בקשת רשות ערעור על גילוי מסרונים בתביעת הטרדה מינית

במקביל התנהלו מספר הליכים מקדמיים, לרבות בעיניין מינוי סניגור לעותרת, נוכח התכלות משאביה הכספיים, וכן בעיניין גילוי חומר החקירה.

תגובת המשיב לפי הנטען בתגובת המשיב, בחודש מרץ 2015 ניפתחה, בעקבות תלונה שהגיש מפקדה של העותרת, חקירה של המישטרה הצבאית החוקרת, לאחר שעלה לכאורה כי במהלך התקופה שבין דצמבר 2013 למרץ 2015, ברצף, נעדרה העותרת משירות, תוך שלאורך התקופה הודיעה במסרונים כי היא נימצאת בימי מחלה, ובפועל לא סיפקה לאורך כל התקופה אישורי מחלה.

בכתב האישום מואשמת העותרת בעבירות לפי חוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, של העדר מן השרות שלא ברשות, ידיעות כוזבות והתנהגות שאינה הולמת.

לאחר הגשת כתב האישום התנהלו בתיק הליכים מקדמיים רבים, בהם בקשות לעיון בחומר חקירה וערעורים על החלטות בבקשות אלה; בקשת העותרת לצרוף גורמי מופ"ת בצה"ל; והליכים בנוגע לייצוגה של העותרת על ידי סנגורים שונים.

דיונים נדחו פעם אחר פעם לבקשת העותרת על מנת לאפשר לה למצות הליכים מול התביעה הצבאית ועל מנת למנות עבורה סניגור שייצג אותה בהליך הפלילי.

אשר לתקרית ההטרדה המינית; מן החקירה עלה כי העותרת התלוננה על הארוע בפני מספר גורמים ואכן החל בירור ביחידה, אולם העותרת לא הגיעה למספר פגישות שנקבעו בעיניין, ולאור זאת הוחלט שלא להמשיך בבירור הטענות.

...

העותרת טוענת כי עקב העמדה לדין משמעתי של מפקדיה, שבעקבותיה הם הורשעו ונענשו, הגיש אחד ממפקדיה של העותרת – כנקמה – תלונה נגדה למצ"ח, וזו הובילה לפתיחת חקירה נגדה ובסופו של דבר להגשת כתב האישום נשוא העתירה.

אשר לסעדים השני והשלישי, אשר עוסקים בביטול כתב האישום מטעמים שונים (בין משום שהוא נעדר בסיס עובדתי ומשפטי לטענת העותרת ובין בשל טענה להגנה מן הצדק), דינם להידחות בשל קיומו של סעד חלופי.

במקרה דנן, מכיוון שהעתירה ופסק הדין כוללים, בין היתר, מידע אישי-רפואי של העותרת, אני סבור כי מכוח סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, יש להותיר את התיק כ"איסור פרסום", ובד בבד פסק הדין בלבד יפורסם ללא ציון שמה של העותרת.

סוף דבר, העתירה נדחית.

דיון והכרעה בטרם נכנס לגוף העניין נדרש לטענת הנתבע כי על התביעה להדחות על הסף בשל כך שהתובע לא הגיש תצהיר גילוי מסמכים כפי שהתחייב.

בקדם המשפט שהתקיים ביום 1.10.2017 נרשמה לפרוטוקול הסכמת הצדדים כי "התובע יהיה רשאי להגיש תצהיר המצהיר כי אין בידיו מסרונים נוספים על אלו שצורפו לתצהיר העדות הראשית במועד ההוכחות, וכי אם לא יוגש תצהיר כזה, תדחה התביעה" (עמ' 5, שורות 25-24 לפרוטוקול).

בא כוח הנתבע ביקש לעצור את הדיון על מנת לאפשר לו להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו, ובקשתו נדחתה (עמ' 10-8 לפרוטוקול).

בדיון לא הוכח אחרת, והנתבע אף לא נחקר על כך. אשר לטענה להטרדה מינית, מכתב התביעה נראה כי היא נשענת על הטענה כי הנתבע פשט את מכנסיו והפנה את איברו באופן מתריס, אלא שבדיון התברר שלא מיניה לא מקצתיה, והתובע עצמו העיד כי הנתבע הפשיל את מכנסיו לדרישת המישטרה, על מנת לוודא שאינו נושא כלי מסוכן.

...

מקובלת עלי טענת הנתבע כי הוא היה בסערת רגשות, אולם יש לזכור כי הדברים לא נאמרו בהתפרצות חסרת שליטה מייד לאחר גילוי ההתכתבות, אלא לאחר נסיעה של הנתבע עם בנו, כאשר הייתה לנתבע אפשרות "לנשום עמוק" ולשקול את המשך צעדיו.

מסקנתנו היא, אפוא, כי הנתבע פרסם לשון הרע על התובע, וכי הוא אינו נהנה מההגנות הקבועות בחוק.

באיזון כל השיקולים האמורים, אני סבור כי יש לפסוק לטובת התובע פיצוי בסך 10,000 ש"ח. סוף דבר הנתבע ישלם לתובע פיצוי בסך 10,000 ש"ח וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 5,000 ש"ח. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

התביעה ביום 13.2.2011 הגיש המשיב נגד המערערת תביעה כספית על סך 900,000 ש"ח, בה עתר לפצוי בסך 450,000 ש"ח בגין "גניבת הזרע", תוך הסתמכות על עילת הפרת חוזה; תרמית; גזל; תקיפה; הפרת חובה חקוקה ורשלנות, ואף לפצוי בסך 450,000 ש"ח נוספים בגין פגיעה בפרטיותו, שהתבטאה בהטרדתו בשורה ארוכה של מסרונים, ובחשיפת היותו אב מחוץ לנישואין בפני בני משפחתו, ובמיוחד בפני אמו וסבתו.

ההגנה בכתב הגנתה טענה המערערת כי במפגש שהתקיים בינה לבין המשיב בחודש ספטמבר 2005 "כפה התובע עצמו על הנתבעת וקיים עימה יחסי מין. כתוצאה מכך היתעברה"; היא הכחישה את המירמה שיוחסה לה וטענה כי סיפרה למשיב שהייתה נשואה בעבר, כי עברה טפולי פוריות, כי אף הרתה פעמיים בהריונות שלא האריכו ימים, וכי אינה משתמשת באמצעי מניעה.

בית משפט קמא הוסיף וקבע כי המערערת "ידעה כי אינה עקרה"; כי "ידעה כי יכולה היא להרות"; כי "הציגה בפני התובע מצג כוזב לפיו הנה אישה עקרה ואינה יכולה להרות", כי המשיב "האמין בתום לב כי הנה עקרה", וכי המערערת "במודע ובמתכוון ביקשה היא להונות את התובע ולגזול את זרעו". משכך, פסק בית משפט קמא לזכותו של המשיב פיצוי בסך 150,000 ש"ח, שהופחת, לאחר חיובו באשם תורם בשיעור של 50%, ל- 75,000 ש"ח. עוד קבע בית משפט קמא כי המסרונים ששלחה המערערת למשיב "מהוים התרסה רבתי וכן הטרדה ופגיעה בפרטיותו של התובע"; וכי העובדה שהמערערת "סיפרה לבני משפחתו של התובע כי יש לאחרון בן מחוץ לנישואין מהוה פגיעה חמורה בפרטיותו", ומשכך פסק לזכותו פיצוי נוסף בסך של 35,000 ש"ח. שני הצדדים לא השלימו עם פסק הדין והגישו את הערעורים שלפנינו.

המשיב אף מפנה להגיונם של דברים וטוען כי לו היה יודע שהמערערת כבר הרתה בעברה "לא היה מעלה על דעתו שלא להשתמש באמצעי מניעה". דיון והכרעה בראש ובראשונה יש ליתן את הדעת לאלו מטענות המערערת היוצאות נגד קביעתו העובדתית של בית משפט קמא לפיה כשלה בתרמית בהציגה בפני המשיב מצג שוא לפיו הנה עקרה ולא גילתה את אוזניו כי הרתה בעברה פעמיים, אף בכל הנוגע לקביעת בית המשפט לפיה פגעה בפרטיותו של המשיב - משלטעמה לא כך עולה מהראיות.

זאת ועוד, הכרעה המתקבלת לראשונה בערכאת העירעור עלולה לפגוע בזכותו הדיונית של בעל הדין שלא זכה, משתקיפת פסק הדין תוכל להעשות על ידו רק במסגרת בקשת רשות ערעור, להבדיל מערעור בזכות לערכאה שנייה (ראו לעניין זה ע"א 5623/90 כמאל עבד אחטיף נ' אבו נאיף נג'ם).

...

הממצא העובדתי בדבר התקיימותה של המרמה אין בו, כשהוא ניצב לבדו, להביא מניה וביה למסקנה אוטומטית בדבר קיומה של אחריות, בהינתן שאלה עקרונית - ערכית האם תרמית שתוצאתה הינה הענקת חיים לילוד חי ובריא – מהווה עילת תביעה ראויה, בהינתן קושי מוסרי להתבונן על הולדת ילד כעל נזק.

נפסק כי עת לא נפסל החוזה מסיבות אחרות, הרי: "בית המשפט בוחן את יכולתה של האישה... והיה והוא מגיע למסקנה, כי על-פי כלל הרכוש העומד לרשותה, היא יכולה לעמוד בחובת השיפוי בלא לפגוע במזונות הילדים הקטינים, יופעל סעיף השיפוי; אך אם בית המשפט סבור, כי הפעלתו של סעיף השיפוי תפגע במזונות הילדים הקטינים, לא יופעל סעיף השיפוי, וחובת האישה לשפות את בעלה תידחה "עד שתעשיר" או עד שהילדים יגדלו ושוב לא תהא חובה לזונם" (ד"נ 4/82 יהושוע קוט נגד **** קוט, ואח').

מכל המקובץ עולה כי התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, ללא דיון מקדים והכרעה בשאלות שפורטו לעיל - תלויה על בלימה.

התובע אכן הצהיר לפרוטוקול כי "כל מה שהוא אומר שמה שאני מבין מהמסמך שעכשיו צירף, שהתקשרתי בשנת 2011 וביקשתי הצעת מחיר, זה כל השיחה. ייתכן שאכן התקשרתי ל3-4 מקומות וביקשתי הצעת מחיר שאכן רכשתי. קבלתי הצעה, לקחתי את ההצעה הכי זולה, רכשתי, וזה לא אישור לקבלת פירסומת וזה לא עומד ברף." דברים אלו של התובע מקובלים עליי, לאמור: כי אין מקום להגיש את המסמך כראיה, אם לא גולה בשלב המקדמי, כפי שקובעות תקנות סדר הדין, וכי אין ללמוד מבקשתו לקבל הצעת מחיר משום הסכמה לקבל דברי פירסומת.

והינה אך לאחרונה נפסק ברתק (ת"א) 43995-11-16 אוהד צוויק נ' לאומי קארד בע"מ, העוסק בחוק התיקשורת עצמו כי, "אין מחלוקת על כך, שהמחוקק לא חייב את בית המשפט בפסיקת הפצוי אלא הותיר זאת לשיקול דעתו. במקרים המתאימים בית משפט רשאי שלא לפסוק פיצוי אם הוא מגיע למסקנה שאין הצדקה לפסיקת הפצוי כמבוקש." בת"ק 12032-10-15 פרידמן נ' לאה דוקס בע"מ, פירט בית המשפט את השיקולים המנחים שבהתקיימם עשוי בית המשפט להגיע למסקנה כי אין להשית פיצוי על המפרסם: "מעבר לכך, בית המשפט אינו חייב לפסוק פיצוי. הוא רשאי לעשות כן. סעיף 30(א)(י)(3) מונה את השיקולים שיש לשקול בבוא בית המשפט לפסוק את גובה הפיצויים. שיקולים אלה יפים גם בעיניי לשאלה האם כלל ראוי לפסוק פיצויים בתביעה על פי חוק התיקשורת. הסעיף שלעיל מונה שלושה נתונים בהם יש להיתחשב. הראשון בהם הנו אכיפת החוק והרתעה מפני הפרתו, השני הנו עדוד הנמען למימוש זכויותיו, והשלישי הנו הקף ההפרה. אף אם הייתי יוצאת מתוך נקודת הנחה כי אכן שוגר דבר פירסומת ביודעין ולא בשגגה, הרי שמדובר במקרה שבו כל אחד מהנתונים בהם יש להיתחשב לא מיתקיים. הנתון הראשון בדבר הצורך בהפצת החוק והרתעה מפני הפרתו לא מיתקיים כלל ועיקר, מדובר בתביעה היחידה כנגד הנתבעת, והתרשמתי כי זו מקפידה לקיים את הוראות החוק ולא מפרה אותו. באשר להקף ההפרה, מעבר לעובדה שמדובר בתביעה היחידה שהוגשה כנגד הנתבעת, מדובר בשתי הודעות בודדות, שני מסרונים, שלמעשה ניתן לראותם כמסרון אחד, שנשלחו באותה דקה עצמה... באשר לעידוד הנמען למימוש זכויותיו, הרי שאף שאלה זו נגזרת מיתר הנתונים בהם יש להיתחשב. איני סבורה כי מיסרון חד ואפילו שניים אשר נשלחים בנסיבות בהן נשלחו המסרונים שקבל התובע, יש בהם כדי להביא אדם לתבוע בבית המשפט". בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק הדין הנ"ל נדחתה (רתק (ת"א) 63709-12-16 שלומי פרידמן נ' לאה דוקס בע"מ) והחשוב לענייננו הוא שבית המשפט המחוזי לא התערב בקביעת בית המשפט קמא ולפיה השיקולים הקבועים בחוק לקביעת הפצוי יכולים להוות שיקולים מנחים גם בשאלה האם בכלל יש מקום לפסוק פיצוי.

ודוק: אין המדובר במקרה שבו כתובתו הגיעה אליה יש מאין או שהיא רכשה "בנק כתובות" לשם הפצת מסרים מסחריים ושמו היה אחד מיני רבים.

הנתבעת לא הטרידה אותו מעולם זולת הודעה זו, אם בכלל ניתן לקרוא לכך הטרדה, ומיד כאשר פנה אליה, נענתה והסירה אותו מהרשימות.

...

אין בידי לקבל טענה אבסורדית ז: לא יעלה על הדעת כי בית המשפט יעוקר מסמכותו להפעיל שיקול דעת כאשר החוק מקנה לו סמכות כזו במפורש.

והנה אך לאחרונה נפסק ברתק (ת"א) 43995-11-16 אוהד צוויק נ' לאומי קארד בע"מ, העוסק בחוק התקשורת עצמו כי, "אין מחלוקת על כך, שהמחוקק לא חייב את בית המשפט בפסיקת הפיצוי אלא הותיר זאת לשיקול דעתו. במקרים המתאימים בית משפט רשאי שלא לפסוק פיצוי אם הוא מגיע למסקנה שאין הצדקה לפסיקת הפיצוי כמבוקש." בת"ק 12032-10-15 פרידמן נ' לאה דוקס בע"מ, פירט בית המשפט את השיקולים המנחים שבהתקיימם עשוי בית המשפט להגיע למסקנה כי אין להשית פיצוי על המפרסם: "מעבר לכך, בית המשפט אינו חייב לפסוק פיצוי. הוא רשאי לעשות כן. סעיף 30(א)(י)(3) מונה את השיקולים שיש לשקול בבוא בית המשפט לפסוק את גובה הפיצויים. שיקולים אלה יפים גם בעיניי לשאלה האם כלל ראוי לפסוק פיצויים בתביעה על פי חוק התקשורת. הסעיף שלעיל מונה שלושה נתונים בהם יש להתחשב. הראשון בהם הינו אכיפת החוק והרתעה מפני הפרתו, השני הינו עידוד הנמען למימוש זכויותיו, והשלישי הינו היקף ההפרה. אף אם הייתי יוצאת מתוך נקודת הנחה כי אכן שוגר דבר פרסומת ביודעין ולא בשגגה, הרי שמדובר במקרה שבו כל אחד מהנתונים בהם יש להתחשב לא מתקיים. הנתון הראשון בדבר הצורך בהפצת החוק והרתעה מפני הפרתו לא מתקיים כלל ועיקר, מדובר בתביעה היחידה כנגד הנתבעת, והתרשמתי כי זו מקפידה לקיים את הוראות החוק ולא מפרה אותו. באשר להיקף ההפרה, מעבר לעובדה שמדובר בתביעה היחידה שהוגשה כנגד הנתבעת, מדובר בשתי הודעות בודדות, שני מסרונים, שלמעשה ניתן לראותם כמסרון אחד, שנשלחו באותה דקה עצמה... באשר לעידוד הנמען למימוש זכויותיו, הרי שאף שאלה זו נגזרת מיתר הנתונים בהם יש להתחשב. איני סבורה כי מסרון חד ואפילו שניים אשר נשלחים בנסיבות בהן נשלחו המסרונים שקיבל התובע, יש בהם כדי להביא אדם לתבוע בבית המשפט". בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק הדין הנ"ל נדחתה (רתק (ת"א) 63709-12-16 שלומי פרידמן נ' לאה דוקס בע"מ) והחשוב לענייננו הוא שבית המשפט המחוזי לא התערב בקביעת בית המשפט קמא ולפיה השיקולים הקבועים בחוק לקביעת הפיצוי יכולים להוות שיקולים מנחים גם בשאלה האם בכלל יש מקום לפסוק פיצוי.

אני סבור כי חליפת ההתכתבויות המובאת לעיל, ובייחוד תשובותיה של הנתבעת מלמדים כי היא לקחה לתשומת ליבה ברצינות את בקשת התובע ואכן הסירה את שמו מרשימותיה וזאת בהזדמנות הראשונה, מיד לאחר הדרישה הראשונה, ולאור ההוראות המפורשות של החוק אותן טרח התובעת לצטט במכתבו.

לאור כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ בתוך 30 יום.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט א' בכר) בת"א 49673-05-16 מיום 20.7.2020 בגדרה נקבע כי על המבקשת להעביר לעיון המשיבים מסרונים ששלחו לה עדים הצפויים להעיד בתביעה המתנהלת בין הצדדים.

בבית המשפט המחוזי מיתנהלת תביעה נזיקית שהגישה המבקשת נגד המשיבים, במסגרתה טענה המבקשת כי המשיב 1 (להלן: המשיב) הטריד אותה מינית, תקף אותה, התבטא כלפיה באופן מבזה והתנכל לה בעצמו או באמצעות אחרים, עד כדי נישולה מתפקידה.

משכך, אין מנוס אלא להשיב את הבקשה לגילוי המסרונים לבית המשפט המחוזי על מנת שידון בטענת המשיב לפיה מסרונים אלה רלוואנטיים לשם בחינת האמור בתצהירי המבקשת והעדים מטעמה, כמפורט בסעיפים 109-124 לבקשת רשות העירעור.

...

בסופו של דבר, בהחלטה מיום 20.7.2020 נקבע כי על המבקשת להעביר לעיון המשיבים את המסרונים ששלחו לה תשעה עדים המפורטים בנספח ו' לבקשה 100 שהגיש המשיב.

אקדים ואומר כי אני סבורה שדין ערעורה של המבקשת להתקבל באופן חלקי, במובן זה שיש להשיב את התיק לבית המשפט המחוזי על-מנת שיקבל החלטה חדשה בבקשת הגילוי.

משכך, אין מנוס אלא להשיב את הבקשה לגילוי המסרונים לבית המשפט המחוזי על מנת שידון בטענת המשיב לפיה מסרונים אלה רלוונטיים לשם בחינת האמור בתצהירי המבקשת והעדים מטעמה, כמפורט בסעיפים 109-124 לבקשת רשות הערעור.

סוף דבר: הערעור מתקבל באופן חלקי, כמפורט בפסקה 11 לעיל.