בקשת רשות ערעור על ביטול צו עיקול זמני בפרשת לשון הרע

פניות התובע אל הנתבעת לקבלת פירוט בגין החוב והוצאות גביה ולביטול העיקול לא נענו ורק לאחר פנייתו בכתב בוטל העיקול באופן זמני ונשלח לו מכתב בו פורט החוב, ולפיו מדובר בחוב בגין דו"ח חניה מקורי בסך של 380 ₪ בלבד.

לטענת התובע, נקבע בפסיקה כי משלוח צו עיקול מציג אדם כמי שאינו משלם את חובותיו ומהוה פירסום לשון הרע משום שהם עלולים לפגוע בשמו.

התובע מבקש לחייב את הנתבעת בתשלום סך של 30,000 ₪ בגין הוצאת לשון הרע נגדו בשל הטלת עיקול שלא כדין על חשבונו.

בעיניין זה נקבע בע"א 8080/99 וקס נ' עריית תל אביב (פורסם בנבו), כדלקמן: "בפועל, בקשתם של המערערים מבית המשפט אינה אלא לקבוע כי הקנסות בהם חוייבו אינם חוקיים. תימוכין למסקנה זו ניתן למצוא בהתנהלותם של המערערים עצמם. המערערים ביקשו מבית המשפט קמא, בבקשה אותה לא קיבל בית המשפט (בהחלטה עליה הם משיגים), לתקן את הסעדים הנתבעים בכתב התביעה שהגישו. לפי התיקון המבוקש, אמור היה להיתבע סעד הצהרתי - לפיו ההליך בו הוטל על המערערים הקנס המדובר בטל והגדרת העבירות הרלוואנטיות כעבירות קנס נעשתה ללא סמכות. דברים אלה מחזקים את המסקנה כי תביעתם של המערערים עולה לכדי תקיפה ישירה של פעולות הרשות המנהלית. לאור הוראת סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, שנוסחו הובא לעיל, בקשת המערערים היא למעשה בקשה לביטול הרשעתם. אכן, אין להשיג על זכותם של המערערים לבקש את ביטולה של הרשעה, שלשיטתם נתקבלה בנגוד לחוק, אך לא נתברר לי ההגיון העומד מאחורי הגשת בקשה שכזו לבית המשפט האזרחי, שהרי אין לתקוף בהליך אזרחי תוצאותיו של הליך פלילי". בנוסף, בע"א (ת"א) 3758/06 שאוליאן נ' חורש (פורסם בנבו), נקבע כי דרך המלך הנה קביעת בית המשפט לעניינים מקומיים בנוגע לקיומם, תוקפם והתיישנותם של הדו"חות מושא התביעה.

בכל הקשור לחוקיות הדוחות והקנסות שהטילה הנתבעת, הרי ובהתאם להלכה הפסוקה לעיל, הסמכות העניינית לידון בטענות אלו מסורה לבית המשפט לעניינים מקומיים וכפי שנקבע בפרשת שאוליאן, רק לאחר שיברר התובע את טענותיו במישור הפלילי בבית המשפט המוסמך, יוכל לשוב ולברר את טענותיו הנזיקיות בדבר הליכי גביית הקנסות.

...

החלטתו הנ"ל של בית המשפט המחוזי אושרה על ידי בית המשפט העליון ברע"א 2747/08 שאוליאן ואח' נ' חורש ואח' (פורסם בנבו), בו נקבע: "ראשית יש לומר, כי המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי עולה בקנה אחד עם ההסדר החקיקתי הקיים ועם הפסיקה הרלוונטית. בעניין וקס, קבע בית משפט זה כי תביעות אשר עניינן תקיפת חוקיות הקנסות הינן למעשה השגות על הרשעה פלילית, אשר מקומן אינו בהליך אזרחי." בענייננו, בכתב התביעה נטען מפורשות כי התובע אינו חייב לנתבעת סכומים כלשהם בגין דוחות חניה ו/או הוצאות גביה והתביעה כולה מבוססת על טענות לפיהן הפיצוי לפי חוק איסור לשון הרע ובעילה הנזיקית מתבקש, מאחר והנתבעת פעלה בהליכי גביה ביחס לחוב ו/או קנס שהתובע אינו חייב בתשלומו.

מהאמור לעיל, המסקנה שאין לבית משפט סמכות עניינית לדון בתביעה.

אי לכך, אני מקבלת את הבקשה ומרה על דחיית התביעה על הסף בהעדר סמכות עניינית, וזאת מתוקף סמכותי לפי תקנה 101(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984.

