בקשת רשות ערעור על דחיית טענת התיישנות בביטוח תאונות אישיות

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט השלום בהרצליה (כבוד השופטת איילת טופז אחיעזר) בת"א 71982-12-20 מיום 27.4.22, לפיה דחתה את בקשת המבקש, ר.א (להלן: "המבקש") למחיקת סעיפים מכתב ההגנה.

המבקש בוטח על ידי מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המשיבה") בפוליסת ביטוח תאונות אישיות (להלן: "הפוליסה").

בעניינינו, מלבד מחלוקת על שיעור הנכות לא הועלתה טענת היתיישנות או טענה אחרת; לעניין השהוי, ההליך נמצא עוד בשלב ההתחלה; אין מדובר בשיהוי שגרם נזק למשיבה או לבית המשפט; אין לדחות את הבקשה רק מן הטעם כי היא אינה עומדת בכללים הפרוצדורליים ויש לבחון את הזכות המהותית; לא היה מקום להגיש תצהיר שכן מדובר בבקשה אשר נסמכת על פסיקה רבה ובעיקרה מבוססת על טענות משפטיות; לא היה מקום להגיש כתב תשובה שכן הצורך בכתב תשובה נועד להיתמודד עם טענה ולהוסיף עובדות שלא נטענו בכתב התביעה; המבקש לא נבדק על ידי המוסד לביטוח לאומי ולכן לא ברור לאילו פרוטוקולים מתייחסת המשיבה בתגובתה.

לאור תשובת המומחה כי הנכות התגבשה ביום התאונה, טענת ההתיישנות הפכה להיות ממשית והצריכה פעולות מצדו של המבקש כגון הגשת הבקשה למחיקת הסעיפים.

...

עם זאת, אני סבורה כי החלטת בית משפט קמא שלא למחוק את סעיף 12 לכתב ההגנה דורשת התערבות בהיותה מנוגדת לדין.

הנחיית המפקח על הביטוח מיום 9.12.98 קובעת כדלקמן: "כאשר נדחית תביעתו של תובע, על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחייה לתביעתו בהזדמנות הראשונה שיש לה ואם לא עשתה כן לא תוכל המבטחת להעלות, במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה". בהנחייתו מיום 29.5.2002 חזר המפקח על הדברים, אולם סייג אותם באמרו כי: "...חברת הביטוח רשאית להעלות נימוקים נוספים מעבר לנימוק שהובא לידיעת המבוטח בהזדמנות הראשונה, רק מקום בו מדובר בעובדות ו/או נסיבות שנוצרו לאחר אותו מועד או אם לא היה ביכולתה של חברת הביטוח לדעת עליהם, במועד בו דחתה את התביעה." בית המשפט העליון ברע"א 10641/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' חביב אסולין, ניתן ביום 4.5.06 על ידי כבוד השופט רובינשטיין, נדרש לסוגיית הנחיות המפקח וקבע שהנחיות אלה משקפות את המדיניות המשפטית בדבר ההגנה על המבוטחים וצמצום אי השוויון בינם לבין המבטחות.

סוף דבר דין בקשת רשות הערעור להתקבל בחלקה.

בעקבות החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי במהלכה הסכימו הצדדים לבטל את החלטתי מיום 16/2/97 ולהתייחס להחלטה כאילו לא ניתנה ולפיכך טרם הכרעה, אני מתבקש להכריע בשאלת ההתיישנות ולעניננו ביחס לתחולתו של ס' 9 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958.

ביום 9.8.93 השיבה הנתבעת במכתב בו הסבירה כי הפוליסה הנה לכסוי תאונות אישיות ואין כסוי על פי הפוליסה לאי כושר עקב מחלה אלא מתאונה בלבד.

