בקשת רשות ערעור על גילוי מסמכים בתביעת הפצה בלעדית

בכתב התביעה נטען כי בין המבקש והמשיבה 1 נחתם ביום 1/7/15 הסכם להפצה בלעדית של רהיטי המשיבה 1 בישראל עד ליום 31/6/2020.

הבקשה לגילוי ועיון במסמכים: א) במסגרת ההליכים המקדמיים ביקש המבקש לגלות לו את המסמכים הבאים: (1) כל המסמכים שהוחלפו בין המשיבה 1 לבין המבקש בקשר עם פרשת התביעה.

אמנם, יש ממש בטענת המשיבות ולפיה הדרישה הכוללנית של גילוי המסמכים מעוררת ספק ולפיה עסקינן בגילוי מסמכים כללי ולא ספציפי, בכל הקשור לעצם האפשרות להגיש בר"ע לאור צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תנתן בהן רשות ערעור), אך לאור הפסיקה ולפיה הקביעה אם מדובר בגילוי ספציפי מושתתת על השאלה - האם הבקשה ממוקדת דיה ומתייחסת למסמכים שלפי הנסיבות קיים סיכוי סביר שהם קיימים ולא על מספר המסמכים המבוקשים (ראה רע"א 115/18 מפעלי תובלה בע"מ נ' מע"צ - החברה הלאומית לצרכים בישראל בע"מ, סעיף 23 (24/4/18) אני סבורה כי עסקינן בגילוי ספציפי שמאפשר הגשת בר"ע. ב) ככלל, השגה על החלטות ביניים של ערכאה דיונית נעשית במסגרת ערעור על פסק הדין אלא אם כן מדובר ב"אותם מקרים נדירים" בהם עלה בידי מבקש רשות העירעור להראות כי דחיית הדיון בהשגה על ההחלטה לשלב העירעור על פסק הדין, עלולה להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים, עלולה לגרום לנזק של ממש או עלולה להביא לקיומו של הליך מיותר או שגוי (וראה לעניין זה רע"א 7913/14 תרכובת ברום נ' חצב, סעיפים 6 ו- 7 להחלטת כב' הש' צ' זילברטל (8/2/15).

...

אמנם, יש ממש בטענת המשיבות ולפיה הדרישה הכוללנית של גילוי המסמכים מעוררת ספק ולפיה עסקינן בגילוי מסמכים כללי ולא ספציפי, בכל הקשור לעצם האפשרות להגיש בר"ע לאור צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), אך לאור הפסיקה ולפיה הקביעה אם מדובר בגילוי ספציפי מושתתת על השאלה - האם הבקשה ממוקדת דיה ומתייחסת למסמכים שלפי הנסיבות קיים סיכוי סביר שהם קיימים ולא על מספר המסמכים המבוקשים (ראה רע"א 115/18 מפעלי תובלה בע"מ נ' מע"צ - החברה הלאומית לצרכים בישראל בע"מ, סעיף 23 (24/4/18) אני סבורה כי עסקינן בגילוי ספציפי שמאפשר הגשת בר"ע. ב) ככלל, השגה על החלטות ביניים של ערכאה דיונית נעשית במסגרת ערעור על פסק הדין אלא אם כן מדובר ב"אותם מקרים נדירים" בהם עלה בידי מבקש רשות הערעור להראות כי דחיית הדיון בהשגה על ההחלטה לשלב הערעור על פסק הדין, עלולה להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים, עלולה לגרום לנזק של ממש או עלולה להביא לקיומו של הליך מיותר או שגוי (וראה לעניין זה רע"א 7913/14 תרכובת ברום נ' חצב, סעיפים 6 ו- 7 להחלטת כב' הש' צ' זילברטל (8/2/15).

בנסיבות אלה וודאי שלא ניתן להסתפק בעצם העלאת הטענות ומן הראוי היה כי בימ"ש בימ"ש קמא יעיין במסמכים הכוללים לטענת המשיבות סודות מסחריים בטרם יחליט אם יש מקום לא להיעתר לגילוים ועיונם.

ה) אשר למסמכים וההסכמים שהוחלפו ונחתמו בין המבקש למשיבה 1- בימ"ש קמא נעתר לבקשה ככל הנוגע ל "מסמכים". משיבה 1 בתגובתה לבקשת רשות ערעור טוענת כי במסגרת יחסיה המשפטיים עם המבקש אין בידה מסמכים נוספים מעבר למסמכים שהומצאו למבקש במסגרת תצהיר גילוי המסמכים הכללי.

לסיכום: לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להתקבל ודין הערעור להתקבל.

