפיה תביעה זו היתיישנה.

שהוי? מוסיף הנתבע וטוען, כי אפילו תדחה טענת ההתיישנות, יש לקבוע כי הערייה השתהתה בהגשת התביעה סמוך לפני התיישנותה באופן שגרם לו נזק ראייתי.

בהקשר זה צירף הנתבע לתצהירו את הסכם השכירות שנערך בין חברת "מסיבה ואוירה" לבין בעלי הנכס, ולפיו הושכר הנכס על ידי בעליו לחברה זו לתקופה שמיום 1.9.2009 ועד ליום 31.7.2011 (ראו סעיף 6.

...

למסקנה הפוכה הנשענת על היגיון דומה ראו את פסק דינה של חברתי כבוד השופטת מ' קסלסי בת.א. (י-ם) 41494-08-16 עירית ירושלים נ' לימור הרי (ניתן ביום 15.3.2020), שם נדחתה טענתו החלופית של הנתבע לחיובו בשווי הרכוש השוטף של החברה בלבד, משלא הוכח מה נעשה בסכום של מאות אלפי שקלים שהוגדרו כהכנסות משירותי רפואה.

נוכח מסקנה זו איני מוצאת מקום להידרש לניתוח שערכה התובעת לדוח הכספי בסיכומיה ולפיו שווי הנכסים של החברה עובר למועד בו חדלה מלפעול עלה על 1.6 מיליון ₪.

סוף דבר אני מקבלת את התביעה כנגד הנתבע באופן חלקי, ומורה כי עליו לשלם לתובעת את חוב הארנונה שהצטבר בגין הנכס בעל מס' זיהוי 301310430070054 והנמצא ברחוב האומן 30 בירושלים בגין התקופה 2005 - 2009.

התובעים הגישו נגד הנתבעים תביעה לסעד הצהרתי, על פיו זכאים היו המנוחים לזכות שכירות בנכס כ- "מתיישבים", שהיא זכות עבירה הנתנת להורשה, וכי הם ירשו את זכותם הנטענת של המנוחים וזכאים לרכוש את המחוברים שניבנו על ידי האגודה כנגד עלות הקמתם, וזכויות נוספות הנובעות מזכות המנוחים כ- "מתיישבים". ביום 12.10.17 נדחתה התובענה על הסף עקב היתיישנות, לבקשת האגודה, והתובעים חויבו בהוצאות האגודה, בסכום של 8,000 ₪.

האגודה הצטרפה לטיעוני הרשות והוסיפה (האגודה הפניתה לנימוקי תשובתה מיום 7.2.20 בבקשה 16): התובעים ניהלו את התובענה במשך 3 שנים ונאלצו לסגת ממנה רק לאחר שפסק דין של בית המשפט העליון שמט את הקרקע תחת טענותיהם; בית המשפט כבר דחה את התביעה עקב היתיישנות, התובעים הגישו ערעור והתיק חזר לדיון בפני בית משפט זה; נגרמה לאגודה טירחה רבה בכל הקשור להליכים המקדמיים; בין הצדדים קיים הליך נוסף הקשור לפינוי הנכס ותשלום דמי שימוש; התובעים גרמו לאגודה נזקים הנאמדים במאות אלפי ש"ח, בגין הוצאות בא כוחה והפסד דמי שימוש; התובעים היתעקשו לנהל את התביעה חרף טענותיהם המופרכות; גם לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעיניין קליין, היתעקשו התובעים להמשיך לנהל את התיק הנוכחי; העירעור לבית המשפט העליון על פסק הדין שדחה את התביעה עקב היתיישנות, היה מיותר והאריך את הדיון בתיק לשוא; התובעים ניסו לגזול רכוש של האגודה, בטענות מתחכמות.

התובעים טענו: התובעים עמדו על טענותיהם לאחר שניתן פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בעיניין קליין, משום שקליין הגישו ערעור; למרות שמדובר בתיקים שונים, לאחר שהתובענה בעיניין קליין נדחה, הסכימו התובעים לדחיית התביעה; התיק הסתיים בשלב קדם המשפט, בטרם התנהלו בו הוכחות; הוריהם המנוחים של התובעים נאלצו למכור את המשק לאגודה, עקב חובות גבוהים, שרובם נוצרו מגביית ריבית יתר על ידי האגודה; התובעים ביקשו למשוך את התביעה בהזדמנות הראשונה שהייתה להם לאחר פסק הדין בבית המשפט העליון בעיניין קליין; כאשר תובע מושך את התביעה, הכלל הוא אי פסיקת הוצאות; התובעים שילמו לאגודה את ההוצאות שנפסקו בסך 8,000 ₪, כאשר התביעה נדחתה על הסף; העירעור על דחיית התביעה על הסף היתקבל בהסמכה, נוכח פסק דין של בית המשפט העליון בתיק דומה – ע"א 3917 מור ואח' נ' גיאה ואח', והצדדים הסכימו ששאלת הוצאות העירעור יילקחו בחשבון על ידי ביהמ"ש המחוזי; בעיניין דומה – ת"א 68203-11-16 מור נ' גיאה, פסק ביהמ"ש המחוזי 6,000 ₪ לטובת האגודה ו-2,500 ₪ לטובת הרשות.

תגובתה האגודה: האגודה סבורה שבדיעבד התברר שטענת ההתיישנות הייתה מוצדקת, לכן יש להיתעלם מהטענות בדבר הוצאות העירעור; בעיניין מור, הביא כב' השופט פרסקי בחשבון את נסיבותיהם האישיות של התובעים, דבר שאינו מיתקיים בעניינינו.

...

לכן אני סבור שגם כאשר מתחשבים בהוצאות הערעור, לא ניתן להסתפק בהוצאות אשר בהן חויבו התובעים בפסק הדין מיום 12.10.17, והגעתי למסקנה שנכון לחייב את התובעים בהוצאות האגודה בסכום של 10,000 ₪ (כולל ההוצאות שנפסקו במסגרת פסק הדין מיום 12.10.17) ובהוצאות הרשות בסכום של 6,000 ₪.

תוצאה אני מחייב את התובעים בהוצאות האגודה בסך 10,000 ₪, כולל הסכום ששולם על ידם עקב פסק הדין מיום 12.10.17 (כלומר, אם שילמו התובעים לאגודה 8,000 ₪, עליהם לשלם לאגודה 2,000 ₪ נוספים).

אני מחייב את התובעים לשלם את הוצאות המדינה (הרשות), בסכום של 6,000 ₪.

בהליך זה, ניתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד החייבת (שהתברר כי היא חדלת פרעון) ואושר הסדר פשרה עם שירין, לכסוי החוב שנצבר עקב נסיעות בכביש אגרה.

בסעיפים אותם מבוקש למחוק, טוענת הנתבעת כי יש לדחות את התביעה, מחמת מרמת ביטוח והתנהגות פסולה של התובעת, אשר במקביל לביטול רישיון הרכב, המשיכה לבטח אותו, מבלי להודיע לנתבעת כי השוכרת אינה עומדת בהסכם מצד אחד, ואינה מחזירה את הרכב מצד שני.

כן נטען להתיישנות התביעה, מאחר ולשיטת הנתבעת, יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד הבקשה לביטול רישיון הרכב – 15.10.13.

אולם, מחמת שהעניין לא הובא בפניו במסגרת בקשת הרשות לערער, לא דן בית המשפט העליון בדחיית הבקשה (ראו סע' 1 סייפא ו- 6 סייפא לפסה"ד הנ"ל).

...

הסוג השני – "בכל אותם מקרים ונסיבות מיוחדות, בהן יותר למבטחת, אשר מסרה מכתב דחייה, להוסיף ולהתגונן בטענות שלא נטענו במכתב הדחייה...ניתן לעמוד על מספר חריגים, שהוכרו בעניין זה". בסופו של דבר, באותו מקרה, קובע בית המשפט, על יסוד ההנחיה המשלימה של המפקח על הביטוח: "בענייננו ניתן לגזור גזירה שווה ולומר כי מבטחת שלא שלחה מכתב דחייה, תורשה להתגונן בטענות שעיקרן בעובדות ו/או נסיבות שלא היה ביכולתה לדעת עליהן" (פסקה 19 לפסה"ד).

כאן המקום להזכיר גם את הערת כב' השופט רובינשטיין ברע"א 10641/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' חביב אסולין: "ייתכנו נסיבות – גם אם חריגות – שיצדיקו העלאתן של טענות נוספות בבית המשפט מעבר לנטען בתשובות המבטחות למבוטחים, והדלת לא תינעל כליל. נסיבות אלה, בסופו של יום, יהיו כאלה שהצדק זועק בהן כנגד יישום ההנחיה, כגון שנטען למרמה של המבוטח – התובע... ואין מקום לקבוע רשימה סגורה. זאת בנוסף לסייגים שבהנחיית המפקח מיום 23.5.02, כאמור. מכל מקום, ראוי שנסיבות אלו יפורשו בצמצום, שאחרת ירוקנו מתוכן הנחיות המפקח". אם נחזור לפרשת חתמי לוידס, בה דן כב' השופט גרוסקופף, ונבחן את החלטת כב' בית המשפט המחוזי, מפי כב' השופט צבי דותן (ת"א 28296-11-18 החלטה מיום 14.5.19), נמצא כי בעיקרו של דבר החלטתו שלא למחוק את כתב הגנתה של המבטחת שנמנעה ממכתב דחייה, מבוססת על אותם עקרונות: "טענת הנתבעים 8 היא – ואני מקבל אותה – כי מחיקת הסעיפים, שהתובעת מבקשת למחוק מכתב הגנתם, תביא לכך שהתובעת למעשה תזכה "יש מאין", בכיסוי ביטוחי על פי פוליסת ביטוח, שאיננה מעניקה מלכתחילה כיסוי ביטוחי לאירוע מסוג האירוע נשוא התביעה.

כאמור, אינני מכריעה כעת, כי במקרה שלפני אומנם כך אירע, אך להבנתי, יש לאפשר לנתבעת להיכנס בשערי בית המשפט ולהתגונן בטענות הנ"ל, חרף מחדלה, אחרת עשוי להיגרם עוות דין של ממש, או כפי שתיאר כב' השופט רובינשטיין: "שהצדק זועק בהן נגד יישום ההנחיה". אסיים בדבריו של כב' השופט כהן בבש"א 12838/02 הנ"ל, היפים ומורים את הדרך גם בענייננו: "כמו כן, אין לדעתי מקום להפעיל את הסנקציה שבהנחיית המפקחת על הביטוח כאשר מדובר בתנייה המחריגה את הכיסוי הביטוחי, וזאת כאשר קיום התנייה ברור וגלוי גם למבוטח. הטעם לכך הוא שהפעלת הסנקציה שנקבעה בהנחיית המפקחת, על סיכון, שבחוזה הביטוח הוסכם לגביו שלא יהיה מבוטח, תרחיב את מסגרת החוזה ותעניק למבוטח כיסוי ביטוחי שאינו זכאי לקבל על פי חוזה הביטוח". הבקשה למחיקת סעיפי ההגנה נדחית.