בקשת רשות ערעור על גזר דין בעבירות שוחד

עירעורו של הנאשם נסוב סביב הטענה של השהוי בהגשת כתב האישום אך בית המשפט קבע כי משקלה של נסיבה זו נילקח בחשבון במסגרת גזר הדין וכי אילמלא נסיבה זו עונשו של הנאשם היה חמור יותר.

לעניין פסיקה בעבירות שוחד ובעבירות דומות שנעברו על-ידי עובדי ציבור שלא החזיקו במשרה בכירה ביותר ראו למשל: עניין עשור בו דן בית המשפט העליון בארבעה ערעורים של ארבע נאשמות שהורשעו בעבירות של קבלת שוחד והפרת אמונים במסגרת תפקידן בשירות המזון הארצי במשרד הבריאות, ואשר ערערו על חומרת העונש שהוטל עליהן.

כן נימסר כי הנאשם במקרה זה נסחט על-ידי רכז המודיעין; ת"פ (מחוזי-חיפה) 37590-05-15 מדינת ישראל נ' אסייג (פורסם בנבו, 20.10.2015) גזר בית המשפט המחוזי על נאשם 1, שהורשע בעבירות של תיווך בשוחד ומתן שוחד לשוטר בתמורה לסגירת תיק משטרתי וסידור אישורי כניסה לישראל לתושבי הרשות הפלשתינאית, עונש של 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות.

במקרה זה הנאשם ששמש כראש מדור סחר בחברת חשמל לקח שוחד במספר הזדמנויות מקבלנים שונים עבור אישור הזמנה בנגוד לנהלים; את ת"פ 23287-10-20 (מחוזי-ב"ש) מדינת ישראל נ' ראיד אל פיניש (פורסם בנבו, 28.2.2021) בו גזר מותב זה על נאשם שהורשע בשתי עבירות של לקיחת שוחד ושלוש עבירות של בקשת שוחד, בגין כך שבמסגרת תפקידו פטר אנשים שלא כדין מחובת בידוד אליה נדרשו בשל מגיפת הקורונה עונש של 8 חודשי מאסר בפועל.

...

לעניין זה ראו למשל ע"פ 6564/04 סטויה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 18.10.2014): "השיקול המרכזי בענישתן של עבירות מסוג זה הוא הרתעתם של עובדי ציבור אחרים מפני ביצוע עבירות דומות, ושיקול זה אכן מחייב, כפי שכבר צוין, להעניש על ביצוען של עבירות מסוג זה בעונש מאסר שיש עמו כליאה בפועל"; ובע"פ 3609/14 מדינת ישראל נ' עדי אלסין (פורסם בנבו, 20.10.2014), פסקה א' לפסק דינו של השופט רובינשטיין: "ייאמר בקול צלול, עבירת השוחד-המטילה רקב מצחין בשירות הציבורי ומדרדרת אותו למדרגת עולם שלישי שמדינת ישראל אסור לה ליפול אליה – צריכה להיענש במאסר מאחורי סורג ובריח"; ובעניין בר-זיו פסקה 21: "הלכה פסוקה היא כי בענישה בגין עבירות שוחד, יש להעניק מעמד בכורה לאינטרס הציבורי על פני שיקולים אחרים, ואין לחרוג ממדיניות הענישה המחמירה הכוללת מאסר מאחורי סורג ובריח, לרבות משיקולי שיקום". לסיכום אומר זאת.

מן הצד השני, הודאת הנאשמים במיוחס להם בשלב מוקדם מאוד (בדיון הראשון), אופי המתת והיקפו, נסיבותיהם האישיות לרבות מצבם הרפואי-נפשי, לצד הסכמתם המוקדמת לשאת בקנס ממשי, הובילוני למסקנה לפיה אין למצות עימם את מלוא חומרת הדין.

