הטענות לסילוק על הסף
בהמשך לדיון שנוהל בפני מותב קודם, הגיש הנתבע בקשותיו לסילוק התביעה על הסף, כדלקמן:
סילוק על הסף מפאת העידר יריבות – בבקשה נטען כי הסעדים שהתבקשו בכתב תביעה הינם לפירוק שתוף במקרקעין, המצויים בבעלות מי מהחברות.
העידר כל היתייחסות למסכת עובדתית רלוואנטית זו במסגרת כתב התביעה, מהוה חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט ועל כך עמד גם ביהמ"ש המחוזי ב-רמ"ש 64318-05-21 מיום 10.6.21, עת דן בבקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטת הרשמת אשר דחתה את בקשת התובע למתן סעד זמני של איסור דיספוזיציה, בציינו כך (ההדגשה אינה במקור):
"...בכל אופן הדגש הוא על הסכם הפירוד. מצופה היה מהמבקש כי יגלה אותו, תוך צירוף טענותיו נגדו או נגד תוקפו, במסגרת רמ"ש זה.
באופן תמוה, וללא סיבה סבירה נראית לעין, לא טרח המבקש להזכירה בבקשת רשות העירעור הנדונה (על דחיית בקשת מתן סעד זמני) ובבקשה השלישית לסעד זמני, שהוגשה במסגרתו.
מלבד זאת, המבקש היה מעורב בכל ההליכים שהתנהלו בערכאות השיפוטיות השונות, בין אם הוגשו מטעמו ובין אם הוגשו על-ידו כמיופה כוחה של אמו.
...
מכל מקום, משראיתי לסלק התביעה על הסף מהטעם של השתק פלוגתא ושיהוי ניכר, איני נדרשת להכריע בסוגיות הנ"ל.
משקבעתי כי פנחס והתובע החזיקו באינטרס זהה שעניינו- קבלת הטענה כי הסכם הפירוד אינו תקף, היא הטענה המועלת עתה גם בפניי, ובהינתן כי התובע היה צד פעיל, עד מרכזי ופסק הבוררות דן והכריע בין גרסאות התובע והנתבע, שוכנעתי כי לתובע ניתן יומו ועל כן יש לראות בפסק הבורר ככזה המחייב גם את התובע וכי חל מעשה בית דין בכל הנוגע לסוגיות תוקפו של הסכם הפירוד, מטרתו ומימושו.
נוכח כלל האמור לעיל, באיזון הראוי בין כלל טענות הצדדים וזכויותיהם הקשורות לעניין, אני קובעת כי דין התביעה להידחות על הסף, שכן הפלוגתאות שמבוקש לברר בפניי, כבר נדונו והוכרעו ולתובע היה את יומו ועל כן אין מקום לדון בהן בשנית.
סוף דבר, אני מורה על סילוק התביעה על הסף.
