בקשת רשות ערעור על גזר דין בעבירות כריה שלא כדין

לעניין זה הסתמכה המדינה על פסק הדין בע"א 304/70 משה אביעם נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(1) 665, 667-668, שם נקבע כי די בכך שהמערער גבה כספים מכוח תפקידו כקצין מחוז במשרד הפנים בכדי לבסס חובת השבה למדינה, למרות שמדובר בכספים שנגבו שלא כדין, מעבר לאגרות והמסים הקבועים בחוק.

דינו של הנתבע נגזר ביום 18.1.2016 והפך לפסק דין חלוט עם תום תקופת העירעור על גזר הדין.

דא עקא, משמדובר בנאשם שהורשע, לא ביקש ולא קיבל רשות להביא ראיות לסתור, נותרים מימצאי פסק הדין הפלילי כראיה שלא נסתרה, ועולים כדי "ראיה כימעט מכרעת". לעניין זה ראו י' קדמי, על הראיות, דיונון הוצאה לאור, ע' 1563-4: "על פני הדברים – אין לו לפסק הדין הפלילי כוח ראייתי 'מוגבר'; ודינו בהקשר זה כדין כל ראיה אחרת.

באותו מקרה קבע בית המשפט כי יש לראות את אבנון כמי שקבל את כספי השוחד שנטל ככספים שבאו לו מהמזכה, המדינה, למרות שהכספים לא יצאו מן הקופה הציבורית ולא היו אמורים להשתלם לה, שכן מפעילי המחצבות שבצעו כריה בלתי חוקית בסיוע אבנון ועל בסיס מידע שמסר להם, גזלו מהמדינה משאבי טבע והתעשרו על חשבונה (סעיף 15 לפסק הדין).

כך עולה ממספר פרטי האישום, התקופה בה בוצעו העבירות, חומרת העבירות בהן הורשע, הכוונה שלוותה את מעשי העבירה והפגיעה הקשה בערכים חברתיים חשובים ומוגנים (אמון הציבור, בטחון המדינה, מיכסת מקבלי האשרות לתיירות ועוד) – כמפורט בהכרעת הדין ובגזר הדין.

...

בית המשפט לא דן בשאלות אלה שכן קבע כי דין הטענה להידחות בכל מקרה, שכן: "משטענת אכיפה בררנית נטענת תחת המטריה של הגנה מן הצדק, הרי ניתן לשעות לה רק אם בקיומו של ההליך חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, 807 (2005) (להלן: עניין בורוביץ)). בית משפט זה הכיר אמנם באפשרות כי טענת אכיפה בררנית תתקבל מקום שבו ההבדלים באכיפה אינם נובעים משיקולים זרים, מהפליה מכוונת וזדונית או מחוסר תום לב (רע"פ 1611/16 מדינת ישראל נ' ורדי, פסקה 99 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ח' מלצר (31.10.2018) (להלן: עניין ורדי); ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פרץ, פסקה 23 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (10.9.2013); עניין בורוביץ, עמ' 814); ואולם נפסק כי מקום שבו הרשות פעלה בתום לב, טענת אכיפה בררנית תתקבל אך במקרים נדירים וחריגים (עניין ורדי, פסקה 99 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ח' מלצר; עניין בורוביץ, עמ' 814). זאת ועוד, בית משפט זה קבע כי אכיפה חלקית אינה בהכרח אכיפה בררנית, ככל שהיא נעשית משיקולים ענייניים (עניין הבי, פסקה 537; עניין בורוביץ, עמ' 814)". בענייננו, לא ניתן לומר כי קבלת התביעה אינה מתיישבת עם תחושת הצדק או כי הונח בסיס ולו לכאורי לטענה בדבר שיקולים זרים שעמדו ביסוד ההחלטה להגיש את התביעה נגד הנתבע.

משכך, אני דוחה את הטענה לאכיפה בררנית.

ז - סוף דבר מורם מהאמור עד כה כי התביעה מתקבלת.

בהסכם שקבל תוקף של פסק דין נכללה היתייחסות מפורשת גם להליך שבפניי, בלשון זו: "13. בהתאם להצהרתם בדבר הודאה מלאה מצדם בחובות המלאים, כהגדרתם לעיל, על כל רכיביהם, לרבות עמלות "התראה על חריגה" בגינה הגיש הנתבע יוסף קוזליק תובענה ובקשה לאישורה כייצוגית נגד הבנק וכנגד בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ בת.צ. 49678-12-15 (להלן: "הבקשה לאישור"), יוסף קוזליק מאשר כי לא עומדת לו עילת תביעה אישית בגין העמלות נשוא הבקשה לאישור, וכן הוא מסכים ומאשר בזאת כי הסכם זה יוצג לבית המשפט המחוזי הדן בבקשה לאישור, על כל המשמעויות וההשלכות הנגזרות מכך, לרבות זכותו של הבנק להגיש כל בקשה בקשר לכך.

קוזליק ציין ששאל את אחד מפקידי הבנק מדוע גובים את העמלה, ונאמר לו שזו עמלה אוטומאטית, ולפיכך טען כי "סביר להניח בסבירות גבוהה" שבבנק מרכנתיל "מתקיימים אותם ליקויים ונגבית אותה עמלה שלא כדין". כמפורט לעיל, עוד בתחילת הדרך, עם הגשת התובענה ובקשת האישור, הגיש בנק מרכנתיל בקשה לדחית בקשת האישור נגדו על הסף.

המשיבים הזכירו כי החלטת העיכוב קבעה: "אם תביעות הבנק תתקבלנה, אזי ייקבע כי על המבקש, הנתבע שם, לשלם את מלוא החוב, כולל בגין עמלות על חריגה ממסגרת האשראי, והדבר יהווה מעשה בי-דין, כך שהמשיב יהיה מנוע מלטעון טענות סותרות במסגרת בקשת האישור. לחילופין, אם תביעות הבנק יידחו ועמדת המבקש תיתקבל, הוא כלל לא יחוב בעמלות, שאז לא תעמוד לו עילת תביעה אישית, שזהו אחד התנאים הנדרשים לאישור תובענה כייצוגית, שאז ניהול ההליך בתובענה שלפניי, ובחינת שאר התנאים יהיה לשוא". המשיבים הוסיפו והזכירו כי בקשת רשות העירעור נדחתה, וכב' השופטת ברון לא מצאה לנכון להתערב בהחלטת העיכוב.

כפי שפסקתי במקום אחר, בעיניין ת"צ (תל אביב-יפו) 36604-02-10 **** מגן נ' אוליצקי כריה (1990) בע"מ (נבו 21.12.15) (להלן: עניין מגן), בבחינת תום לבו של מבקש האישור והאפשרות שישמש כתובע מייצג, יש לתת את הדעת לאמון הציבור בשוק ההון, לשיקולי תום לב ולתקנת הציבור.

אמנם, בנגוד לנסיבות בעיניין מגן, מר קוזליק לא הורשע בעבירה שיש עימה קלון, אך שילוב מעמדו כלקוח מוגבל חמור יחד עם השמוש המכוון בהליך של תובענה ייצוגית ככלי טאקטי כנגד הבנק שתבע אותו לגביית חובותיו, מביא למסקנה כי לכל הפחות דרישת תום הלב אינה מתקיימת לגביו.

...

תמיכה לכך ניתן למצוא בכך שביקשו להחליף תובע מייצג אך לא הציעו תובע כזה ולא הצביעו על מאמץ כלשהו שעשו לצורך כך. לאור כל האמור לעיל, לא מתקיימים התנאים לאישור הבקשה, ועל כן אין מקום להחלפת תובע מייצג.

לאור זאת אני מורה על מחיקת התובענה.

סוף דבר לאור האמור לעיל, אני מוחקת את התובענה ובקשת האישור, מבלי שהדבר יהווה מעשה בית דין כלפי חברי הקבוצה המבוקשת, תוך תשלום הוצאות כמפורט לעיל.

בבית המשפט העליון רע"פ 3871/22 לפני: כבוד השופט ח' כבוב המבקש: אייל כריסטופר יונקץ נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה מיום 28.04.2022 בע"פ 35952-01-22 שניתן על ידי כבוד השופטים א' בולוס, מ' דאוד ומ' עלי בשם המבקש: עו"ד אלון נשר; עו"ד ליאוניד פרחובניק ][]החלטה

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים א' בולוס, מ' דאוד ו-מ' עלי) בע"פ 35952-01-22 מיום 28.04.2022, בגדריו נדחה ערעור המבקש נגד הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט השלום בחיפה (סגנית הנשיאה ט' תדמור-זמיר), בת"פ 59229-04-19 מיום 20.10.2021 ו-15.12.2021 בהתאמה.

אשר לחיפוש שערך הקב"ט נקבע כי זה בוצע שלא בסמכות ולא כדין.

ביום 15.12.2021 נגזר על המבקש קנס כספי בסך 1,500 ש"ח ומאסר מותנה לתקופה של 4 חודשים, למשך 3 שנים לבל יבצע שוב עבירה של גניבה.

...

לאחר עיון בבקשה ונספחיה נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

גם במקרים שבהם בתי המשפט לא פוסלים בסופו של דבר את הראיה, הם יכולים לקבוע כי התנהלות מסוימת של רשויות האכיפה הייתה בלתי־חוקית, ולקביעה כזו תיתכן השפעה חיובית בהמשך הדרך מבחינת קביעת המותר והאסור בעבודת הרשויות.

נוכח כל האמור לעיל, הבקשה לרשות ערעור נדחית בזאת.

בבית המשפט העליון רע"פ 2919/22 לפני: כבוד השופט י' אלרון המבקש: עלי שעבאן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ב-ע"פ 42276-09-20 מיום 4.10.2021 שניתן על ידי השופטת ד' מרשק מרום, השופט העמית י' צלקובניק והשופט ח' טרסי בשם המבקש: עו"ד מעיין שמחון בשם המשיבה: עו"ד רוני זלושינסקי ][]החלטה

בהתאם, המבקש הורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, והדיון בתיק הוחזר לבית משפט השלום לצורך שמיעת הטיעונים לעונש ומתן גזר דין.

נקבע כי בנסיבות העניין יש מקום להפחתה מסוימת בעונש המאסר בפועל שנגזר על המבקש, זאת בשים לב לכניסת השוטרים למיתחם ביתו שלא כדין; גלגוליו של התיק בכך שהמבקש זוכה תחילה על ידי בית משפט השלום ולאחר מכן הורשע על ידי ערכאת העירעור; העובדה כי עברו הפלילי העשיר של המבקש "ישן ברובו" כלשון פסק הדין, וכן רצח בנו לפני מספר שנים.

...

לאור כל אלו, בית המשפט המחוזי קבע כי יישום המבחנים שנקבעו בהלכת יששכרוב על מקרה דנן, מוליך למסקנה כי לא היה מקום להורות על פסילת האקדח מלשמש כראיה.

דין הבקשה להידחות.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

עפ"א 3898-07-12 אבו ג'ודה נ' מדינת ישראל (נבו, 17.9.13) – בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה ערעור על גזר דין שהשית קנס בסך 30,000 ₪ בגין בניה ושימוש במבנה מגורים בשטח של 100 מ"ר בשטח שיעודו התיכנוני כריה וחציבה.

ברע"פ 5305/20 נחום נ' הועדה המקומית לתיכנון ובניה תל אביב – יפו (נבו, 11.8.20) נדחתה בקשת רשות ערעור כנגד גזר דין שחייב את הנאשם בקנס בסך 40,000 ₪ בגין שימוש שנעשה בדירת מגורים בגודל של כ – 80 מ"ר, אשר ניבנתה על גג בנין מגורים בתל אביב בנגוד להיתר בניה, שהתיר לבנות על גג הבניין חדר בגודל של כ – 9.3 מ"ר, שישמש לכביסה בלבד.

מדיניות הענישה הנוהגת - בחינת מדיניות הענישה הנוהגת, מעלה כי במקרים דומים למקרה נשוא האישום השני הוטלו על נאשמים עונשים כמפורט להלן: רע"פ 1352/09 קבוץ עלומים נ' מדינת ישראל (4.6.09) - אליו הפנה ב"כ המאשימה - נדחו ערעור ובקשת רשות ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בבאר שבע, במסגרתו הושתו על המבקש, קבוץ עלומים 200,000 ₪ קנס, 100,000 ₪ התחייבות לשנתיים וצו הפסקת שימוש במבנים שהוקמו במקרקעין הנמצאים בבעלות הקבוץ בשטח כולל של 864 מ"ר ששמשו לעסק (מוסך רכבים ועסק לצביעת מכוניות).

עפ"א 13022-01-15 זקור נ' ועדה מקומית עכו (נבו, 16.7.15) - אליו הפנה ב"כ המאשימה - נדחה ערעור על גזר הדין בו בגין בניה ושימוש במבנים בשטח של כ-300 מ"ר לצורך בית עסק המשמש כמסעדה במקרקעין במרכז העיר העתיקה בעכו בו מותרים שימושים צבוריים בלבד ובגין הפרת צוים שפוטיים – הושתו על הנאשם 3 חודשי מאסר מותנה, קנס בסך 200,000 ₪, כפל אגרה, התחייבויות וצוים שפוטיים; *** בעניינינו ללא עבירת בניה, ללא הפרת צוים שפוטיים, הקף שימוש דומה.

בע"פ (ת"א) 315/97 עו"ד קינדרמן נ' מדינת ישראל, תק- מח 97 (3) 3103 נפסק: " המערער הוסיף וטען כי המשיבה מנועה מלהאשים אותו בעבירה של שימוש חורג מאחר ובמשך כ- 10 שנים היא גבתה ממנו ארנונה בגין הדירה על פי השמוש כמשרד וכמובן מתוך ידיעה שזה השמוש שנעשה בה. אין מקום לקבל את הטענה. לו היתה מתקבלת טענתו של המערער היה הדבר מביא לכך שהוא נהנה מכל העולמות: מצד אחד הוא עושה שימוש שלא כדין בדירה; מצד שני, הערייה לא תוכל לגבות ממנו ארנונה בגין שימוש למשרד וכאשר בדרך כלל שימוש כזה כרוך בארנונה גבוהה יותר. לא יעלה על הדעת שהמערער יפיק תועלת מהשמוש הבלתי חוקי והעירייה תהיה מנועה מלדרוש תשלום ארנונה על פי השמוש למעשה". · הנסיבות שהביאו את הנאשמים לבצע את העבירה – רווח כלכלי לנאשם 2, לא נטען שהנאשם 1 הפיק רווח כלכלי.

...

לאור כל האמור אני גוזרת על הנאשמים את העונשים הבאים: הנאשם 1 : קנס בסך 60,000 ₪ או 60 ימי מאסר תמורתו, הקנס ישולם ב-30 תשלומים שווים ורצופים החל מיום 15.10.22 ובכל 15 לחודש שלאחריו.

אני מורה לנאשם להרוס מבנה המגורים.

אני מורה לשני הנאשמים ביחד ולחוד להרוס את חמשת המבנים.