בקשת רשות ערעור על דחיית בקשה לדיון נדחה לשמיעת עד

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 31.7.2023, ברמ"ש 30048-04-23 (השופט ש' שוחט – סג"נ), שבגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לעינייני מישפחה בתל אביב-יפו, מיום 26.3.2023, בתמ"ש 23070-04-22 (השופטת צ' כהן אביטן).

לאור בקשה זו של עורך הדין, נדחה מועד שמיעת עדותו, תוך שבית המשפט איפשר לצדדים להגיש טיעונים בכתב בסוגיית החיסיון.

בכל הנוגע לזכות החיסיון של המנוח, קבע בית המשפט המחוזי, כי "לאור העובדה שהדיון בביהמ"ש קמא הגיע לשלב הסיכומים, אני סבור כי ניתן להותיר את ההכרעה בשאלה לעת מצוא לאחר שביהמ"ש קמא ייתן את פס"ד". הוטעם בהקשר זה, כי ככל שתביעת המבקשים תיתקבל, הרי שסוגיית החיסיון תיתייתר; מנגד, ככל שתביעתם תדחה, לא הכרחי שהדבר יֵעשה אך בשל דחיית פרשנותם של המבקשים את הצוואה, לפיה המנוח היקנה להם מעמד של "יורש אחר יורש". יתכן שהסעד העקרי המבוקש על ידם – מתן צוי איסור דיספוזיציה נגד המשיבה בנכסי המנוח – ידחה במנותק משאלת מעמדם כ"יורש אחר יורש".

...

כמו כן, אף אם הייתי נכון להניח כי הבקשה מעוררת שאלה עקרונית בנוגע לחיסיון עורך דין-לקוח בנסיבות כבענייננו, היא אינה מצדיקה בירור והכרעה במקרה זה. ניכר כי עדות עורך הדין נועדה בעיקרה לשם הוכחת טענת המבקשים בנוגע לפרשנות הצוואה ככוללת הוראת "יורש אחר יורש". אלא שכפי שציין בית המשפט המחוזי, אף אם תוכח הטענה הפרשנית שבפי המבקשים, עדיין ניצבת לפניהם משוכה גבוהה לשם הוכחת ההצדקה העובדתית והמשפטית להטיל מגבלות על פעולות המשיבה בנכסי המנוח – משוכה הנובעת מהוראתו המפורשת של סעיף 42(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 המורה, כי "הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון". דומה אפוא, כי השאלה שהציבו המבקשים במוקד בקשתם, עשויה במידה רבה, להתברר בסופו של דבר כתיאורטית או בלתי-רלוונטית.

עובדה זו, על רקע השלב המתקדם שבו מצוי ההליך בבית משפט השלום, שסיומו קרב לבוא, מצדיקה את המסקנה כי יש לאפשר לבית משפט השלום לסיים את מלאכתו.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת, ועמה גם הבקשה למתן סעד זמני.

בבית המשפט העליון בע"ם 9203/23 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז המבקשת: רחל שוימר נ ג ד המשיבים: 1. הלל מצליח 2. יצחק בן חמו 3. סימונה פרץ 4. יעקב בן חמו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 1.10.2023 בעמ"ש 11592-09-23 שניתנה על-ידי כבוד השופט נ' שילה; בקשה לעיכוב ביצוע בשם המבקשת: עו"ד עודד הוכהאוזר ][]החלטה

ככל שניתן להבין מכתב הגנתה (כמו גם מתצהיר עדות ראשית מטעמה, שהוגש בשלב מאוחר יותר), טענתה של המבקשת הייתה (ועודנה) כי מכירת הדירה מנוגדת להסכמות הצדדים, וכי כוונת המשיב והאם בהסכם הייתה להעניק למשיב זכות להתגורר בדירה, מבלי שתהיה לו כל זכות קניינית בה. ביום 30.1.2023 נערך דיון קדם משפט שממנו נעדרה המבקשת, לטענתה בשל מצבה הרפואי, אך זאת מבלי שהגישה אישור רפואי לבית המשפט לעינייני מישפחה.

שלושה ימים קודם למועד שנקבע לדיון ההוכחות, בא-כוחה של המבקשת הגיש בקשה לדחיית הדיון בשל בדיקה רפואית חשובה שהוא נידרש לבצע, כמו גם בשל מצבה הרפואי הנטען של המבקשת עצמה (מבלי שצורפו אסמכתות רלוואנטיות).