21 לאור כל האמור אני גוזר על כל אחד מהנאשמים את העונשים הבאים: א. 7 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי המעצר.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים רע"פ 1089/21 לפני: כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ג' קרא כבוד השופט י' אלרון המבקשת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: אליצור אטיאס בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים ב-ע"פ 75519-12-19 מיום 3.1.2021 שניתן על ידי השופטים ר' וינגורד, ש' ליבוביץ' ו-ת' בר-אשר תאריך הישיבה: כ"ג באלול התשפ"א (29.09.2021) בשם המבקשת: עו"ד סיגל בלום; עו"ד עודד ציון בשם המשיב: עו"ד אבשלום גיספאן; עו"ד נירן גיספאן ][]פסק-דין

הבקשה למתן רשות ערעור הוגשה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ר' וינגורד, ש' ליבוביץ' ו-ת' בר-אשר) בע"פ 75519-12-19 מיום 3.1.2021, בגדריו היתקבל ערעור המשיב על הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת ג' סקפה שפירא) בת"פ 37134-10-17 מיום 3.7.2019 ומיום 20.11.2019, בהתאמה.

שכן, לגופו של עניין, בעיניינו של המשיב – ובכך מסכים אני עם מסקנתו האופרטיבית של חברי – לאור קירבתן של העבירות 'הנוספות' עבירת מירמה והפרת אמונים לעבירת השוחד, לא חרגה הרשות החוקרת מתכלית הצוו שניתן ולא נפל פגם בכך שלא פנתה בבקשה להסרת המיגבלות (וראו לתמיכה בעמדה זו עמ' 19 לסיכום דיוני ועדת החקירה הפרלמנטרית: "ניתן צו האזנה ביחס לעבירות של שוחד, אך במהלך ההאזנה מתגלות ראיות הנוגעות לעבירות קשורות כמו מירמה והפרת אמונים. על פי דו"ח צוות משיח במקרה כזה לא חייבים לגשת לבית המשפט כי רואים את ההאזנה לעבירות אלה כנגזרת מההיתר המקורי").

...

ומשהונחה הבקשה על שולחנו של הנשיא, עליו לתת את דעתו, בין היתר, לשורה של שיקולים כדלקמן: מה הם השיקולים אשר צריכים להנחות את השופט בגבשו עמדתו לעניין בקשה למתן היתר להאזנת סתר? בלי להתיימר לקבוע כאן רשימה ממצה, הרי נראה לי כי על השופט לברר, בעזרת החוקר המבקש, את השאלות הבאות: האם מדובר בחשד לביצוע עבירה חמורה, אשר יש לציבור עניין מרבי במניעתה או בגילוי מבצעיה, אשר גובר על העניין שיש לו בהגנה על פרטיותם של האנשים שהבקשה נוגעת להם? האם נחה דעתו של השופט, כי ההאזנה לשיחות טלפוניות של החשודים הינה אכן נחוצה להשגת המטרות הנ"ל, ואין בנמצא שיטות חקירה רגילות ושיגרתיות העשויות באופן סביר להבטיח תוצאות דומות? אם הבקשה מוגבלת להאזנה לשיחות של חשוד מסוים, או של חשודים אחדים מסוימים, יבדוק השופט האם אכן יש בידי החוקרים מידע המספיק לעורר חשד נגד הנוגעים בדבר, במידה המצדיקה פגיעה בפרטיותם בדרך של האזנת סתר לשיחות הטלפון שלהם.

סופו של דבר, אני מצטרפת לעמדתו של חברי השופט י' אלרון, כמפורט בסעיף 35 לפסק דינו.

ובמישור האופרטיבי, אני סבורה כחבריי שיש לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי כדי שידון בהרשעת המשיב בעבירת מרמה והפרת אמונים.

בשנת 2009 התובע הורשע ונגזר דינו בגין עבירות שוחד על פי סעיפים 290, 293, 294 ו – 294(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 [ת"פ (חי') 3693-08-08].

על גזר דינו של העובד, מיום 15.11.09, הוגש ערעור מטעם המדינה וביום 17.3.10 הוחמר גזר הדין, במסגרת העירעור, ונגזרה עליו פסילה משירות המדינה לתקופה של 7 שנים מיום 15.11.09.

אף בבקשת רשות העירעור אשר נדונה בבית המשפט העליון, כעולה מן ההחלטה (שכן כתבי הטענות לא הובאו בפנינו, אלא אך ההכרעה) נקודת המוצא הייתה כי גימלתו של התובע נשללה.

עצם שלילת הגימלה, על עגמת הנפש והנזקים הטמונים בכך, נשקלו בעת שהוחמר גזר דינו והוארך משך הפסילה על ידי בית המשפט המחוזי כמו גם עת לא ניתנה רשות ערעור בבית המשפט העליון, שהרי נקודת המוצא שם הייתה שלילת אותה הגימלה.

...

בנסיבות אלו, אנו סבורים כי אין ענייננו נמנה על המקרים החריגים המצדיקים פסיקת פיצוי בגין עגמת נפש בנפרד ובנוסף על הסכומים המגיעים לתובע בגין פיצויי הלנת הגמלה.

אשר לנזק שאינו ממוני, מצאנו כי טענותיו של התובע בקשר עם עילת הפרת חובה חקוקה נטענו בתצהירו באופן בלתי ממצה, שכן כל שנכתב בנימוקו היה "כפי שניתן ללמוד מהמפורט לעיל, ובפרט מהיעדר כל התייחסות לפניותיי הרבות עובר להגשת כתב התביעה והכל במטרה לחמוק מתשלום הכספים המגיעים לי...". על כן, אנו סבורים כי התובע לא הוכיח שההפרה גרמה לו נזק מעבר לזה הממוני אשר כאמור בא על מקומו כמפורט לעיל, ולפיכך לא הוכיח זכאות לפיצוי נוסף מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה.

סוף דבר הנתבעים ישלמו לתובע פיצוי בגין הלנת גמלה בסך של 30,000 ₪.

ראו דבריהם כב' השופטים פוגלמן וסולברג בע"פ 4506/15 בר נ' מדינת ישראל (11.12.2016), שם נידון עירעורו של אדם אשר חצה את גיל ה- 80 וסבל מליקויים רפואיים, על גזר הדין שהוטל עליו.

" כך לדברי כב' השופט סולברג: "הרהרתי בלבי, שמא יש מקום לתת את הדעת על סוגיה זו. תוחלת החיים בעידן הנוכחי הולכת ומתארכת, יותר עבריינים עומדים לדין גם כשהם באים בימים, ואינני בטוח אם עונש מאסר מאחורי סורג ובריח בבית הסוהר הוא המענה ההולם לעבריינים מסוג זה. יתכן שיש מקום לחשוב, כשם שהדבר נעשה ביחס לקטינים, על אופנים אחרים לריצוי העונש. אמנם כבר כיום שיקול זה הוא שיקול משמעותי בגזירת העונש, וכפי שראינו כאן – אף יכול להוביל להקלה ניכרת בו. כיוון המחשבה שאני מציע כאן אינו מכוון להקלה בעונש, כי אם להתאמת העונש. יתכן ששהייה במעין מעון נעול, תוך ביצוע עבודות שירות למשך תקופה ארוכה, תהיה ענישה מתאימה יותר לחלק מעבריינים אלו, מאשר ריצוי של חודשים ספורים מאחורי סורג ובריח, בבית סוהר רגיל. ניתן לחשוב גם על אפשרות של 'מאסר-בית' (וראו את ההסדר במשפט האיטלקי המוזכר בעיניין לופוליאנסקי, פסקה 210). ברם, אין זו אלא הערה, פרי מחשבה שלבטח איננו חפצים בגסיסה איטית של אסירים זקנים בתוככי בית הסוהר; זהו ענין למחוקק לענות בו" שליחתם של נאשמים מבוגרים למאסר אינה שמורה רק לעבירות השוחד, וכפי שעולה מפסיקת בית המשפט העליון סוגיה זו נדונה גם בעבירות של גרימת מוות ברשלנות.

בית המשפט קמא גזר על המבקש שהיה אותה עת בן 76 עונש הכולל בין היתר 12 חודשי מאסר, זאת לאחר שהרשיעו בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, סטיה מנתיב ונהיגה במצב השולל שליטה ברכב.

בקשת רשות ערעור נדחתה אף היא, תוך שכב' הש' אלרון ציין את הדברים הבאים: "תמים דעים אני עם מילותיו החותמות של השופט נ' סולברג, לפיהן ראויה סוגיה זו להידון בבית המחוקקים, אשר יכריע בה כחוכמתו.

...

לא בנקל מורים אנו כי אדם בגיל כה מבוגר, שלוקה בבריאותו, יישא במאסר במשך תקופה לא מבוטלת מאחורי סורג ובריח.

בהיעדר הסדר סטטוטורי ייחודי בעניינם של מורשעים שגילם מופלג, גזר בית המשפט לתעבורה את דינו על פי השיקולים המנויים בסעיף 40יא לחוק העונשין, תוך שזקף לזכותו את גילו המתקדם ואת מצבו הרפואי, והציב מנגד את נסיבותיו הפרטניות המחמירות, ובכלל זאת הרשעותיו הרבות בעבירות תעבורה, מהן שתיים אף לאחר מועד האירוע דנן.

הנני מורה על פסילתו של הנאשם מלקבל ומלהחזיק רישיון נהיגה לצמיתות.

במסגרת הדיון בעירעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין הועלתה ביוזמתנו שאלה בדבר אפשרות הרשעת המערער על סמך תוצרי האזנות סתר, בהיתחשב בכך שהעמדתו לדין בעבירות שבהן הורשע נתמכה ברובה על ראיות שהן פרי האזנות סתר מכוח צו שהתיר אותן (ת/62).

לעניין הרשעת המערער בעבירות לפי חוק מניעת גניבות וחוק המירשם הפלילי הוספנו כי זיכויו של המערער מוצדק אף מחמת הגנה מן הצדק שכן: "נדירים המקרים שבהם מועמדים לדין בעבירות האמורות והרשעתו בהן נסמכה על תוצרי היתר להאזנת סתר, אשר ניתן רק בעיניין עבירות שונות, עבירות מסוג פשע החמורות בהרבה (שוחד וגניבת רכב)...". בהמשך לאמור, העירעור היתקבל; בוטלה הכרעת הדין של בית משפט השלום והמערער זוכה מהעברות שבהן הורשע (פסק דין מיום 3.1.21).

המשיבה הגישה בקשה למתן רשות ערעור על פסק הדין שבה השיגה על זיכויו של המערער מהעברות שיוחסו לו באישום הראשון, עבירות של מירמה והפרת אמונים, כמו גם על הקביעה כי תוצרי האזנת הסתר לא קבילים להוכחת עבירות מסוג עוון.

...

אכן, על אדם לשאת בתוצאות מעשיו אולם דומה כי עומק הפגיעה במערער אינו עומד ביחס סביר למעשים אשר לפיהם הורשע בסופו של דבר.

סוף דבר הערעור על הכרעת הדין מתקבל באופן חלקי במובן זה שהמערער מזוכה מעבירת מרמה והפרת אמונים בכל הנוגע לאירוע הנוסעת החולה שבאישום הראשון, והרשעתו נותרת בעינה לגבי אירוע האוטובוס שבאישום הראשון.

הערעור על גזר הדין מתקבל כך שחלף העונשים שנקבעו בגזר-דינו של בית משפט קמא אנו קובעים כי המערער יבצע שירות לתועלת הציבור בהיקף של 50 שעות, כמפורט לעיל.