בקשת רשות ערעור על ביטול הסכם גירושין

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש השלום בתל אביב – יפו (כב' השופט יאיר חסדיאל) מיום 28.7.19 בתא"ק 8154-10-18 ולפיה נדחתה בקשת המבקשת – הנתבעת לביטול פסה"ד שניתן נגדה ביום 25.6.19.

בסעיף 1.3 להסכם נקבע: "ביקש הלקוח לסיים את טיפולו של עוה"ד באחד או יותר ו/או בכל העניינים המנויים לעיל, בכל שלב שלאחר חתימה על ההסכם ישלם הלקוח לעוה"ד את מלוא שכר הדין". בכתב התביעה נטען כי ביום 9.5.18 נפגשו הצדדים על מנת לשכור את שירותיו המשפטיים של התובע בתביעה לביטול הסכם גירושין.

לאחר הגשת תשובה לתגובה, הבקשה לביטול פסה"ד נדחתה, ללא צו להוצאות, בהחלטה מיום 28.7.19 נקבע: "משהבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדרה של הנתבעת אינה מצביעה על כך שחלה חובה מן הצדק לבטלו, ומשחרף ההזדמנות שניתנה לה בהחלטתי מיום 19.3.19 לא הוגש על ידי הנתבעת תצהיר לתמיכה בבקשת הרשות להיתגונן העומד בדרישות הדין (וראו לעניין זה החלטתי המפורטת בתום הדיון מיום 25.6.19) והלכה למעשה, ותוך היתעלמות מהחלטות בית המשפט האמורות, לא הונח על ידי הנתבעת אותו מסד דיוני הנידרש לצורך שקילת מתן רשות להיתגונן מפני התובענה, אין מנוס מדחיית הבקשה לביטול פסק הדין". המבקשת טענה בבקשת רשות העירעור כי "סכויי העירעור גבוהים" מהטעמים הבאים: התביעה מבוססת על הסכם שכר טירחה שבוטל ע"י המשיב בשלב מקדמי ביותר של הטיפול בתיק ופחות מחודש לאחר שנחתם ההסכם וטרם הוגש כתב התביעה.

...

בנסיבות אלה, אני סבורה כי הועלתה טענת הגנה אפשרית, ודאי לצורך קבלת רשות להתגונן.

        לסיכום:   א.         לאור האמור לעיל, יש ליתן רשות ערעור ולקבל את הערעור לגופו.

התוצאה היא כי פסק דינו של בימ"ש קמא מיום 25.6.19 שניתן בהעדר התייצבות המבקשת, יבוטל.

המשיבה השיבה לבקשה, וטענה כי "עתרה היא לבי"ד נכבד זה לשינויו של הסכם הגירושין שאושר בבית הדין, ובכלל זה, אך לא רק, עותרת היא להורות על בטלותו של סעיף 10 להסכם". המשיבה טענה, כי הסמכות לבטל או לשנות הסכם ממון מסורה לערכאה שאישרה את ההסכם.

המשיב הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו לבית הדין הגדול, וזו נדחתה.

...

דיון והכרעה לאחר העיון בעתירה, בתגובה המקדמית מטעם המשיבה ובעמדת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות, בכפוף להבהרות שיצוינו להלן.

לאור האמור, נראה כי טענותיו של העותר בעתירתו שלפיהן לבית הדין הרבני אין סמכות לדון בתביעה הכספית שהגישה המשיבה אינן רלוונטיות עוד, ומשכך דין העתירה להידחות.

סוף דבר: העתירה נדחית.

][ לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי נצרת (השופט א' קולה) אשר ניתנה ביום 3.1.2022 ברמ"ש 65170-12-21 (להלן: בית המשפט המחוזי), ואשר דחתה בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על החלטותיו של בית משפט לעינייני מישפחה נצרת (השופט מ' שדאפנה) אשר ניתנו ביום 5.12.2021 וביום 21.12.2021 בתלה"מ 76702-12-20 (להלן: בית המשפט לעינייני מישפחה), ואשר בגדרן קבע בית המשפט דיון לשמיעת ראיות בסוגיית הסמכות של בית הדין הרבני האיזורי חיפה (להלן: בית הדין הרבני) לידון בתוקפו של הסכם גירושין עליו חתמו הצדדים ביום 3.2.2020 ולו ניתן אישור ותוקף של פסק דין על ידי בית הדין הרבני ביום 18.2.2020 (להלן: הסכם הגירושין).

שורתן התחתונה של טענות אלו, כפי שבאו מפיה של המשיבה, לא היתה אלא זו: "חתמתי על אשר חתמתי בנגוד לרצוני בגלל מעשי אלימות ולחצים פסולים אחרים שהמבקש הפעיל נגדי, ועל כן אני זכאית לבטלו". טענות אלו הולבשו בלבושים משפטיים שונים, אך אחרי שידענו כי מה שקובע בכגון דא הוא המהות ולא הלבוש (ראו: בג"ץ 1607/11, פסקה 19), על כורחנו מגיעים אנו למסקנה כי המשיבה טענה לזכותה לבטל את הסכם הגירושין מחמת פגם ברצון – טענה המסורה לסמכותו העניינית של בית הדין הרבני, שכאמור אישר את ההסכם ואף נתן לו תוקף של פסק דין.

...

לאחר עיון בכתובים אשר הונחו לפניי על ידי בעלי הדין, החלטתי לדון בבקשה דנן כבערעור במסגרת סמכויותיי לפי סעיף 26(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ותקנות 149(2)(ב) ו-138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

כמו כן החלטתי לקבל את הערעור, לבטל את ההחלטות קמא – זאת של בית המשפט המחוזי וזאת של בית המשפט לענייני משפחה – ולקבוע כי הסמכות העניינית לדון ולהכריע בתוקפו של הסכם הגירושין נתונה בידי בית הדין הרבני.

לאור כללי הסמכות העניינית, אשר נמצאים עמנו מקדמת דנא, סבורני כי בקביעתו אחרונה זו של בית המשפט המחוזי נפלה שגגה.

הערעור מתקבל אפוא, וההחלטות קמא מבוטלות בזאת.

אני קובע כי הסמכות לדון בכל טענות המשיבה בדבר זכאותה לביטולו של הסכם הגירושין ובטלות ההליך אשר התקיים בבית הדין הרבני מסורה לבית הדין הרבני, ולו בלבד.

בנוסף חויב האיש בהוצאות משפט בסך של 15,000 ש"ח. בקשה לרשות ערעור על פסק הדין נדחתה בהחלטת בית המשפט העליון מיום כ"ה באלול התשפ"ב (21.9.2022).

האיש נישאל אף הוא אם לנוכח טענותיו הוא מבקש לבטל את ההסכם, או שהוא דבק במה שתבע במסגרת העירעור, שבית הדין יגדיל באופן משמעותי את הסכום שהאשה תחויב בו. האיש השיב שהוא שגם הוא מעוניין לבטל את ההסכם.

בכותרת הבקשה שהוגשה לבית הדין האיזורי נכתב "תביעה לביטול הסכם גירושין ופסיקת פצויי הפרה, לחילופין תביעה לאכיפת הסכם גירושין ופסיקת פיצויים נזיקיים", ובפרק הסעדים ביקש האיש שבית הדין יקבע שההסכם בטל ויקבע מועד לדיון בעינייני הרכוש.

האיש מעריך את הנזק שניגרם לו בחצי מיליון ש"ח ומציין שבמסגרת ההסכם ויתר על זכויות שהוא מעריך בסך של 600,000 ש"ח. מעיון בכתב העירעור עולה שהאיש אינו מערער על החלטת בית הדין האיזורי שלא לבטל את ההסכם.

...

אי־ודאות זו בנוגע לסעיפים משמעותיים בהסכם (על פי פרשנות בית הדין האזורי המקובלת עלינו כדלהלן), שתעורר מן הסתם את המחלוקת בין הצדדים, מותירה את בית הדין ב'תמונת הסכסוך' בין הצדדים גם לאחר אישור ההסכם.

והראיה, שבאשר לטענה ותביעה עתידית של האישה הסתפק האיש במה שנכתב בהסכם, שלא תהיה כל טענה או תביעה מצד אחד למשנהו, ובאשר לתביעה של הבת, נכתב – ככל הנראה לדרישת האיש – שאם הבת תגיש תביעה נגדו האישה תחויב לפצותו והודגש שהבת לא תתבע את אביה "בכל עניין שהתרחש עד מועד חתימת הסכם זה". מכאן נדחית טענה נוספת של האישה, שבית הדין פירש את ההסכם על פי כוונת הצדדים ולא על פי תוכנו.

אם היה בית הדין נעתר לבקשת האיש ומבטל את ההסכם, סביר שערעורה של האישה, המבוסס על הטענות הנ"ל, לא היה בא לעולם.

החלטות והוראות לאור כל האמור בית הדין מחליט: ביצוע פסק הדין מושא הערעור יעוכב עד החלטה אחרת של בית הדין.

בהחלטה מיום 4.5.15 הבהיר כב' השופט ואגו כי אין באפשרות מישפחת מצרי להיתנגד למחיקת העירעור, וביום 11.5.15 ניתן פסק דין המורה על מחיקת העירעור, אישר את הסכם הפשרה בין הנתבע לבנק וכן קבע כי אין בהחלטה זו כדי לבטל את פס"ד בכל הקשור לתביעה שכנגד (כלומר מחיקת התביעה שכנגד).

במענה לכך קבע כב' השופט אורינוב כי בהמשך לרער"צ 46159-03-21, כל טענה לגבי הקטנת החוב יש להפנות לרשמת ההוצל"פ. מישפחת מצרי פנתה לבית המשפט המחוזי בבקשת רשות ערעור על כך שלא נקבע שיש לקזז את התשלום ששילמה חברת הביטוח (רע"א 58283-07-21 מצרי נ' דרעיה).

מעבר לכך, יש לזכור, כי מישפחת מצרי בעצמה לא פעלה בתום לב. הם חתמו על הסכם לחלוקת רכוש והתגרשו, לכאורה, בשנת 2004, במהלך הליכי פשיטת הרגל ניסו לטעון להפרדה רכושית (טענה שלא צלחה) ואז, כאשר הנתבע ביקש לממש את הנכס שבו לבית המשפט לעינייני מישפחה וטענו שמעולם לא עשו כן, כך שהם אחראיים לעובדה שהניסיון בו הם נקטו, להיתחמק מהחוב, לא צלח.

...

שקלתי אם לא נכון היה לחייב את הצדדים בהוצאות לאוצר המדינה בגין התנהלות זו, אולם בסופו של דבר, ומאחר שלצערי גם הליך זה לא מסיים את הפרשיה, מצאתי לנכון שלא לעשות זאת הפעם, אולם ככל שהצדדים לא ישכילו לסיים ההליכים, יש לבחון זאת בהליכים הבאים (שעוד יבואו).

לסיכום:- גובה החוב של משפחת מצרי הינו בסך 1,135,900 ₪ נכון ליום 7.6.15 (ס' 73).

הואיל ומינוי עו"ד מקונן צוקרמן לכונסת נכסים נעשתה על סמך הצגת גובה חוב לא נכון מטעם הנתבע, ולאחר שהנתבע לא דיווח על הכספים שקיבל (הגם שקיבל אותם בטרם היא ייצגה אותו) הנני קובע כי דין תביעת פירוק השיתוף להימחק וכי יש לבטל את המינוי שלה ככונסת נכסים.