בקשת רשות ערעור על דוח חניה בשל מדחנים מקולקלים

רקע והליכים קודמים ביום 9.2.16 בסמוך לשעה 17:30 ניתן למבקשת דו"ח בגין חניית רכבה בסמוך לסניף קופת חולים ברח' רמז בתל אביב, וזאת בנגוד להוראות התמרור המתיר חניה לכלי רכב מסויימים בשעות מסויימות כפי שפורט בו (להלן: התמרור).

בפסק דינו אימץ בית המשפט את מסקנותיו של בית המשפט לעניינים מקומיים, לפיהן התמרורים שהוצבו ברחוב הגבילו את החניה לאיזור חניה מועדפת עד סוף הרחוב, והדגיש כי: "לא מוטלת על הרשות החובה להציב תמרורים לפיהם החניה מוגבלת, בכל קטע של רחוב לאורך המדרכות. על הנהגים מוטלת חובה לבדוק היטב אם החניה מותרת ולא להסתפק בכך שממקום חנייתם הם אינם רואים תמרור מגביל". אשר למבקשת, קבע בית המשפט כי: "אין די בבדיקה שערכה המערערת לדבריה והיה עליה לערוך בדיקה רצינית גם אם זו כרוכה בהליכה של מספר דקות". המבקשת הגישה לבית משפט זה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי – היא הבקשה בעניינינו.

הדרישה שהוטלה על המבקשת בנסיבות הענין – לצעוד עד לראשיתו של מקטע הרחוב כדי לבחון האם מוצב שם תמרור המגביל את החניה – מהוה דרישה סבירה (ראה רע"פ 8887/12 בועז ילינביץ נ' מדינת ישראל (18.12.12), בו נדונו נסיבות דומות; וראה והשווה גם [רע"פ 1053/11]ארז בר-זיו נ' עריית רמת גן מחלקת החניה (7.3.11), שם נפסק כי על המבקש, שהחנה את רכבו בסמוך למקום בו המדחנים היו מקולקלים, מוטלת היתה החובה לשלם באמצעי תשלום אחר).

...

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת עמיתה מ' סוקולוב בעפ"א 1331-07-17 מיום 25.9.17, בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת על הכרעת דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו (כב' השופט מ' בן חיים) בתיק 25564576 מיום 16.5.17.

משכך, מהווה הבקשה, הלכה למעשה, נסיון לערעור נוסף על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים, וככזו דינה להידחות.

למעלה מן הצורך, אציין כי דין הבקשה להידחות גם לגופה.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט הבכיר צ' סגל), בע"פ 32286-06-15, מיום 12.7.2015, בגדריו היתקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופט פ' שטרק), בת"פ 5063/14, מיום 18.5.2015.

הבקשה לרשות ערעור בבקשה שלפניי טוען המבקש, אשר אינו מיוצג, כי לא היה מקום להרשיעוֹ בעבירה שיוחסה לו. לטענת המבקש, היה ברשותו אמצעי תשלום, על מנת לשלם אגרת חניה כדין, אך "הערייה לא נקטה ולו בצעד קטן על מנת לאפשר לשלם". הערייה הודתה, כך נטען, כי במשך מספר שנים, ברחוב בו ניתן לו דו"ח החניה, אין כל מדחן, "תוך ידיעה ברורה שבית המשפט העליון מחייב אותם להציב אמצעי תשלום". עוד טען המבקש, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר השווה את עניינו לעניין בר זיו, באשר, לשיטתו, רב השונה על הדומה בין שני המקרים.

יפים, בהקשר זה, דברי השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין, בעיניין בר זיו: "על תושבי רמת גן (ומן הסתם חוקי עזר דומים קיימים גם ברשויות אחרות) לדעת, כי החובה לשלם אגרת חניה אינה תלויה בזמינות אמצעי התשלום שמציבה הערייה; ועליהם להצטייד באמצעי תשלום, אשר כיום דומה כי הם זמינים מאשר בעבר [...] חוששני כי ישנם הבאים למדחן מקולקל (כוונתי למדחן ה'מכאני' הותיק) וחונים לידו בהנחה כי הפעם לא יחויבו - ולא היא במישור המשפטי. ומנגד, ראוי כי רשויות מקומיות לא רק יבטיחו את תקינות אמצעי התשלום המוצבים בשטחן (שעליהם ממשיכים להסתמך רבים), אלא אף יביאו לידיעת תושביהן והבאים בגבולן את קיומן של דרכי התשלום השונות והחלופיות, אף זאת באורח בולט והוגן, כך שיקוים בהן 'ולפני עיור לא תתן מיכשול' (ויקרא י"ט,י"ד), ואדרבה". לפיכך, דין הבקשה לרשות ערעור להדחות.