בידי מר כהן הבעלות המלאה והבלעדית על כל הזכויות בפטנט, על פי הרשום במירשם הפטנטים (ראו סעיף 7 לסיכומי הצדדים השלישיים וכן ראו סעיף 29.5 לכתב ההגנה של הצדדים השלישיים).

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (רע"א 57853-01-15).

התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר ולפיכך הגישו הנתבעים בקשת רשות להגן.

לאחר שמיעת טענות הצדדים החלטתי לאשר את הגשת התצהיר הנוסף מטעמו של מר מימון, שכן מצאתי שכבר בתצהיר הראשון שהגיש מר מימון בתיק, טען הלה להפרת חובה הגילוי של הבנק כלפיו, בנוגע למצבה של החברה (ראו החלטתי במסגרת ההחלטה בבקשת הרשות להגן).

בהמשך, נוהל הליך גילוי מסמכים ארוך בין מר אסולין לבין החברה, כאשר בית המשפט נידרש לתת מספר החלטות בעיניין זה (ראה למשל החלטה מיום 07.03.17).

כך או כך, עדותו של מר נבון לגבי מה שראה ומה שהוצג לו טרם מתן האשראי מתיישבת עם עדויות ומסמכים שהוצגו לפני בהליך זה. מר כהן בתצהירו ציין בסעיף 96 לבקשת הרשות להגן כי הציג לבנק את הפטנט.

ראו דבריו: "..לשאלת ביהמ"ש אם הייתי רואה את זה לפני החתימה שלי כי קיבל חצי מליון ₪ האם הייתי מאשר את הנתון שחברת תמר מיקסמה את רווחיה, אני משיב, שאני לא יכול לדעת אם זה מתממש..". ובהמשך: "שבית המשפט שואל אותי מה תהיה תשובתי אם בית המשפט אומר שההסכם מומש, הייתי אומר שהיה ביטול הנחת מפיץ, מה שהייתי כותב אני או החברה הייתי בודק והייתי רואה שבהתחלה היה מבוטל. אבל זה לא משנה את הנתונים שחתמתי עליהם..." וראו גם בהמשך התבצרותו בעמדתו, שלא עלתה בקנה אחד עם המסמכים (פרו' עמ' 145).

...

אני סבורה, כפי שקבעה כבוד השופט רונן בתיק בעניין סלע, כי גם במקרה הנ"ל מדובר באחד המקרים החריגים בהם יש לחייב באופן אישי את מר כהן בגין הנזקים שנגרמו למר אסולין.

וראו מה קבעה כב' השופט רונן בתיק סלע, בגינו חייבה בעל מניות אחת לשפות את בעל המניות השני: "...אני סבורה, כי הפסקת התשלום לחברת השמירה לא הייתה סבירה בנסיבות העניין. היא גרמה לפגיעה בחברה שכן עקב הפסקת השמירה, נסגר האולם בשעות הערב, שעות הפעילות הערות ביותר. אני גם סבורה כי אף אם היה מקום לנקוט בהליכים משפטיים נגד חברת השמירה או הנהלת הקניון בגין הנזקים הנטענים על ידי ארבל, לא צריך להיות קשר ביניהם לבין המשך תשלום לחברת השמירה או דאגה לשמירה חלופית – שיאפשרו את פתיחת העסק גם לאחר השעה 21:00. למרות האמור, בחר ארבל לנהוג באופן שהביא להפסקה של שירותי השמירה, וכתוצאה מכך לסגירת הבאולינג המשותף בשעות הפעילות הערות ביותר בו. דבר זה גרם כאמור לפגיעה בפעילות החברה.." ובהמשך: "... מדבריו של מקס עולה אם כן בבירור, כי הנתבעים פעלו כדי לפגוע בפעילות הבאולינג המשותף, בין היתר על ידי ביטול או שיתוק זמני של פעילויות נוספות שהיו במקום (קפיטריה ומשחקייה), שהיוו מקור משיכה ללקוחות נוספים לאולם, ואיפשרו קבלת הכנסות נוספות מקיום פעילויות משותפות (כגון ימי הולדת), אותן לא ניתן לקיים ללא קפיטריה, למשל...". ובהמשך: "שידול עובדי הבאולינג המשותף לעזוב את הבאולינג, העסקתם בבאולינג החדש באופן ובנסיבות המתוארים לעיל, הקיפאון והשיתוק בפעילות החברה שנכפו על ידי ארבל, בין היתר על ידי סירוב להשקיע כספים הכרחיים להמשך פעילותו השוטפת והתקינה של הבאולינג המשותף, ופגיעה בפעילויות נוספות של הבאולינג המשותף על מנת "להשמידו" - כל אלה אינם עולים בקנה אחד עם חובותיו של ארבל כבעל מניות ('שותף') בחברה.