(ד) תביעה זו נדחתה על הסף, תוך שבית-המשפט שם לא ראה לנכון לעשות צו להוצאות וכל שקבע הוא, היה כי "באם תוגש בקשה נוספת יישקל ענין ההוצאות בקפידה יתרה". התובעים כאן, לא הגישו ערעור על אי-פסיקת הוצאות לזכותם ואולם, הנתבע הגיש ערעור על החלטת בית-משפט השלום בצפת, ערעור שנדחה אף הוא על הסף, וגם זאת ללא צו להוצאות.

כך נקבע כאמור באופן עיקרוני בעניין גורדון בעמ' 128-127 מפי השופט (תוארו אז) ברק: "על-כן, אפילו לא מתקיים יסוד זה או אחר של עוולת הנגישה, עדיין יש מקום לבחון, אם אין מקום לגבש אחריות בנזיקין על-פי עוולות אחרות, כגון איסור לשון הרע או רשלנות. כך, למשל, אם הליך פלילי או אזרחי הוגש ברשלנות, אין אחריות במסגרת עוולות הנגישה, אך אין בכך כדי למנוע, א-פריורי...

פרשת גורדון עסקה בחיובי הזהירות שבין רשות ציבורית לבין הפרט.

בפרשת סחר ים הרשלנות נבעה מכך שהנתבעת שם, ביקשה עיקול זמני על נכס ששוויו היה פי שישה מסך החובות אותן חבה לה התובעת שם. דהיינו, הנתבעת שם נקטה הליך קיצוני יותר מזה שהיה עליה לנקוט בפועל.

כך, יכול היה להגיש בקשה לביטולו, או אף להגיש ערעור על פסק-דין זה. הנתבע לא נקט הליכים אלו, אלא נקט הליך קצוני של תביעה על-פי פקודת בזיון בית המשפט, אשר יש בה כדי להטיל עונש של מאסר או קנס.

...

סוף דבר 20.

לאור כל השיקולים שהועלו על-ידי לעיל, אני קובע, כי על הנתבע לשלם לתובע 1 פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 1,000 ש"ח. על הנתבע לשלם לתובעים 2 ו-3 פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 5,000 ש"ח לכל אחד מהם.

עוד אני מחייב את הנתבע בתשלום הוצאות משפט בסך כולל של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ אשר יחולק בין התובעים לבין עצמם בשיעור היחס שפסקתי לכל אחד מהם, בתביעת הנזיקין.

ביום 23/3/05 נחתם ביניהם הסכם שכ"ט עו"ד, בגין "טיפול בענין הונאה ותרמית של חברת TGI בע"מ". נקבע בהסכם, כי עבור "טפול משפטי בערכאה הראשונה" יעמוד שכר טרחתו של הנתבע על סך השווה ל-40,000דולר ארה"ב. סמוך לאחר מכן, ביום 4/4/05, הגישה חברת TGI תביעת לשון הרע בסך 1,000,000ש"ח כנגד התובעת, כנגד הנתבע, ואחרים (ת.א. (ת"א) 22888/05, להלן-"תביעת TGI").

ביום 7/6/05 הורתה התובעת לנתבע בכתב, כי היא משחררת אותו לאלתר מייצוגה בכל ענין שנמסר לטיפולו, לרבות פרשת TGI, וכי מעתה ואילך עו"ד גולדבליט הוא שייצג אותה בכל העניינים הנ"ל. הנתבע סירב לבצע את הוראתה של התובעת מיום 14/6/05, ולא העביר הכספים מחשבון הנאמנות אל עו"ד גולדבליט.

פסק דין זה בוטל ע"י ביהמ"ש העליון (ע"א 7097/02 מנורה חב' לביטוח נ' קפלנסקי, אתר נבו), אשר קבע מפורשות כי פירוש זה בדבר זכות העכבון אינו מקובל עליו, וכי זכות העכבון נתונה "אך לגבי התיק מושא סכסוך שכר הטירחה". כך גם סבורה פרופ' נ' זלצמן בספרה "עכבון", הוצאת רמות, תשנ"ט-1998, בעמ' 175, ה"ש 57: "יש ליתן להוראה האמורה פרשנות מצרה, באופן שיווצר "קשר העיסקה" בין החיוב הנערב לבין הנכס המעוכב.

לא ייתכן כי מדובר בשגגה מעם הנתבע, שהרי כב' הרשמת בהחלטתה בבקשת הרשות להיתגונן ביססה החלטתה אך על כך, שלצורך הפעלת זכות עכבון, חובה על הנתבע להוכיח "קשר ברור בין הכספים/הנכס/המסמכים שהגיעו לידיו, לבין התובענה לשכ"ט המגיע לו". וגם כב' ביהמ"ש המחוזי, בעירעור על החלטת הרשמת, החליט כי יש מקום ליתן לנתבע רשות להיתגונן, משום שלא ניתן לשלול בשלב זה את טענתו כי כספי הנאמנות נועדו להבטיח את תשלום שכר טירחתו בגין תביעת TGI.

שנית, צו עיקול זמני מיום 11/12/06 בוודאי אינו יכול להוות תירוץ לסירובו של הנתבע להעביר את כספי הנאמנות כאשר נדרש לעשות כן, במאי וביוני 2005.

...

לסיכום, אני דוחה את טענת הנתבע כי לא קיבל את נ/7.

אני קובע כי עו"ד גולדבליט הודיע לנתבע מפורשות (נ/7) על אי הסכמה לגישור, וכן אני קובע כי הנתבע קיבל הודעה זו. מכאן, שטענת הנתבע כי אי מתן תגובה מעם התובעת להצעתו להפנות התיק לגישור, התפרשה על ידו כהסכמה מצידה לגישור, וכי הוא המתין להודעתה על תחילת הליך הגישור (סע' 9, 10 לתצהיר הנתבע)-נדחית.

ולבסוף, אני דוחה את טענת הנתבע כי מיום הטלת העיקול הזמני על כספי הנאמנות בתיק 2233/05 אין מקום להוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על הסכום המעוקל.

אבני, אסתר, **** ובר הגישו לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על פסק הדין בעירעור (רע"א 643/21).

אדרבא, שלוש מתוך ארבע התביעות שהוגשו על ידו כנגד אבני, התקבלו; כי התביעה השנייה התקבלה בחלקה בפסק הדין בשלום ובמלואה בפסק הדין בעירעור; כי גם בקשר לתביעה הראשונה, פסק הדין בשלום מותח ביקורת על היתנהלותו של אבני, שחתם במודע על הסכמים למראית עין שנועדו להונות את שילטונות המס; כי עוולת הנגישה לא חלה על הגשת תביעה אזרחית, אלא על הליכים פליליים ועל הליכי חידלות פרעון; ביחס לפירסום בניוז, נטען כי נסיס לא פירסם את הכתבה וכי הכתבה היא פירסום מותר של הליך משפטי; כי נסיס לא העביר את כתב התביעה למרום או למי ממכריו של אבני, וכי הכתבה בניוז הייתה גלויה לכל מי שרצה בכך; כי המייל הקשור לפרשת "עוקץ הקשישים" נשלח לבא כוחו ולב"כ אבני בלבד, "תוך כדי דיון", ולכן חלה על פירסום זה הגנת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע; כי המכתב למנהלת המיוחדת, נשלח בקשר להליכי הפש"ר שהתנהלו ביחס לבר, כשהוא הנושה העקרי שלה, והוא נועד להגן על אינטרס לגיטימי שלו, וחלה עליו ההגנות שבסעיף 13(5), 13(9), 15(2), 15(3) ו- 15(5) לחוק איסור לשון הרע.

לוינקורן שב והשתמש בתצהירו האמור של אבני ובתכתובת האמורה, כתמיכה לבקשה נוספת שהגיש באותו הליך, לביטול צו עיקול זמני שניתן במסגרתו.

...

החידוש שנעשה באלכסנדר הוא חיובו בפיצויים של בעל דין שעשה מעשה כאמור, וכדברי כב' השופט שטיין (בפסקה 33): "מסיבה זו, סבורני כי נעשה נכון אם נוסיף לרשימת הסנקציות הללו – אשר לא נועדה להיות רשימה סגורה מלכתחילה – את חיובו של מי שפוגע בהליך משפטי תקין בכוונת מכוון בפיצויים לטובת הנפגע אשר סופג נזק או הפסד ממעשיו הפסולים. בהיבט המהותי, חיוב כאמור הינו דרוש מאחר שבלעדיו לא נוכל להביא את הנפגע על תיקונו. הסיבה לכך נעוצה בהבדל בין מקרים שבהם ניתן למנוע את השימוש לרעה בהליכי משפט לפני המעשה באמצעות מתן סעד דיוני מתאים, לבין מקרים קשים וקיצוניים, דוגמת זה שלפנינו, בהם המעשה החמור של שימוש לרעה כבר נעשה, הושלם והשיג את מטרתו באופן שאין שום תרופה זולת פיצויים אשר יכולה להועיל לנפגע. עבור נסיבות כגון אלו נקוט בידינו כלל משפטי עתיק יומין: ubi jus, ibi remedium (מקום שם הזכות – שם הסעד)..." כב' השופט מינץ הסכים עם תוצאת חוות דעתו של כב' השופט שטיין- דחיית שני הערעורים שהוגשו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב' השופט גוטובניק) שחייב את המשיבה כהן (המערערת ב-ע"א 161/20) לשלם סכומים מסויימים למערערת (שערערה על דחיית אחד מרכיבי התביעה)- אך ביסס את מסקנתו על עוולת הרשלנות הנזיקית (כפי שעשה בית המשפט המחוזי), והוסיף (פסקה 20): "בנסיבות אלו, אינני מוצא לנכון להביע עמדה באשר להתאמתה של דוקטרינת השימוש לרעה בהליכי משפט כמקור עצמאי להטלת חובה על כהן לפצות את אורן על מלוא הפסדיו ונזקיו, כפי שמצא חברי השופט שטיין לעשות". כב' השופט מלצר הצטרף לתוצאה, והוסיף כי במחלוקת המשפטית האמורה הוא "נוטה לדעה שאותה הציג כב' השופט א' שטיין, כי קיימת עילה עצמאית מכוח סעיף 39, בצירוף סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, המאפשרת הגשה של תביעה לפיצויים בגין שימוש לרעה בהליכי משפט שנפתחים או מתנהלים שלא בדרך מקובלת ובחוסר תום לב בוטה". (פסקה 3, הדגשה במקור).