בהקשר זה, הפנה בית המשפט לעינייני מישפחה לתקנה 63(ב)(16) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, שעל-פיה כבר בישיבת קדם משפט רשאי בית המשפט "לתת פסק דין אם מצא שכתב ההגנה אינו מגלה הגנה כלל". בית המשפט לעינייני מישפחה הדגיש כי הדברים אמורים מקל וחומר בהתייחס לשלב של שמיעת הראיות, כאשר תצהירי העדות הראשית מונחים לפניו.

סוף דבר: הבקשה לרשות ערעור נדחית.

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, מצאתי כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים.

סוף דבר: הבקשה לרשות ערעור נדחית.

ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש השלום בתל אביב – יפו (כב' השופטת הדס פלד) מיום 11.1.24 בת"א 13618-09-17 ות"א 32076-01-18 שנידונו במאוחד, במסגרתה התיר למשיב – התובע בת"א 13618-09-17 והנתבע בת"א 32076-01-18 (להלן: "אלחדיף") לחזור בו מהסכמתו הדיונית למתן פס"ד בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד – 1984.

בישיבת ההוכחות ביום 21.12.23 לאחר שהתקיים דיון מחוץ לפרוטוקול, וטרם נשמעו עדויות, נרשמה הסכמת ב"כ הצדדים כדלקמן: "הגענו להסכמה במסגרתה יוסמך בית המשפט לפסוק בשתי התביעות על דרך הפשרה, בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט נוסח משולב תשנ"ד 1984. הובהר לנו כי פסק הדין הניתן בדרך זו איננו מנומק ולא ניתן באופן מעשי להגיש עליו ערעור. עוד הובהר לנו כי בפסק הדין שניתן בדרך זו, בית המשפט יכול, עשוי לקבל את התביעות במלואן, לדחות את התביעות במלואן ולהגיע לכל הכרעה שבין הקצוות הללו". לאחר מכן בימ"ש קמא פנה לאלחדיף שאישר גם הוא כי הוא מבין ומסכים לאמור לעיל.

תמצית טענות המבקשת – טופ בבקשת רשות העירעור: נטען כי הסדר דיוני ניתן לביטול רק בטענות מרחיקות לכת וכאלה לא פורטו בטיעוני ב"כ אלחדיף ואף לא הוגש תצהיר ואלחדיף כלל לא היה באולם בימ"ש. הצדדים כבר פעלו מכוחו של ההסדר הדיוני וב"כ אלחדיף אינו יכול לחזור בו שעה שנידרש לטיעונים משלימים ואלה לא מתקבלים ע"י בימ"ש. ב"כ אלחדיף העלה לראשונה במסגרת השלמת סיכומים בע"פ טענת סרק לזיוף, שלא עלתה עד אז. נטען כי לא ניתן לחזור מהסדר דיוני רק משום שהמצב אינו לטעמו של ב"כ הנתבע.

טענות אלחדיף בתשובה לבקשת רשות העירעור: ב"כ אלחדיף מסביר מדוע תיקים ישנים (משנת 2-17 ו- 2018) מגיעים רק עתה לקראת סיום, וכי הסכמה למתן פס"ד לפי סע' 79 א' נבעה מכך שהמומחה מטעמו לא יכול היה להתייצב לישיבת ההוכחות ובימ"ש לא הסכים לדחות את הדיון.

...

בימ"ש העליון קבע שם: "השאלה האם נעשתה פעולה כלשהי על סמך ההסכמה עשויה להיות רלוונטית בבחינת השאלה האם מן הראוי לאפשר לצד להסדר דיוני לחזור בו מהסכמתו. אולם, אין די בנימוק זה כשלעצמו כדי להצדיק תשובה חיובית לשאלה זו. אין די בעצם העובדה שחלף פרק זמן קצר מאז ההסכמה ושלא בוצעו פעולות בהסתמך עליה כדי להוביל אוטומטית לתוצאה שבעל דין רשאי לחזור בו מהסכמתו, מבלי שיש טעם ממשי נוסף כלשהו המצדיק זאת. בענייננו, כפי שהובהר לעיל, לא הציג המשיב כל טעם המצדיק ביטול של ההסדר הדיוני, לא בבקשתו בהליך קמא ולא במסגרת הבקשה שלפניי, ולכן לא היה מקום לקבל את בקשתו". אני סבורה כי בענייננו אין הצדקה לאפשר חזרה מההסכמה הדיונית למתן פסק דין לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט.

אמנם בהחלטה צויין כי גם בימ"ש קמא סבור כי יש לקיים הליך הוכחות לצורך הכרעה במחלוקת שבין הצדדים, אך ברור כי היוזמה לא היתה של בימ"ש. אני סבורה כי חזרה מההסדר הדיוני לאחר שעדי המבקשת כבר התייצבו לישיבת הוכחות ולאחר שכבר הוגשו סיכומים; אינה מוצדקת בנסיבות הענין ואין מדובר במקרה החריג שבו יש לאפשר לבעל דין לחזור בו מהסכמתו.

לפיכך; הערעור מתקבל וכל שנותר לבימ"ש קמא הוא לתת פסק דין לפי סע' 79 א' לחוק בהתאם להסכמה מיום 21.12.23.

לסיכום: לאור האמור לעיל, ניתנת רשות ערעור והערעור מתקבל.

ככלל, יידונו השגות צדדים על "החלטות אחרות" (החלטות ביניים) של הערכאה הדיונית במסגרת העירעור על פסק הדין, אלא אם עלה בידי מבקש רשות העירעור להראות כי דחיית הדיון בהשגה על ההחלטה לשלב העירעור על פסק הדין, עלולה להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים; עלולה לגרום לנזק של ממש, או עלולה להביא לקיומו של הליך מיותר או שגוי (סעיפים 41(ב) ו- 52(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 ; תקנה 150 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018).

בבקשת רשות העירעור היתמקד המבקש בטיעוניו רק במה שלטעמו שגוי בכל אחת מההחלטות אך לא סיפק כל הסבר מדוע לא ניתן לדחות את הדיון בהשגותיו אלו ומדוע יש להעניק רשות ערעור לשם בחינתן.

בכל הנוגע להחלטה השלישית – נראה שבקשת רשות העירעור בעיניין זה דינה להדחות על הסף משום שהיא נסבה על "החלטה בעיניין הזמנת עדים, סדר שמיעת עדים, ושאלות המוצגות לעדים לרבות קבלה או דחייה של היתנגדות בעיניין זה...  " , החלטה שלגביה נקבע כי לא תנתן רשות ערעור בהוראת סעיף 1(5)  לצוו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תנתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובנספחיה החלטתי לדחות את בקשת רשות הערעור ללא צורך בקבלת תשובה.

בכל הנוגע להחלטה השלישית – נראה שבקשת רשות הערעור בעניין זה דינה להידחות על הסף משום שהיא נסבה על "החלטה בעניין הזמנת עדים, סדר שמיעת עדים, ושאלות המוצגות לעדים לרבות קבלה או דחייה של התנגדות בעניין זה...  " , החלטה שלגביה נקבע כי לא תינתן רשות ערעור בהוראת סעיף 1(5)  לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בתל אביב – יפו (כב' הרשם הבכיר אבנר יפרח) מיום 22.2.2024 בת"ק 60168-08-23 ולפיו התקבלה בחלקה תביעת המבקשים נגד המשיבה 1 אך נדחתה התביעה נגד המשיב 1.

רק לאחר שהלך הודיע התובע, כי הוא עורך דין ובסופו של דבר הנתבעים ביקשו לא לדחות הדיון על מנת לאפשר להם להיות מיוצגים.

בית משפט שמע את עדויות הצדדים.

בקשת רשות העירעור הוגשה ביום 6.3.2024 אך עד כה לא נידרשתי לבקשה כיוון שהמתנתי לחלוף הזמן להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין על ידי המשיבה 2 וזאת על מנת שלא להדרש פעמיים לאותו עניין.

...

דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בתשובת המשיבים וזאת מהנימוקים כדלקמן: מטרת בית המשפט לתביעות קטנות היא לפתוח את שערי המשפט בפני "האזרח הקטן" על ידי יצירת מכשיר זמין, יעיל ומהיר לבירורן של תביעות בסדר גודל קטן יחסית, שאילו היו צריכות להתברר בסדר דין רגיל היו הופכות לא כדאיות.

אני סבורה, כי הטענות שנטענו בבקשת רשות הערעור בנוגע לחבות אישית והרמת מסך, עוולת תרמית ואחריות אישית מכוח חוק ההגנה על בריאות הציבור לא נטענו מפורשות בכתב התביעה (הגם שבדיעבד התברר כי התובע הוא עורך דין).

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור.