לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בנתניה (כב' השופט א' ברנד) מיום 25.10.2022, בת"א 29983-02-16, שבמסגרתה נדונו בקשות הדדיות שהוכתרו בכותרות: "בקשה למתן תוקף של פסק דין" ובקשה "להעברת פסק בורר, היתייחסות לבקשה לאישורו ובקשה לביטולו", שכאמור בהחלטת בית משפט קמא מהוות למעשה - למרות פגמים פרוצדוראליים - בקשות הדדיות לאישור פסק בוררות ולביטולו.
...
כך גם לא שוכנעתי כי נדרשת התערבות של ערכאת הערעור מטעמי צדק או שיש בהחלטת בית משפט קמא כדי לגרום למבקשים עיוות דין.
ואולם, בית משפט קמא התייחס לדברים באופן מפורש וציין כי על אף שהורה לבורר ליתן פסק בוררות מנומק הרי שהמסמך המכונן את הבוררות וקובע את סמכות הבורר הוא הסכם הבוררות שבו נקבע כי הבורר יכריע במחלוקות שבין הצדדים בדרך של העברת הסכמים שיהיו "הסכמים סופיים שיחייבו את הצדדים ואינם ניתנים לשינוי ו/או ביטול על ידי אף צד..". לא ראיתי הצדקה להתערב בקביעת בית משפט קמא כי חרף ההחלטה מיום 13.4.2022 "התשתית המהותית ממנה יונק הבורר את סמכותו להכריע במחלוקת בין הצדדים אינה החלטתי אלא הסכם הבוררות בין הצדדים".
זאת ועוד, בנסיבות העניין ונוכח קביעת בית משפט קמא כי ההסכמים שהועברו על ידי הבורר נותנים מענה ומהווים הכרעה בכל הסוגיות שנותרו שנויות במחלוקת, ניתן אף לראות באמור בפסק הבוררות כי "ההסכמים כפי שהועברו לצדדים ביום 24.6.21 ומצורפים בהמשך להחלטה זו הינם פסק הבורר" - משום הנמקה קצרה ומספקת בהתאם להסכם הבוררות שמכוחו מונה הבורר.
סיכומם של דברים, הבקשה אינה עומדת באמות המידה שנקבעו למתן רשות ערעור בענייני בוררות כך שדינה להידחות.