כמו-כן, לא ניתן ליַיחס חוסר תום-לב לנסיס, כאשר הוא בחר להגיש את תביעתו זו לאחר שאבני הגיש את התביעה נגדו; 4- אין מקום לטענה שדין התביעה של נסיס להידחות, משום שאבני נתן את התצהיר האמור לאחר שפסקו יחסי עורך-דין- לקוח שהיו ביניהם.

התוצאה היא שהפיצויים ההדדיים מקזזים זה את זה. תוצאה התביעה נדחית.

התביעה שכנגד נדחית.

עוד אין חולק, שנוכח כפירת התובע באישורי המסירה, היתקיים, בהליך הראשון, דיון בבקשתו לביטול ההחלטות שניתנו נגדו.

ענין דומה לענייננו נדון בפרשת גסלר הנ"ל, שם הוטל עיקול על חשבונות המערער, שלא שילם דרישות לתשלום קנס, ששלחה הערייה.

נקבע, כי מדובר בפירסום לשון הרע וכי לא עומדת לעירייה ההגנה מכוח סעיף 13 (9) לחוק, משום שלא הוכח כי מדובר בפירסום שהייתה חייבת לפרסם מכח הדין או מכוח הוראת רשות מוסמכת.

לטעמי, ראוי להקיש מהפסיקה הנ"ל לענייננו, במובן זה שנקיטת פעולת אכיפה, כדוגמת צו ההבאה על מנת לאכוף התייצבות התובע לדיון, על יסוד טענת מסירה כוזבת, הנה בגדר נקיטת הליכים שאינם מוצדקים ומהוים עילת לשון הרע, על יסודה ניתן לתבוע פיצוי לפי החוק.

העדרו גרמה להפיכת צו מניעה אירעי שניתן נגדו, לצוו מניעה זמני, לחיוב בהוצאות משפט ולבצוע צו הבאה, בנסיבות שבהן הולבנו פניו ברבים, בפרט אל מול לקוחותיו, השוטרים, ובאי תחנת המישטרה אותה עת. התובע טוען כי הושפל ובוזה, כי עמד בתחנת המישטרה בבושת פנים ואף נאלץ לבקש את עזרת השוטר אילן, לסייע לו בהפקדת הפקדון בסך 5,000 ₪ לצורך שיחרורו.

...

מאחר וקבעתי שלא עלה בידי הנתבע להוכיח שאמת דיבר, הרי מקל וחומר שאינו מוגן בהגנה שטיבה פרסום בתום לב, שהרי פרסום כוזב אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם תום לב. אני קובעת איפוא כי הנתבע חב בפיצוי לתובע בגין פרסום לשון הרע, ואינו מוגן מפני חבותו.

בנוסף, נוכח תצהירי הנתבע אודות המצאות כדין, כביכול, ביקשו באי כוח המבקשים בהליך הראשון סעדים נגדו ובית המשפט נעתר ואף ציין בהחלטתו מיום 13.1.22: "יש להצטער על כך שהמשיב ממשיך להתעלם מהליכי בית המשפט ובחר שלא להתייצב לדיון". מדובר בפגיעה במו הטוב של אדם אשר נחשב בעיני הצד שכנגד ובעיני בית המשפט לאדם הבוחר להתעלם במועד מהליכי משפט, מזלזל בהחלטות שיפוטיות ובוחר להיעדר מדיונים.

לאור האמור לעיל, ובהתחשב בנסיבות, בפגיעה בשמו הטוב של התובע, בהלבנת פניו, הצער ועגמת הנפש, וכן הנזק הממוני, אני מחליטה לחייב את הנתבע לשלם לו פיצוי בסך 11,000 ₪, אשר ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.