...

דיון והכרעה דין הבקשה להידחות.

עוד אציין, כי אין בידי לקבל את טענותיו של המבקש גם לגופו של עניין.

יפים, בהקשר זה, דברי השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין, בעניין בר זיו: "על תושבי רמת גן (ומן הסתם חוקי עזר דומים קיימים גם ברשויות אחרות) לדעת, כי החובה לשלם אגרת חניה אינה תלויה בזמינות אמצעי התשלום שמציבה העירייה; ועליהם להצטייד באמצעי תשלום, אשר כיום דומה כי הם זמינים מאשר בעבר [...] חוששני כי ישנם הבאים למדחן מקולקל (כוונתי למדחן ה'מכני' הותיק) וחונים לידו בהנחה כי הפעם לא יחויבו - ולא היא במישור המשפטי. ומנגד, ראוי כי רשויות מקומיות לא רק יבטיחו את תקינות אמצעי התשלום המוצבים בשטחן (שעליהם ממשיכים להסתמך רבים), אלא אף יביאו לידיעת תושביהן והבאים בגבולן את קיומן של דרכי התשלום השונות והחלופיות, אף זאת באורח בולט והוגן, כך שיקוים בהן 'ולפני עיור לא תתן מכשול' (ויקרא י"ט,י"ד), ואדרבה". לפיכך, דין הבקשה לרשות ערעור להידחות.

לפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופט פאול שטרק) בתיק מספר 5063/2014, מיום 18.5.15, בגדריו זוכה המשיב מעבירה של חניה ללא תשלום אגרת הסדר, בנגוד לסעיף 11(א) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א – 1960 (להלן: "חוק העזר").

העובדות הצריכות לעניין לרכבו של המשיב נרשם דו"ח בגין חניה ללא תשלום אגרת הסדר ברחוב עבודת ישראל 6 בירושלים.

ברע"פ בר זיו, נידון בפני בית המשפט העליון, עניינו של המבקש שם (להלן: "בר זיו") אשר החנה את רכבו בסמוך לאוניברסיטת בר אילן ולא שילם את אגרת החניה, זאת מכיוון שהמדחנים שהוצבו במקום היו מקולקלים.

בר זיו הצמיד למכוניתו פתק עליו רשם כי המדחנים מקולקלים, אך חרף האמור קיבל דו"ח חניה.

בית המשפט העליון קבע, כי בר זיו לא עשה "כל שניתן למנוע את העבירה", כמצוות ההגנה שבסעיף 22(ב) לחוק העונשין, שכן אף מבלי להדרש לאפשרות שלא להחנות את הרכב במקום בו המדחנים מקולקלים, קיימות אפשרויות תשלום נוספות: "על תושבי רמת גן (ומן הסתם חוקי עזר דומים קיימים ברשויות אחרות) לדעת, כי החובה לשלם אגרת חניה אינה תלויה בזמינות אמצעי התשלום שמציבה הערייה; ועליהם להצטייד באמצעי תשלום, אשר כיום דומה כי הם זמינים מאשר בעבר (ראו לאחרונה ע"א 280/09 סלופארק טכנולוגיות בע"מ נ' מילגם חניה סלולרית בע"מ (לא פורסם)). חוששני כי ישנם הבאים למדחן מקולקל (כוונתי למדחן ה"מכאני" הותיק) וחונים לידו בהנחה כי הפעם לא יחויבו – ולא היא במישור המשפטי.

...

איני מוצא סיבה מדוע המקרה דנא הינו מקרה ספציפי ייחודי הקשור במשיב בלבד, כך שיש לאבחנו מהלכת "בר זיו". יחד עם זאת, סבורני כי אף העירייה אינה יכולה לפרוק מעל עצמה החובה המוטלת עליה; עליה לשקוד ולפעול כדי שאמצעי התשלום יהיו ידועים וזמינים לבאים ולחונים בשטחה, זאת כפי שציין והדגיש בית המשפט העליון בהלכת "בר זיו". לאור המקובץ, הערעור מתקבל.

הנני מרשיע את המשיב בעבירה של חניה ללא תשלום אגרת הסדר, בניגוד לסעיף 11(א) לחוק העזר.

בנסיבות המקרה, אני גוזר אפוא את דינו של המערער לקנס כספי בסך 50 ₪, שהוא 50% מסכום הקנס המקורי לעבירה שיוחסה לו, או ל-12 שעות מאסר תמורתו .

