בקשת רשות ערעור על אי-פסיקת הוצאות בערעור מינהלי

המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר: לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט א' שהם), ב-ת"צ 31733-01-10, בגדרה נדחתה בקשתו של המבקש, המוסד לביטוח לאומי (להלן גם: המל"ל, או: המוסד) – לסלק על הסף בקשה לאישור תובענה ייצוגית, שהוגשה נגדו על ידי המשיבה (להלן גם: ההסתדרות).

בעקבות התפתחויות שחלו מאז הגשתה של הבקשה למתן רשות ערעור, אשר גם הן תפורטנה מאוחר יותר, הצטמצמה ירעת המחלוקת המונחת לפיתחנו, והכרעתנו נידרשת כעת למעשה בסוגיות הבאות בלבד: האם בנסיבות המקרה הנוכחי – המשיבה ובאי-כוחה זכאים, בהתאמה, לקבלת גמול ושכר-טירחת עו"ד, כמקובל בתובענה ייצוגית, אשר השיגה את מטרתה, או שיש מקום לפסוק פה הוצאות-משפט ושכר-טירחת עו"ד על פי אמות מידה אחרות כלשהן, ואם כן – באיזו מידה.

לנוכח מימצאי הבחינה הנ"ל, אכריע, בסופו של דבר, בשאלה הממשית שנותרה להכרעה לפתחנו, והיא: גורל הבקשה לפסיקת גמול ושכ"ט, או לפסיקת הוצאות לטובת המל"ל. אקדים ואומר כי לאחר עיון במכלול החומר הרב המונח בפנינו, שמיעת טיעוני באי-כוח הצדדים בעל-פה, וההשלמות שהוגשו – הגעתי למסקנה כי דין העירעור שהגיש המל"ל להדחות, ודין הבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית שהגישה ההסתדרות – להמחק בנסיבות, והכל תוך חיוב המל"ל בתשלום גמול למשיבה ושכר-טירחה לבאי-כוחה – בשיעורים שיפורטו בפיסקאות 87-84 שלהלן.

זה המקום לציין את שנפסק בהרכב מורחב של בית משפט זה, בראשות הנשיא (בדימ') א' גרוניס, שם נקבע כי: (א) גביית תשלום חובה מן האזרח על ידי הרשות בלא שתהא לרשות סמכות לכך – במובן הרחב של מונח זה – מהוה קבלת דבר "שלא על פי זכות שבדין", כמשמעות ביטוי זה בסעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט; (ב) גבייה כאמור מקימה, בעיקרון, חובת השבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

...

לאור האמור, הנני דוחה את הבקשה למחיקה או לסילוק על הסף של הבקשה לאישור תובענה יצוגית" (ת"צ (מינהליים ת"א) 31733-01-10, מיום 15.07.2010.

סוף דבר, התוצאה היא שההליכים בין הצדדים בעניין התובענה הייצוגית הסתיימו, וכך או כך – אין מקום לפסוק גמול למשיבה ושכר טרחה לעורך דין כבתובענה ייצוגית.

בד בבד, סבורני כי נוכח תרומת המשיבה לשיפור המצב במכלול, לרבות התשלומים ששילם המוסד לביטוח לאומי, ותוך ראייה רחבה של ההליך כולו שכן מוסכם כי ראוי ששיקול זה ייעשה בידי בית משפט זה ולא בית משפט קמא – הייתי מחייב את המוסד לביטוח לאומי לשאת בהוצאות ובשכר טרחת עורכי דינה של ההסתדרות בסך של 75,000 ש"ח. הוחלט כאמור בחוות דעתם של השופטים: נ' הנדל ו-י' עמית, כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר.

השופט אילן סופר לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי ירושלים (השופט **** גולדברג; ב"ל 54550-01-21).

בית הדין חייב את המוסד בתשלום הוצאות ושכ"ט בסך 3,500 ש"ח. על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור מטעם המוסד המכוונת כנגד פסיקת ההוצאות.

תמרוץ נכון של בעלי הדין, לניהול הליך בצורה יעילה והמנעות מהליכי סרק מחייב השתת הוצאות על המשיב ולא על המוסד.

יש לנקוט משנה זהירות בחיוב המוסד בהוצאות, כאשר עומדת לו חזקת התקינות המנהלית שינהל את הגנתו כראוי.

...

במקרה שלפנינו, לאחר בחינת את פסק הדין של בית הדין האזורי וטענות הצדדים הגענו למסקנה כי יש מקום להתערב בהחלטת בית הדין לעניין ההוצאות, באופן שהחיוב שהוטל על המוסד יתבטל.

בחינת מכלול השיקולים שהוצגו מביאה למסקנה כי בנסיבות העניין לא היה מקום לחייב את המוסד בהוצאות.

סוף דבר- הבקשה מתקבלת, החיוב בהוצאות שהושת על המוסד מתבטל וכל צד יישא בהוצאותיו בשני ההליכים.

המבקשת ציינה בערר, שהיא שילמה ביום 15.3.20 שלוש חשבוניות שהגיעו אליה בגין נסיעה בכביש האגרה, מיד בסמוך לקבלתן, והבינה שאין עליה לשלם את חשבונית הפצוי, וכן טענה, שמעולם לא קיבלה הודעה על העיקול ולא דרישת תשלום בדואר רשום בגין החשבונית שהונפקה ביום 11.3.20.

עוד טוענת המבקשת, כי החלטת הועדה להמנע מפסיקת הוצאות אינה מנומקת ויש לראות בכך פגם משמעותי, הואיל ועל רשות מנהלית, ובודאי על גוף מעין-שפוטי, לנמק את החלטותיו כדי שניתן יהיה להעמידם במבחן הבקורת.

בנסיבות העניין שבהליך זה יש לקבל את העירעור חלקית במובן זה שהדיון יוחזר לועדה על-מנת לאפשר לבאי כוח שני הצדדים להעלות את טיעוניהם ונימוקיהם בפני הועדה, ובכלל זה ליתן את הדעת, במסגרת החלטתה, גם לטענות המבקשת בעיניין הוצאות הגשת בקשת רשות העירעור לערכאה זו. ככלל, לא תנתן רשות ערעור על החלטה בעיניין הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד, וזאת בשים לב לסעיף 1 בצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תנתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009.

ואולם, בהחלטתה מושא בקשת רשות ערעור זו הסתפקה הועדה בקביעה "אין צו להוצאות". קביעתה זו של הועדה אינה מנומקת דבר המהוה פגם בהחלטה, החצוני לתוכנה, ומה גם שבעניינינו, לא ניתן להמתין לסיום ההליך ולעורר שנית את הסוגיה במסגרת ערעור בסוף הדרך, שהרי החלטתה של הועדה מיום 17.11.21 מסיימת את ההליך סופית, ומכאן שדחיית בקשת רשות העירעור תימנע מן המבקשת "להעמיד את פגם אי-ההנמקה על תקונו" כדברי כב' הנשיאה א' חיות בעיניין ברנד פור יו. על-יסוד כל האמור לעיל, אני מקבל את העירעור חלקית, במובן זה שאני מורה על החזרת הדיון בפני הועדה, אשר תחליט מחדש בעיניין בקשתה של המבקשת לפסיקת הוצאות, לאחר שתנתן אפשרות לבאי כוחם של שני הצדדים לפרט את טענותיהם ונימוקיהם בפני הועדה.

...

בשים לב למחלוקת פוסקים בשאלה האם ראוי לאפשר את "הגמשת" הצו המונע מתן רשות ערעור על סוגי החלטות, קבעה כב' הנשיאה א' חיות ב-רע"א 290/15 ברנד פור יו בע"מ נ' רמי לוי שיווק השיקמה בע"מ, בפִסקה 12 (8.12.15) (להלן: "עניין ברנד פור יו") בין יתר הדברים: "בהינתן מכלול השיקולים מזה ומזה אני סבורה כי יש לאפשר מתן רשות לערער בסוגי החלטות המפורטים בצו רק מקום שבו ההחלטה נושא הבקשה לוקה בהעדר הנמקה כלשהי וזאת להבדיל מהנמקה חלקית או קצרה ותמציתית... אך אין בו כדי לקבוע כי בכל מקרה שבו לא ניתנה הנמקה יש בהכרח הצדקה למתן רשות ערעור ועל מנת שזו תינתן יש להוסיף ולהראות כי מדובר בסוגיה שיש לה חשיבות של ממש בהליך וכי ייקשה להעמיד את פגם אי-ההנמקה על תיקונו אם יידחה הערעור לסוף ההליך...". בענייננו, כמצוין כבר לעיל, בקשתה של המבקשת בפני הוועדה הייתה למחוק את הערר ולחייב את המשיבה בהוצאות לדוגמה מנימוקים שפורטו בסעיף 11 של אותה בקשה.

ואולם, בהחלטתה מושא בקשת רשות ערעור זו הסתפקה הוועדה בקביעה "אין צו להוצאות". קביעתה זו של הוועדה אינה מנומקת דבר המהווה פגם בהחלטה, החיצוני לתוכנה, ומה גם שבענייננו, לא ניתן להמתין לסיום ההליך ולעורר שנית את הסוגיה במסגרת ערעור בסוף הדרך, שהרי החלטתה של הוועדה מיום 17.11.21 מסיימת את ההליך סופית, ומכאן שדחיית בקשת רשות הערעור תמנע מן המבקשת "להעמיד את פגם אי-ההנמקה על תיקונו" כדברי כב' הנשיאה א' חיות בעניין ברנד פור יו. על-יסוד כל האמור לעיל, אני מקבל את הערעור חלקית, במובן זה שאני מורה על החזרת הדיון בפני הוועדה, אשר תחליט מחדש בעניין בקשתה של המבקשת לפסיקת הוצאות, לאחר שתינתן אפשרות לבאי כוחם של שני הצדדים לפרט את טענותיהם ונימוקיהם בפני הוועדה.

אני מורה למזכירות בית-המשפט להחזיר את הערובה שהפקידה המבקשת בבית משפט זה לידי ב"כ המבקשת, עבור המבקשת.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בחיפה (כב' הרשם הבכיר בנימין בן סימון) שניתן ביום 23.08.2021 במסגרת ת"ק 38213-01-21, ובו נדחתה תביעת המערערים ללא חיוב הוצאות.