לסיכום הנתבעת 3, תמר (ר.כ.) פיתוח טכנולוגיות לע"מ צריכה לשלם לבנק את סכום התביעה בסך של 526,933 ₪ כערכו סמוך לאחר הגשת התביעה (לאחר פירעון ערבותו של הנתבע 4 וחילוט הפיקדון השקלי), בערכו להיום בהתאם לריביות החלות בבנק.

מחלוקות אלו התייחסו הן לכך שמדובר בראיות שלפי הנטען לא נכללו בגילוי המסמכים; הן לשאלה אם ניתן להגישן באמצעות העדים שהעידו; והן לשאלה אם יש בהן משום הרחבת חזית.

בקשר למסמכים אלו, אשר הנתבעת ביקשה להגישם במסגרת חקירתו של התובע, טוען התובע כי הם לא גולו במסגרת הליך גילוי המסמכים, וכי הם לא הוגשו בדרך שיש בה כדי להפוך אותם לראיות קבילות.

ככל שנמסרה לפקיד המכס הודעה של הבעלים על כך שהוא תובע את הטובין, עומדות בפני פקיד המכס שתי אפשרויות, הקבועות בסעיף 192(א) לפקודת המכס: "(1)   לא לנקוט הליכים להחרמת התפוס אלא לידרוש מהתובע, בהודעה חתומה בידו, שיגיש נגדו תובענה להחזרת התפוס, ואם לא עשה זאת התובע תוך חדשיים מיום מתן ההודעה, יראו את התפוס כמוחרם ללא צורך בהליכים נוספים;

גם לאחר שהתקבלה ההחלטה, בחנה ועדת התפיסות את ה"ערעור" שהגיש התובע בעיניין זה (נראה כי אין מדובר בהליך פורמלי של ערעור, ולמעשה מדובר במעין בקשה לעיון מחדש).

הגישה המקובלת כיום בפסיקה היא, כי מימוש אפקטיבי של זכות הטיעון מותנה במתן זכות עיון במסמכים הרלוואנטיים הנמצאים בידי הרשות, אם כי היקפה של זכות העיון עשוי להיות מוגבל משיקולים שונים (ראו למשל, בג"ץ 7805/00 אלוני נ' מבקרת עריית ירושלים, פ"ד נז(4) 577, 600-599 (2003); רע"א 291/99 ד.נ.ד. אספקת אבן ירושלים נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד נח(4) 221 (2004); ברק-ארז, עמ' 504-500).

כפי שעולה מדברי ההסבר ומהדיונים על התיקון לפקודה בועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, החוק נועד לספק לרשויות האכיפה כלים למלחמה בהפצת כלים המשמשים לצורך הכנת סמים או צריכתם.

גם בחוות דעתו של מר אור-טל מובאות התייחסויות רבות למכשיר המלוקטות מרשת האנטרנט, לרבות סרטונים המדגימים כיצד להשתמש בגריינדר לצורך טחינת קנביס וכתבות העוסקות במכשיר ומסבירות כיצד לבחור את הדגם המתאים וכיצד להשתמש בו. הינה כי כן, הנתבעת הביאה ראיות רבות כי ההתייחסות ברשת האנטרנט למכשיר הגריינדר היא כאל מכשיר שייעודו העקרי – אם לא הבלעדי – הוא טחינת קנביס.

...

מקובלת עלי טענת הנתבעת כי מדובר בהרחבת חזית, שכן הטענה עלתה באופן מפורש לראשונה בחקירות.

סוף דבר הנתבעת הוכיחה כנדרש כי הטובין נושא התביעה הם כלים אסורים, ומתקיימת לגביהם עילת החילוט הקבועה בסעיף 204(2) לפקודת המכס.

לפיכך, התביעה נדחית ונקבע בזאת כי הטובין שביסוד התביעה מוחרמים בהתאם לפקודת המכס.

(ד) בקשה מספר 23 – בקשת הנתבע למתן צו גילוי ועיון במסמכים ומענה על שאלון.

וכן, התובעים טענו בעיקר טענותיהם כי כתב התביעה מגלה עילות תביעה שמוכחות לכאורה, וכי הבקשה לא כוללת ציון של עילות שמחיקתן מבוקשת, כאשר בו זמנית נטען כי הבקשה מתייחסת לעילת לשון הרע בלבד (סעיפים 20-21 לתשובה).

יודגש כי הוגשה בקשת רשות ערעור בעיניין סוריאנו המחוזי, אשר נדחתה בהחלטתו של כבוד השופט שטיין בתיק רע"א 7128/21 וולטר צבי סוריאנו נ' רביב דרוקר (28.10.2021)).

בהחלטה הובהר לתובעים כי עליהם לתקן את "סעיף 3 של כתב התביעה על סעיפי המשנה שבו" כך שכתב התביעה יכלול פירוט "אודות הפרסומים הנטענים כמהווים לשון רע, אופן הפרסומים, למי בוצע הפירסום, מועדי הפרסומים ופרטים נוספים כפי שיראו לנכון לזהות ולמקד את הפרסומים הנטענים כמהווים לשון רע". ועוד בהחלטה הובהר לתובעים כי "הנושאים הטעונים תיקון לצורך מתן פרטים נוספים אינם בגדר רשימה סגורה". נתונים אלו הכרחיים להצגת מסכת עובדתית סדורה, והכרחיים כדי לאפשר לנתבע להיתגונן – ולמען הסר ספק, בלעדי נתונים אלו כתב התביעה אינו מציג מסכת עובדתית סדורה שמאפשרת לנתבע להיתגונן.

כך, למשל, לפי התובעים נכתב בסעיף 3א שכשבוע עד עשרה ימים לפני כתב התביעה שהוגש ביום 23.9.2020, היינו בין יום 13.9.2020 ליום 16.9.2020 – מר **** סיפר להם כי הנתבע הפיץ עליהם ביטויים שונים שמהווים לדעתם לשון רע. לפי התובעים הנתבע התבטא בפני מר **** עצמו באופן ישיר.

...

על כן, נוכח כל האמור והמחדלים הרבים שמקורם בתובעים, ונוכח זאת שבגין כל אחד ואחד מהמחדלים ניתן למחוק את התביעה באופן עצמאי – דין התביעה להימחק מכוח תקנות 41(א)(1), 41(א)(3) ו-41(א)(4).

למעלה מן הצורך אבהיר כי נראה שגם פרשנות מקלה ביותר לטובת התובעים וגם הגישה לפיה יש למחוק רק במקרי קיצון – כל אלו לא היו מסייעים בידי התובעים, ונראה שדין התביעה להימחק.

סוף דבר מורה על מחיקת התביעה.

על החלטה זו הגישה התובעת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 8456/17) אשר נדחתה ונקבע, בין היתר, כי העובדה שהצדדים לא דבקו בהוראות ההסכם ולא פעלו במסגרת ישות משפטית של חברה משותפת, אין בה כדי למנוע את הפעלתו של מנגנון הבוררות.

כמפורט בהחלטתי שם, התובעת טענה כי במסגרת הליך הבוררות המתקיים בין הצדדים, ניהלו הם הליכי גילוי מסמכים ביחס להערכת שוויו של המיזם המשותף.

במסגרת כתב התביעה המתוקן חזרה התובעת על טענותיה בכתב התביעה וחידדה כי עת קיבלה לידיה את מיסמכי גילוי המסמכים מטעם הנתבעות במסגרת הליך הבוררות התחוור לה לתדהמתה כי הנתבעות התקשרו בהסכם רישיון פטנט (להלן: "הסכם הרישיון") למול חברה זרה המאוגדת בסין בשם Dongguan Huaqiang Information Technology Co. Ltd.

מוסיפה התובעת וטוענת כי במסגרת הסכם הרישיון התחייבו הנתבעות להעביר לחברה הסינית זכות שימוש מלאה, חופשית ובלעדית בפטנט בגין המוצר ובטכנולוגיה ליישומו בתחומי סין ובמדינות נוספות לתקופה בת כמה שנים, והכל בנגוד להוראות מפורשות הקבועות בהסכם המיזם המשותף.

הוראה זו לא תחול על גילוי הדרוש לשם קידום עניני החברה, ואשר יעשה בתיאום מלא בין הצדדים.

כל שהצביעו עליו הנתבעות (התובעות שכנגד) היו הסכמי ההפצה עצמם, כמו גם הפניות להתכתבויות בין הצדדים אשר אינם מלמדים דבר וחצי דבר על אותם סכומים, וכן הפניות למסמכים בלתי קריאים, בלתי ברורים ובלתי רלוואנטיים כלל ועיקר (ראו נספח 17 לכתב התביעה שכנגד המתוקן).

...

סוף דבר נוכח כל שפורט לעיל בהרחבה סיכומם של דברים הוא כדלהלן: ניתן בזאת צו הצהרתי לפיו הנתבעות הפרו את הסכם המיזם המשותף הפרה יסודית ומשכך דינו של ההסכם בין הצדדים להתבטל.

התביעה על רכיביה הכספיים מתקבלת בחלקה במובן זה שהנתבעות תשלמנה לתובעת סך של 529,134 ₪ הן בעבור תקבולים שנתקבלו מן העסקה עם החברה הסינית והן בגין עלויות ייצור המוצר בהן נשאה התובעת.

התביעה שכנגד נדחית על כלל חלקיה.