בסעיף 46 לפסק הדין, סיכם כבוד השופט אברהם נ. טננבוים ,את עקרי הדברים, כלהלן: "קיימת לאזרח שיצא זכאי בדינו הזכות לתבוע את הרשות אם זו התרשלה בתביעה נגדו. אולם ברור, כי לא מדובר בכל טעות אלא במקרים שלא היה מקום לכך. הערייה בשל מעמדה הייחודי כמחוקקת, תובעת, אוכפת, ונהנית מהקנס, מן הראוי לה שתיזהר אף יותר מרשות תובעת רגילה. לא ייתכן מצב שבו יכולה היא לתבוע ברשלנות ולא ליתן את הדין על כך. בכל מקרה בו יש ספק אם מותרת החנייה אם אין, על הערייה לתמרר בצורה שלאזרח הגון יהיה ברור מה מותר לו ומה אסור. לא עשתה כן הערייה, הרי הגשת הודעת תשלום קנס מהוה התרשלות". דברים אלה מקובלים עלי, ואני מאמצת אותם, לצורך הכרעה בפסק דין זה. ניתוח נסיבות התביעה שבפני, מעלה, כי פקחי הנתבעת נהגו, ביד קלה, ובאופן עיקבי, במשך כשבע שנים, לרשום לתובע דו"חות חניה רבים, על אף שעל שמשת רכבו הוצמד תו נכה כדין.

ודוק: התובע מציין בתביעתו, כי עד היום הוא זוכה משלושים אישומים שיוחסו לו בגין חניה במקום אסור.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בת"א תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.

...

כמות הזיכויים, כשלעצמה, עשויה אף היא לחזק את המסקנה לפיה, הנתבעת התרשלה בהנחיית הפקחים מטעמה, בכל הנוגע לאמות המידה המתחייבות על פי חוק לרישום דו"חות חניה לרכבים של נכים, החונים במקומות אסורים ברחבי העיר תל-אביב.

כאמור, לא שוכנעתי כי הנתבעת, מילאה כדבעי, אחר המבחנים המקלים הקבועים בחוק זה, עת החליטה, בנסיבות העניין, לרשום לתובע, עשרות דו"חות חניה, אשר נמצאו, בסופו של יום, בלתי מוצדקים.

כללם של דברים: במקרה לפנינו, לאור מכלול הראיות, מסקנתי היא כי הנתבעת התרשלה ברישום דו"חות החניה נשוא התביעה כנגד התובע.

בבית המשפט העליון רע"פ 1053/11 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין המבקש: ארז בר-זיו נ ג ד המשיבה: עריית רמת גן מחלקת החניה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת צ'רניאק) מיום 3.1.2011 בתיק עפ"א 17335-10-10 בשם המבקש: בעצמו ][]החלטה

נקבע, כי "המערער [המבקש - א"ר] לא כפר בכך שמדובר במקום חניה מוסדר שיש לשלם אגרה בגינו לפיכך העירעור על הכרעת הדין נדחה". בכל הנוגע לגזר הדין נאמר, כי לא היה מקום להגדיל את הקנס מעבר לסכום שננקב בדוחות, וכי בנסיבות יש מקום להיתחשב בנסיבותיו ובכוונותיו של המבקש - ולפיכך הועמד הקנס (בגין שלושת האירועים יחדיו) על 75 ₪.

את טענתו, כי מתקיימת ההגנה שבסעיף 22(ב) לחוק העונשין, אין להלום - שכן הוא לא עשה "כל שניתן למנוע את העבירה". אף מבלי להדרש לאפשרות שלא להחנות את הרכב במקום בו המדחנים מקולקלים, קיימות אפשרויות תשלום נוספות - אשר אולי ראוי לתת להם יתר פירסום, ועל כך מלה בהמשך, אך אין ניתן לומר שההימנעות משימוש בהן באה בגדרי עשיית "כל שניתן למנוע את העבירה". אשר לאי-העדת הפקח, זו נזקפה לחובת המשיבה, ובית המשפט לעניינים מקומיים יצא מנקודת הנחה שהמדחנים אכן היו מקולקלים, כגרסת המבקש.

...

בסופו של דבר, המבקש אינו חולק - ואינו יכול לחלוק - כי חניית רכבו במקום בו חנה מחויבת לפי חוק העזר העירוני בתשלום אגרה, (סעיף 11(א) לחוק העזר לרמת גן (העמדת רכב וחנייתו), תשל"א-1971, כפי שפירט בית המשפט לעניינים מקומיים).

אם חלילה יש ממש בהתנהלות זאת - שלא הוכחה, ולא ראיתי להכביר כתבי בית דין נוכח כל האמור מעלה - היא מצדיקה תיקון מערכתי.

סוף דבר, אין בידי להיעתר לבקשה.