המערער 2 טוען כי המשיבה הפרה בהתנהלותה כלפיו את ההוראות המסדירות הטלת הוצאות גבייה חוזרת שבסעיף 13ב2(ג) לחוק הגנת הצרכן.

המערערים טוענים כי המדובר בהתנהלות שיטתית ורחבת הקף של המשיבה כלפי לקוחותיה, אשר הביאה את משרד התיקשורת להטיל עליה עיצומים מינהליים.

דיון והכרעה: הרשות לערער על פסיקת בית משפט לתביעות קטנות ניתנת בצמצום ובמקרים מיוחדים.

ראה סעיף 18 לכתב ההגנה קמא (ההדגשות שלי – ר.ש.): "ברי, כי הנתבעת (המשיבה דכאן – ר.ש.) מחויבת על עמלת החזר חיוב על ידי הבנקים וחברות האשראי, הוצאות עמלת הגבייה נועדו לכסוי עלויות שהנתבעת משקיעה בגביית החובות (שליחת מכתבים, הודעות SMS וסלקומסר ועוד)." ראה עוד בפירוש בפרוטוקול הדיון, עמ' 4 שורה 20-18 (ההדגשות והסוגריים שלי – ר.ש.): "העמלה היא עבור הגבייה נוספת[,] לא על הכרטיס אשראי שעדכן (המערער 2)[,] הוא כצרכן צריך להודיע עוד לפני החיוב שהכרטיס שלו לא בתוקף. עצם זה שהוא לא עידכן את האשראי מראש ואנו צריכים פעמיים לשלוח את החיוב [-] די בכך כדי לבצע חיוב עודף." על פי דברי המשיבה שצוטטו לעיל, החיוב שביצעה המשיבה כולל החזר הוצאות גבייה לצד הפרישי הריבית וההצמדה של החוב המקורי.

...

אשר על כן, אני מקבל את הבקשה למתן רשות ערעור, דן בה כאילו הוגש ערעור, ומורה על קבלת הערעור.

בשים לב לאמור אני מורה למשיבה: לזכות את המערער 1 בסך 19.8 ₪, יחד עם ריבית והצמדה מיום החיוב ותשלום נוסף בסך 16 ₪, בהתאם להוראות סעיף 13ד1 לחוק הגנת הצרכן ולמדד המחירים לצרכן.

אני מחייב את המשיבה לפצות כל אחד מהמבקשים/מערערים בפיצוי גלובלי והוצאות משפט בסך 500 ₪ לכל אחד מהם.

המשיבה הפניתה לפסק הדין בעת"מ (חי') 3264-10-15 מאהר נ' ראש רשוי כלי ירייה ואח' (19.11.2015), שם נקבע, בין השאר, כי: "... מקום בו הרשות המנהלית סבורה כי יש מקום לבחון שוב את עמדתה, ומאפשרת לנשוא העתירה להעלות את טיעוניו בפני הדרג הבכיר של הרשות המנהלית כדי שטענותיו יבחנו, אין זה ראוי ונכון שבית משפט מינהלי יתערב בהליך ויהיה שותף למעין מחטף של החלטה. הרשות המנהלית הכירה, למעשה, בכך שהחלטתה הראשונית טעונה בחינה מחודשת, ואיפשרה לעותר להציג את טיעוניו. בנסיבות אלו, יש למצות את ההליך בפני הרשות המנהלית קודם להליך משפטי, שיתכן וכלל לא יידרש ..." המשיבה הוסיפה כי גם בעניינינו בבסיס המחלוקת מצויה החלטה מנהלית בעיניין עיצום כספי שהוטל על המערערת וכי מקום בו מבקשת הרשות המוסמכת לאפשר לה לבחון את עמדתה מחדש, לאחר שהמערערת תשלים את העלאת טיעוניה, ולקבל החלטה חדשה שתבוא תחת ההחלטה בגינה הוגש העירעור, נכון לאפשר לה לעשות כן. בנסיבות אלה, טענה המשיבה, מתייתר הצורך לידון בעירעור.

המערערת הוסיפה כי החזרת העניין לבחינה מחודשת נועדה להמנע מפסיקת הוצאות בגין קבלת הערר, נוכח הפגמים עליהם הצביעה המערערת: פער לא מוסבר בין מועד הודעת הכוונה מיום 10.3.2022 לבין ההודעות המאוחרות יותר מיום 10.5.2022; ההודעות מיום 10.5.2022 לא הומצאו למערערת; לא ברור מספר ההפרות הנטענות – אין התאמה בין המכתבים על הודעות הכוונה לבין המספר הנקוב בהחלטה לבין רשימת ההפרות שצורפה להחלטה.

...

סופו של דבר מורם מהאמור עד כה כי הבקשה מתקבלת.

אני מורה על ביטול ההחלטה והחזרת הדיון למשיבה, בהתאם למפורט בבקשתה.

המשיבה תשלם למערערת הוצאותיה (אגרת בית משפט) בסך 703 ₪ וכן שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪.