בקשת רשות ערעור על דחיית בקשת רשות ערעור בטענת הפליה נגד אנשים עם מוגבלויות

לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האיזורי תל אביב (השופטת תמר עציון פלץ ונציגי הציבור גב' שוש אבשלום ומר אהרון אזון; סע"ש 5265-03-22) מיום 26.1.23, במסגרתה נדחתה בקשת המבקש למתן סעד זמני כנגד כניסת פיטוריו לתוקף.

ימים ספורים לאחר החלטת הפיטורים עתר המבקש לבית הדין האיזורי בבקשה למתן סעד זמני כנגד פיטוריו, והעלה במסגרתה מיגוון רחב של טענות וביניהן כי פוטר בעילות מדומות, הגם שאין כל דרישה לכשירות רפואית לצורך ביצוע תפקיד של מדריך חדר כושר, "על רקע אפליה במקום העבודה", תוך נקמנות אישית לאור פעילותו כחבר ועד עובדים, בחוסר תום לב, ללא מתן זכות טיעון אמיתית, ו"על רקע מוגבלות רפואית שאינה פוגעת במאומה ביכולת ההדרכה שלו כמדריך בחדר הכושר.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות העירעור שלפנינו, במסגרתה שב וטען המבקש את מכלול הטענות שהעלה בפני בית הדין האיזורי והוסיף בשולי הבקשה (סעיף 250 מתוך 252 סעיפי הבקשה), בחלק הדן במאזן הנוחות, כי "גם אם המשך העסקת המבקש כרוכה בהתאמות מסוימות, הרי שהדבר עולה בקנה אחד עם חובת המשיבה לפי חוק שויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998, ואין בכך לסכל מתן הצוו". הכרעה לאחר שעיינו בכל חומר התיק ושקלנו את טענות הצדדים כפי שהובאו לפנינו בכתב ובעל פה, הגענו לכלל מסקנה - לא בלי היסוס - שאין ליתן רשות ערעור.

...

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו, במסגרתה שב וטען המבקש את מכלול הטענות שהעלה בפני בית הדין האזורי והוסיף בשולי הבקשה (סעיף 250 מתוך 252 סעיפי הבקשה), בחלק הדן במאזן הנוחות, כי "גם אם המשך העסקת המבקש כרוכה בהתאמות מסוימות, הרי שהדבר עולה בקנה אחד עם חובת המשיבה לפי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998, ואין בכך לסכל מתן הצו". הכרעה לאחר שעיינו בכל חומר התיק ושקלנו את טענות הצדדים כפי שהובאו לפנינו בכתב ובעל פה, הגענו לכלל מסקנה - לא בלי היסוס - שאין ליתן רשות ערעור.

אלא, שבנסיבות המקרה שוכנענו שלא די בסימני שאלה אלו על מנת לתת רשות ערעור כאשר הסעד היחיד המבוקש במסגרת הערעור הוא להורות על השבת המבקש לעבודה.

לאור שילובם החריג של הטעמים לעיל (הן העדר חידוד הטענות לעניין חובת ביצוע התאמות באופן שאינו מאפשר מסקנות ולו לכאוריות בקשר לכך והן סימני השאלה ביחס לסעד האכיפה ומאזן הנוחות), וגם אם לא די היה בכל אחד מהם בפני עצמו, שוכנענו כי בנסיבות המקרה המיוחדות ראוי כי מכלול השאלות - הן אלה שפורטו לעיל והן אחרות שהועלו על ידי המבקש - תתבררנה תחילה לעומקן ובאופן יסודי הן ברמה העובדתית והן בזו המשפטית במסגרת ההליך העיקרי בבית הדין האזורי, כאשר כל טענות הצדדים שמורות להם לרבות טענת המשיבה להרחבת חזית (שאיננו מכריעים בה, ואין לראות את האמור לעיל כהבעת עמדה לגביה).

לאור מסקנה זו אין צורך כי נתייחס לכל אחת ואחת מקביעותיו הלכאוריות של בית הדין האזורי בהחלטתו, ואין לראות בדחיית בקשת רשות הערעור כאישור שלהן.

סוף דבר - בקשת רשות הערעור נדחית.

בבית המשפט העליון רע"א 5386/23 לפני: כבוד השופט י' כשר המבקשים: 1. עיר השעשועים בע"מ 2. אלעד סדן 3. יחיא שמואל נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל – נציבות שויון זכויות לאנשים עם מוגבלות בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת העמיתה ש' דותן), מיום 16.5.2023, בע"א 22040-10-22 בשם המבקשים: עו"ד אלון ריחני; עו"ד רועי רחמים בשם המשיבה: עו"ד חגית שפיצר ][]החלטה

בפסק הדין נושא הבקשה נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבת-ים (השופט י' חסדיאל), מים 7.7.2022, בת"א 32097-04-18, בגדריו התקבלה תביעת המשיבה נגד המבקשים לפי חוק שויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ה-1998 (להלן: החוק או חוק שויון הזדמנויות), ונפסק כי עליהם לשלם למשיבה סכום של 62,500 ש"ח, בצרוף שכר טירחת עו"ד בסך 8,215 ש"ח, ושכר מומחה בסך 16,380 ש"ח. רקע הדברים ביום 10.8.2017 הגיע י' יחד עם בתו ללונה פארק, המופעל על ידי המבקשת 1, עיר השעשועים בע"מ (להלן: המבקשת).

בפסק דינו ציין בית המשפט המחוזי כי בערעורם טענו המבקשים כי משמעות פסק דינו של בית משפט השלום הנה כי על המבקשים לאפשר לאדם בעל מוגבלות פיזית ונפשית שימוש במיתקן, אף אם לאחר בירור סביר נמצא על ידם כי לא ניתן לקבוע כי השמוש במיתקן בטוח עבורו.

כך, הקורא את הקביעה כי: "הנתבעים תייגו מבקרים כאמור תוך שימוש באיזון שיקולים שהנו זר לחקיקה שלשמה הונפקו אותם תגים", וכי: "מחשבת פיגול זו יצרה פראקטיקה מפלה, סטראוטיפית, כוללנית וגורפת, שחותרת תחת נהליה הגלויים של הנתבעת עצמה, ושוללת מאנשים עם מוגבלויות שירות צבורי ללא שנערכה בעיניינם בחינה פרטנית", יכול בהחלט להבין מדוע קראו המבקשים את פסק דינו של בית משפט השלום כאוסר לחלוטין על השמוש בענידת צמידי פטור מתור כאינדיקציה לקיומו של סיכון מעלייתו של עונד הצמיד למיתקן – בין אם נערכה לאחריה בחינה פרטנית ובין אם לאו.

...

כמו כן, הוריתי למשיבה להשיב באופן ספציפי לשאלות אלו: - האם עמדתה של המשיבה היא שעל מפעיל מתקן ה-"אקסטרים" להתעלם מענידת "צמיד האל-תור"? ואם התשובה לשאלה זו שלילית, האם עליו לבצע חקירה ודרישה לעניין הסיבה למתן הצמיד הנ"ל? - מהו להשקפתה של המשיבה האיזון בין החובה של מנהל "לונה פארק" לערוך בירור ענייני לבין השמירה על פרטיותו של האדם עם המוגבלות, והכל בהתחשב בעובדה שהמנהל אינו אמור להיות גורם בעל מומחיות מקצועית בתחום בריאות הנפש? ביום 16.1.2024 הוגשה תשובת המשיבה, במסגרתה נטען כי דין הבקשה להידחות.

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה ובתשובה לה, על נספחיהן, ולא בלי התלבטות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, משלא מתעוררת בדנן שאלה החורגת מעניינם של הצדדים ולא נגרם למבקשים עיוות דין (ראו: רע"א 3584/23 Gandy Digital N.V נ' חברת מוב דיזיין בע"מ, פסקה 11 (19.10.2023)).

לפיכך, הבקשה דנן איננה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי", ודינה להידחות.

להשלמת התמונה יצוין כי המשיבים הגישו בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית משפט זה, וזו נדחתה ביום 30.12.2018 בשים לב לאמות המידה המצמצמות החלות על היתערבות בה (בר"ם 6441/18, השופט ע' פוגלמן).

המשיבים הגישו ערעור מנהלי נגד החלטתו של עוזר הרשם לבית המשפט המחוזי, ובו שבו על טענתם כי הקבוץ מפלה אותם לרעה.

המשיבים טענו עוד כי ההחלטה התקבלה מבלי שעוזר הרשם נידרש לעמדת נציבות שויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, ומבלי שניתנה להם היזדמנות להגיב לבקשה לסילוק על הסף.

הקבוץ הגיש בקשה לסילוק העירעור על הסף, בציינו כי עוד בהליכים הקודמים העלו המשיבים את טענת האפליה.

...

בתמצית ייאמר כי מקורו של ההליך שבפני הוא בסכסוך נמשך בין המשיבים, שהם בני זוג, וקיבוץ צרעה, הוא המבקש (להלן: הקיבוץ), בכל הנוגע לשאלת חברותם בו. המשיבים הם ילדיהם של חברי הקיבוץ, ולטענתם הם גדלו והתחנכו בו. בעבר היה כל אחד מהם מועמד לחברות, אך בסופו של דבר עזבו אותו שניהם, בהתאם למהלך חייהם באותה עת. בשנת 2001 המשיבים נישאו ובשנת 2002 או בסמוך לכך הם חזרו להתגורר בקיבוץ במעמד של בני רשות.

מנגד, הקיבוץ טען כי יש לדחות את הבקשה מחמת מעשה בית דין.

לאחר שעיינתי בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובה.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

]השופטת ע' ברון: האם מדיניות של בית חולים פרטי הנעוצה בטעמים דתיים-הלכתיים שלפיה לא יינתנו על ידו טפולי פוריות לנשים שאינן נשואות מקימה עילה לניהול תובענה כייצוגית? איזו מסגרת נורמאטיבית חלה על תובענה כאמור? אלו השאלות המרכזיות המתעוררת בהליך דנן, שעניינו בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ה' עובדיה) ב-ת"צ 13451-09-15 מיום 23.10.2017, במסגרתה ניתנה למשיבה רשות לנהל תובענה כייצוגית נגד המבקש.

בקשת האישור הוגשה בהסתמך על שלושה פרטים המנויים בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות) – פרט 9(1) שעניינו בעילות תביעה לפי חוק שויון זכויות לאנשים עם מוגבלות; פרט 7, העוסק בעילות תביעה לפי חוק איסור הפליה; ופרט 1 המורה כי ניתן להגיש בקשה לאישור תובענה כייצוגית שעניינה "תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעיסקה ובין אם לאו". בהמשך לכך, המשיבה טענה כי בית החולים הוא בגדר "עוסק" הואיל והוא מעניק לציבור לקוחותיו שירותים שונים, בין היתר בדמות טפולי פוריות.

אף על פי כן, אייחד בשולי פסק הדין מספר מילים ביחס לעילת ההפליה הנטענת מכוח חוק שויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.

עם זאת, בשים לב לתרומת עמדת היועמ"ש לבירור השאלה בדבר תחולת חוק איסור הפליה על שירותי בריאות ורפואה, ומאחר שעסקינן בסוגיה משפטית עקרונית בעלת השלכות רוחב, לא ניתן שלא להדרש לה במסגרת הדיון שלפנינו; וגם אם מדובר לכאורה בשינוי חזית, ממילא ניתנה לצדדים אפשרות להשיב לעמדת היועמ"ש במסגרת הדיון בבקשת רשות העירעור והם עשו כן (השווּ: דנ"א 7398/09 עריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית, פסקות 22-19 (14.4.2015), להלן: עניין עריית ירושלים).

עוד הגעתי למסקנה כי למרות שסעיף 4(א) לחוק זכויות החולה אינו אוסר באופן מפורש להפלות מטעמים של מעמד אישי, האיסור שבסעיף חל גם הפליה ממין זה. על כן אציע לחבריי כי תנתן רשות ערעור לבית החולים וכי ייקבע שהערעור שנידון על פי הרשות שניתנה יידחה.

...

בכל הנוגע לטענת המשיבה כי מדיניות בית החולים פוגעת בזכות לשוויון, משרד הבריאות השיב: "מדובר על סירוב למתן הטיפול במקרה שאינו באופן ברור חלק מהזכות לשוויון (כגון סירוב למתן טיפול מטעמי גזע או מין), ולכן, במקרה זה אנו סבורים כי ניתן לקבל סירוב זה כחלק מהתפיסה הערכית בו מתנהל המוסד, והואיל וקיימת אלטרנטיבה סבירה לטיפול, איננו רואים מקום לכפות על המוסד לפעול בניגוד לתפיסתו הערכית" (להלן: המכתב מאת משרד הבריאות).

הבקשה לאישור תובענה כייצוגית על רקע האמור, הגישה המשיבה ביום 7.9.2015 בקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד בית החולים בטענה שמדיניותו פוגעת בזכותה לשוויון (להלן: בקשת האישור).

עוד הגעתי למסקנה כי למרות שסעיף 4(א) לחוק זכויות החולה אינו אוסר באופן מפורש להפלות מטעמים של מעמד אישי, האיסור שבסעיף חל גם הפליה ממין זה. על כן אציע לחבריי כי תינתן רשות ערעור לבית החולים וכי ייקבע שהערעור שנדון על פי הרשות שניתנה יידחה.

די בכל אלה כדי להגיע למסקנה שענייננו בגוף דו-מהותי על כל הכרוך בכך (וראו אסף הראל גופים ונושאי משרה דו-מהותיים 73-72, 94-91 (2019); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ג 491-479 (2013); והשוו לחברת קדישא המקומית בע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א 'קהילת ירושלים' נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464 (1992)).

ככלל, יש להתייחס בזהירות לטיעון של "מדרון חלקלק", אך במקרה דנן אני סבור כי לטיעון זה יש משקל של ממש ושומה עלינו להישמר ולעצור עוד טרם תחילת ההחלקה במדרון.

השופטת חני אופק-גנדלר לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין האיזורי תל אביב (השופט תומר סילורה; סע"ש 38567-04-22) מיום 25.03.23, בגדרה נדחתה בקשת המבקשת (להלן: המעסיקה) לסילוק התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין ונקבע כי המשיב (להלן: העובד) יהא רשאי לתקן את כתב התביעה שהגיש.

זאת, מכוח סעיף 93.3 להסכם הקבוצי בין הצדדים הקובע – כעולה מציטוטו בפתח פסק הבוררות – כך (ההדגשה שלי): "אם החברה תקבל החלטה לאחר השימוע בדבר סיום העסקתו של העובד, וההסתדרות תתנגד לכך בהודעה בכתב תוך 3 ימים ממועד ההחלטה בשימוע, כי אז יופנו חילוקי הדיעות לפני בורר מוסכם .. סמכות הבורר הנה אך ורק לידון האם כוונת החברה לפטר את העובד קשורה לפעילותו כנציג עובדים. במקרה שבו תיתקבל הטענה – יבוטלו הפיטורים. במקרה שבו תדחה הטענה יאושרו הפיטורים מבלי לגרוע מכל סעד אחר ו/או זכות משפטית הקנויה לצדדים...". (ב) פסק הבוררות בפתח פסק הבוררות מיום 18.4.21 ציינה הבוררת "בשים לב לקביעה זו (הכוונה לסעיף 93.3 להסכם הקבוצי המצוטט לעיל – ח.א.ג) הסמכתי בבוררות מוגבלת כאמור לבחון האם כוונת החברה לפטר את אבי טוביאס קשורה בדרך כלשהיא לפעילותו כנציג עובדים" (סעיף 3 לפסק הבוררות).

לענין לשון הרע – טען העובד כי הממונה עליו כינה אותו לנגד אנשים "פושע לא קטן". בנוסף, אחד ממנהליו רמז בדיון בועדת הרווחה כאילו הוא נזקק לתרומות.

  במקרה דנן, לא מצאתי מקום ליתן רשות ערעור על החלטת בית הדין האיזורי לפיה הבוררות שהוגבלה לשאלה אם הפיטורים היו על רקע פעילות העובד באירגון העובד מקימה השתק עילה ביחס לתובענה שעילתה פיטורים הנגועים, כך נטען, בהפליה מחמת גיל או בהוראות דין אחרות (שאינן נוגעות לפעילות באירגון עובדים).

אשר לבקשת רשות העירעור המופנית כנגד דחיית הטענה להשתק פלוגתא – יפעלו הצדדים כאמור בסעיפים 31-33 להחלטה זו. דיון במעמד הצדדים בפני הרכב בקשר לטענות הנוגעות להשתק פלוגתא יתקיים ביום 8.6.23 בשעה 10:00.

...

בתוך כך נטען כי "אכן טענות התובע הוכרעו בפסק בוררות שניתן ע"י כב' השופטת בדימוס אורנית אגסי ביום 18.11.21... פסק הבוררות דן בנושאים וטענות עובדתיות זהות לטענות אשר התובע מפרט בתביעתו הנוכחית... כל הטענות הנטענות ע"י התובע בכתב תביעתו הנוכחי, כבר הוכרעו על כן ע"י כבוד הבוררת בפסק הבוררות... אשר על כן, התובע מנוע מלהעלות בכתב תביעתו את הטענות שכבר הועלו והוכרעו בפסק הבוררת – אין מקום לטענות אלו בבית הדין לעבודה, אין מקום כי בית הדין הנכבד ידון בהן, כי יקבע בהן ממצא עובדתי כלשהו, כי יוציא מהן מסקנה משפטית כלשהי – כל אלו כבר נדונו ומוצו בהליך הבוררות.". לגבי טענת העובד בקשר לרכב המלוכלך טענה המעסיקה כי אלה הוכרעו בבוררות.

משלושת טעמים אלה, וברוח האמור בענין הרשקוביץ – החלטתי לדחות את בקשת רשות הערעור המופנית כנגד דחיית הטענה להשתק עילה אף ללא קבלת עמדת הצד שכנגד.

(ו)(2) תיקון כתב התביעה בית הדין מצא פגמים בנוסחו הנוכחי של כתב התובענה על כלל עילותיו, ואולם תחת מחיקת כתב הטענות התיר לעובד לתקנו.

(ז) סוף דבר דין בקשת רשות הערעור להידחות בחלקה, כדלקמן: בקשת רשות הערעור המופנית כנגד דחיית הטענה להשתק עילה וההיתר שניתן לעובד לתקן את תביעתו – נדחית בזאת ללא צורך בקבלת עמדת הצד שכנגד.