בחודש דצמבר 1994, כשלושה שבועות לפני מועד ההתישנות, שלח ב"כ התובע לנתבעת העתק מדו"ח המל"ל. ביום 22.1.95 שלח ב"כ התובע לנתבעת מכתב בצרוף וס"ר. ביום 18.5.95 הודיעה הנתבעת לב"כ התובע על דחיית התביעה.

ביום 3.9.95 הוגש כתב תביעה נגד הנתבעת לבית משפט זה. עיקר טענת התובע הנה כי הנתבעת "הודתה בקיום זכות" כנדרש על פי תנאי סעיף 9 וזאת הוא למד ממעשיה ובינהם: משלוח פרוטוקול המל"ל שלושה שבועות טרם חלוף שלוש שנים מהתאונה, דרישה ומשלוח וס"ר 3 שבועות לאחר התקופה, הפניה לחוות דעת פנימית של הנתבעת וכן מתן תשובה לגופו של ענין מבלי להעלות טענת היתיישנות.

כמו כן, רואה אני זאת כנכון וצודק, לעודד תובעים פוטנציאלים להגיש תביעותיהם תוך זמן סביר וזאת הן על מנת שלא לייתר את דברי המחוקק והן על מנת לאפשר להליכי משפט להיות יעילים תוך לקיחת בחשבון העובדה שלאחר חלוף זמן רב, ראיות אובדות, ועדים "מזדקנים". ובנקודה זו אני מוצא לנכון לצטט מתצהירה של גב' אביבה כהן מיום 5.3.98, ראש מדור תביעות של הנתבעת אשר הצהירה "המבוטח היה רשאי להגיש תביעתו כבר אז לבית המשפט. אנו לא ביקשנו מהמבוטח ולא חייבנו אותו להמתין לתום בירור החבות בענין זה. לא הראנו כל סימן המצביע על כך שאם ימתין המבוטח לתום הבירור, אזי החברה תוותר על טענת ההתישנות או כל טענה אחרת העומדת לזכותה. היה ברור, כפי שכך הם הדברים בכל מגע בין חברת ביטוח לבין מבוטח או מי מטעמו, כי אין בעצם בירור החבות על ידי החברה כדי לפגוע בכל זכות או טענה העומדת לזכות החברה." וסבורני כי דברים אלה מדברים בעד עצמם.

בפרוטוקול הוועדה הרפואית לעררים של המל"ל מיום 24/4/94, בסעיף 28 תחת הכותרת סיכום ומסקנות נכתב: "הוועדה עיינה בכרטיס הרפואי מקופ"ח מכבי ולא מצאה עדות על פגם אורטופדי כלשהו כולל קרע של הגיד טרם התאונה. אומנם בתעודה ראשונה לנפגע וגם בדו"ח חדר המיון לא צוין על קרע של הראש הארוך של הביצפס בזרוע ימין, אבל בימים הראשונים הנזק יכול להיות נסתר לכן הוועדה נותת (כך במקור א.ק.) לנ"ל ליהנות מהספק וקובעת 10% לפי ס' 42(2)(א)(1))..." סבורני כי יש לדחות טענה זו של הנתבעת משום שלאחר עיון ועיון חוזר בפרוטוקול הוועדה, לא עלה בידי למצוא את שאליו היא טוענת.

...

בהחלטה זו ציינתי מפורשות כי אני מקבל את טענות המבקשת לענין המועד הקובע כיום ארוע התאונה, דהיינו 1.1.92 ובנסיבות אלה התביעה אכן התיישנה, אך לעומת זאת קיבלתי טענת המשיב לחלות סעיף 9 לחוק ההתיישנות ביחס לתכתובת שביניהם.

בעקבות החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי במהלכה הסכימו הצדדים לבטל את החלטתי מיום 16/2/97 ולהתייחס להחלטה כאילו לא ניתנה ולפיכך טרם הכרעה, אני מתבקש להכריע בשאלת ההתיישנות ולעניננו ביחס לתחולתו של ס' 9 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958.

הכרעה לאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים, טענותיהם והאסמכתאות שהוגשו לעניין זה, מצאתי לנכון לאמץ את נימוקי הנתבעת המעלים טעם רב, בטיעוני התובע לא מצאתי מענה מניח את הדעת לטענותיה ולפיכך אני קובע כי במקרה דנן אין תחולה לסעיף 9 לחוק ההתישנות התשי"ח - 1958 ולפיכך חלה התיישנות על תביעת התובע.

כפי שעולה מהפסיקה אותה הציגה בפניי הנתבעת, אין לקבל טענה זו, בע"א 2047/94 (מחוזי חיפה) צים נ' בן שטרית (לא פורסם) ובה כתב כב' השופט ד"ר ד. ביין בעמ' 10 את הדברים הבאים: "כדי שהודאה תשנה את המועד שממנו נמנית תקופת ההתיישנות היא צריכה להיות ברורה וחד משמעית, ומבטאת את רצונו החופשי של עושה ההודאה. החד משמעיות של ההודאה מושגת על ידי הדרישה הנקובה בסעיף 9 שהיא נעשית בכתב או בפני בית המשפט. ובהודאה בעל פה מחוץ לכותלי ביתה משפט - לא סגי, ובוודאי שזהו הדין בשתיקה בעלמא." נוסף לכך טוענת הנתבעת, וסבורני כי בצדק, לאי התקיימות התנאי האחרון, דהיינו כי בענייננו לא היתה הודאה ביסודות החיוניים לקיומה של הזכות וזאת משום שהיא כופרת גם היום בקיומו של קשר סיבתי והיות וזה חיוני לביסוס זכאותו של התובע, הרי שלא ניתן ללמוד על "הודאה בזכות" של התובע על פי הפוליסה ללא הודאה בקשר הסיבתי.

הסיפא של סעיף 9 מפרט "ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה...." וכאמור טוען התובע בתמצית כי חילופי המסמכים על פי דרישה בין הצדדים ובמיוחד התשלום ע"ח לתובע מקיימים תנאי זה. סבורני, כי גם בנקודה זו אין לקבל את טענות התובע, ולקבוע כי התקיים התנאי וזאת בשל הטעמים הבאים: חילופי המסמכים בין הצדדים אשר נבעו מרצונה של הנתבעת לקבל פרטים נוספים אודות טענות התובע (למשל לעניין הוס"ר) נועדו לשם חקירת התביעה על ידי הנתבעת ואף לצורך ניהול משא ומתן לפשרה בין הצדדים.

על פי פרשנות זו של הפוליסה, אף כי נכונה טענת התובע כי קביעת המל"ל בשיעור של 10% בעקרון תחייב את הנתבעת, בהתאם לאמור בסעיף 6(ג) "...תחייב הקביעה של מל"ל לגבי שיעור נכותו...", אולם זאת יקרה רק במצב שבו תהיה תחולה לפוליסה, דהיינו האירוע שבשלו נקבעה הנכות במל"ל יוכר כ"אירוע ביטוחי", ותחול לגבי שיעור הנכות בלבד, וסבורני שאין זהו מצב הדברים בעניינו.

איני מקבל את קביעת המוסד לביטוח לאומי, אשר בלא סיבה זיכה את מר הרשקוביץ בנכות בגין קרע בשריר הביצפס וזאת מחמת הספק.

" בעדותו בפניי, טען ד"ר וייס כי למסקנה לגבי היעדר הקשר הסיבתי הגיע על ידי צירוף שני נתונים מרכזיים, האחד היעדרו של תיעוד רפואי לגביו בסמוך לתאונה, ומכאן האיחור הרב באבחנה והשני חוסר הסבירות לקרע בשריר הביצפס במהלך תאונה וזאת בשל המנגנון של קרע כזה שהינו כפי שהעיד בעמ' 2 לפרוטוקול "שריר הביצפס הם שניים שחוברים לשריר אחד והפעלתו היא בהרמת משהו כסד, לא יתכן שבתאונה אנו נפעיל את הביצפס משום שהבלימה היא הפעלה של השריר השני. מבחינה אינסטנקטיבית בתאונה - הפעולה היא הפעלה של תנועה הפוכה ולא זו שהיתה במקרה שלנו." באשר לגורם הראשון, הוברר במהלך חקירתו הנגדית של ד"ר וייס כי הדבר נבע מחוסר אינפורמציה, משום שבפניו לא עמדה שום תעודה שמציינת קרע עד לוועדה של המל"ל ואילו ב"כ התובע הציג בפניו תעודות מיום 19.3.92 ומיום 10.7.92 אשר לא היו בפניו בעת כתיבת חוות הדעת ומציינות קרע בשריר.

לפיכך, והיות שמצאתי את עדותו של ד"ר וייס כאמינה והגיונית ולפיכך אין לי מנוס אלא מלהגיע למסקנה כי לא הוכח בפניי קשר סיבתי בין התאונה נשוא תביעה זו לבין הקרע בשריר הביצפס.

סוף דבר התביעה נדחית מחמת התיישנות והיתה נדחית מחמת העדר קשר סיבתי.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,000 ש"ח + מע"מ כחוק.

בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת נגד החלטה זו נדחתה על ידי בית משפט זה ביום 19.5.2015 (רע"א 1629/15), משנקבע כי דינן של טענות המבקשת בסוגיית הכסוי הבטוחי "להתברר בערכאת העירעור, במידת הצורך, רק לאחר שיושלם ההליך בבית משפט קמא". במאמר מוסגר, יצוין כי לאחר דחיית בקשת רשות העירעור הנזכרת, הגיש המשיב בקשה לצרף להליך את המשיבים 3-2, נהג הרכב הפוגע והמבטחת של הרכב הפוגע, בהתאמה, וזאת על מנת להבטיח שבמקרה שיתקבל ערעור המבקשת על פסק הדין הסופי (ככל שיוגש), יוכל המשיב לתבוע את נזקיו מהמשיבים 3-2 בהתאם לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מבלי שעילת תביעתו תיתיישן.

המבקשת מעמידה במרכז ערעורה את הטענה כי בית המשפט קמא שגה כשקבע כי קיים כסוי בטוחי לתאונה בה נפגע המשיב.

בנוסף, נסיבותיו האישיות של המשיב מעוררות ספק בדבר האפשרות לגבות ממנו השבה של כספים שיועברו לידיו.

...

בה בעת, וכמצוין לעיל, נכונותו של בית משפט זה להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע בנסיבות כגון דא קמה, ככלל, כאשר מי שפסק הדין ניתן לטובתו אינו יוצא וידיו על ראשו (השוו: ע"א 3559/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' פלוני, פסקה 8 (9.5.2017)).

אשר על כן, סבורני כי במכלול נסיבות המקרה דנן הפתרון המאזן נכונה בין כלל השיקולים העומדים על הפרק מצדיק שחרור כ-20% מהכספים למשיב, ועיכוב ביצוע יתרת התשלום.

סוף דבר – הבקשה לעיכוב ביצוע של פסק הדין מתקבלת באופן חלקי, במובן הבא: (א) סך של 750,000 ש"ח מתוך הסכומים שנפסקו בפסק דינו של בית המשפט קמא ישולם על ידי המבקשת למשיב, וכן שכר טרחה בשיעור של 13% מסכום זה בתוספת מע"מ. (ב) ביחס ליתר הסכומים שנפסקו בפסק דינו של בית המשפט קמא, הריני להורות על עיכוב ביצוע תשלומם על ידי המבקשת עד להכרעה בערעור.

המבקש העמיד את תביעתו על סך של כ- 900,000 ₪, לפי פוליסות ביטוח חיים ותאונות אישיות.

