בפסק הבוררות נקבע מפורשות כי מטרת הסכם הפירוד היתה הפרדת התאגידים המשפחתיים, על רקע חילוקי הדיעות שהתגלעו בין הצדדים וכן נקבע כי הצדדים נקטו בפעולות שונות לצורך ביצוע ההפרדה.
באופן תמוה, וללא סיבה סבירה נראית לעין, לא טרח המבקש להזכירה בבקשת רשות העירעור הנדונה (על דחיית בקשת מתן סעד זמני) ובבקשה השלישית לסעד זמני, שהוגשה במסגרתו.
פסק הבוררות, שאושר בביהמ"ש המחוזי אגב דחיית הבקשה לביטולו (הפ"ב 000/08, 000/08, מיום 13.1.09) דן והכריע בסוגיות מהותיות, אותן מבקש התובע כיום, למעלה מעשור מאז מתן פסק הבוררות, לברר בפניי, וזאת מבלי שכלל ציין בכתב התביעה את עובדת קיומו של הסכם הפירוד, פסק הבוררות והליך אישורו.
לא למותר להזכיר בהקשר זה את המטרות שבבסיס תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט- 2018 אשר יישומן במקרה דנן אף הוא מטה את הכף לעבר קבלת הבקשה לסילוק על הסף:
"1. מטרות תקנות סדר הדין האזרחי הן לקבוע סדר דין לניהול ההליכים האזרחיים בבית המשפט, ליצור ודאות דיונית, למנוע שרירותיות ולהגשים את העקרונות החוקתיים העומדים ביסודו של הליך שפוטי ראוי והוגן, כדי להגיע לחקר האמת, ולהשיג תוצאה נכונה ופתרון צודק של הסיכסוך.
...
מכל מקום, משראיתי לסלק התביעה על הסף מהטעם של השתק פלוגתא ושיהוי ניכר, איני נדרשת להכריע בסוגיות הנ"ל.
משקבעתי כי פנחס והתובע החזיקו באינטרס זהה שעניינו- קבלת הטענה כי הסכם הפירוד אינו תקף, היא הטענה המועלת עתה גם בפניי, ובהינתן כי התובע היה צד פעיל, עד מרכזי ופסק הבוררות דן והכריע בין גרסאות התובע והנתבע, שוכנעתי כי לתובע ניתן יומו ועל כן יש לראות בפסק הבורר ככזה המחייב גם את התובע וכי חל מעשה בית דין בכל הנוגע לסוגיות תוקפו של הסכם הפירוד, מטרתו ומימושו.
נוכח כלל האמור לעיל, באיזון הראוי בין כלל טענות הצדדים וזכויותיהם הקשורות לעניין, אני קובעת כי דין התביעה להידחות על הסף, שכן הפלוגתאות שמבוקש לברר בפניי, כבר נדונו והוכרעו ולתובע היה את יומו ועל כן אין מקום לדון בהן בשנית.
סוף דבר, אני מורה על סילוק התביעה על הסף.