בנסיבות אלו, ומשלא הוגשה חוות הדעת בתחום הנפשי במצורף לכתב התביעה כנדרש על פי הדין, חלף המועד לעשות כן. בנוסף, במועד הגשת הבקשה למתן ארכה חלפו למעלה משלוש שנים מאז קרות התאונה, כך שחלה היתיישנות על הטענה לנכות רפואית בתחום הנפשי.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות העירעור על צרופותיה, ובתיק המתנהל לפני בית המשפט קמא, ולאחר שנתתי דעתי לטענות המבקש - הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות, אף ללא קבלת תגובת המשיבה.

...

יוצא אפוא כי מאז התאונה ועד הגשת כתב התביעה המתוקן חלפו למעלה משלוש שנים.

לא זו אף זו, עיון במסמכים הרפואיים בתחום הנפשי, מחזק את המסקנה כי הנזק התגלה סמוך לאחר התאונה, ולא רק בשנת 2021.

בנוסף, משבית המשפט קמא לא מצא מקום להתיר למבקש להגיש חוות דעת רפואית בתחום הנפשי, וודאי שאין מקום למנות מומחה מטעם בית המשפט בתחום זה. בהינתן כל האמור לעיל, השורה התחתונה היא, כי בקשת רשות הערעור נדחית.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט השלום חיפה(כבוד השופטת הבכירה כאמלה גדעון) מיום 9/5/21 במסגרת תיק 33552-10-20, בגדרה נדחתה בקשת המבקשת לדחיית התביעה על הסף מחמת היתיישנות ; בתוך כך קבע בית משפט קמא שעילת התביעה נולדה במועד שבו הוכרז התובע-המשיב מס'1 כיורש על פי דין בשנת 2015.

לטענתו, בשנת 1992 הוצא במירמה צו ירושה לבקשת המנוחים סמיח ונואל שחאדה - המשיבים 1 ו-2 (להלן " צו הירושה המקורי "), לפיו הם בלבד יורשי המנוח, ובהמשך הם הגיעו לידי הסכם פשרה עם חברת הביטוח , וקיבלו את הפצוי עקב מות המנוח בתאונת דרכים.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה, מצאתי לנכון לתת רשות להגשת ערעור, לראות בבקשה ערעור, ולדחות את העירעור, לא מנימוקי בית משפט קמא אלא מנימוקים אחרים כך שלמעשה יתאפשר למדינה לטעון טענת ההתיישנות ובית המשפט ידון בה במסגרת פסק הדין.

על כן אני סבור כי בנסיבות העניין נידרש בירור עובדתי בשאלת ידיעתו בפועל או בכוח של המשיב, ואם היתקיימו התנאים, נוכח נסיבותיו האישיות של המשיב, בדבר קיומו של כוח תביעה קונקריטי המאפשר לו להביא את עניינו מחמת המאסר ומצבו הנפשי לפתחו של בית המשפט.

...

במקרה דנן, אני סבור כי המחלוקת, כך גם נטען בכתב התביעה, עוסקת בעיקר בשאלת ידיעתו של התובע אודות קיומם של העובדות המהותיות המגבשות את עילת התביעה, קרי ידיעתו על כך שהיורשים על פי הצו המקורי, הטעו את בית המשפט או נהגו במרמה בבקשתם למתן צו הירושה המקורי, תוך העלמת קיומו של התובע כיורש יחיד, ובתוך כך התרשלות המדינה, כנטען על ידו, בכך שלא יידעה ולא בדקה קיומם של יורשים נוספים, הכל, כנטען בכתב התביעה.

על כן אני סבור כי בנסיבות העניין נדרש בירור עובדתי בשאלת ידיעתו בפועל או בכוח של המשיב, ואם התקיימו התנאים, נוכח נסיבותיו האישיות של המשיב, בדבר קיומו של כוח תביעה קונקרטי המאפשר לו להביא את עניינו מחמת המאסר ומצבו הנפשי לפתחו של בית המשפט.

על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.