בקשת רשות ערעור על אישור פסק בוררות בנדון רכישת מרכול

בבית המשפט העליון רע"א 4238/05 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין המבקשים: 1. אליהו בר-לב 2. רנה פרידג'ה 3. שלמה נויגבאוור נ ג ד המשיב: עיזבון המנוחה נעמי איילון ז"ל בקשה מיום 3.5.05 למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בתיק ע"א 1677/03 מיום 22.3.05 (השופטים: גרסטל, אב"ד, פוגלמן ושילה) ][]החלטה

תמהני במה זכתה מערכת בתי המשפט לכבוד הרב, שסביב נכס בו מדובר, בעליו, שוכריו וסביביהם התנהלו הליכים למצער בפני כתריסר שופטים (בחלקם יותר מהליך אחד) בשלוש הערכאות, ולמצער שני בוררים, ואיני יודע אם אין היד נטויה עדיין להוסיף ולהתדיין.

עוד נטען, כי על המשיב היה לתבוע שותפות בלתי רשומה אשר נוצרה, לטענת המבקשים, עת רכשו את זכויות השכירות המוגנת במושכרים למטרות עסק, ולא לתבוע את המבקשים כיחידים.

לגופם של דברים טענו המבקשים, כי על פי חוזה השכירות מוקנית להם הזכות להעביר חלק של מי מהם בזכות השכירות המוגנת של השותפות הנטענת, ולהשכירם בשכירות חופשית לצדדים שלישיים, ללא צורך באישור המשיב או בתמורה כלשהיא.

(2) אוסיף קמעא כלהלן לעיצומם של דברים: טענתם העיקרית של המבקשים, כדי לעקוף את לשון החוזים שנחתמו ב- 1991, היא כי היתה ביניהם שותפות, אף אם לא נרשמה, ולא היה מרחב עסקי גדול יותר בנכסים; וכפי שניסח זאת בית המשפט המחוזי מטרתה של הטענה היתה "להתגבר על טענת המשיב בקשר להעברת זכויות המושכרים בין הדיירים המוגנים לבין עצמם ולבין בן משפחתו של בר לב". גם אם בבתי משפט שונים היתה היתייחסות ליחסים בין המבקשים כאל שותפות או מעין שותפות, בסופם של דברים, יש להביט אליהם בשכל הישר על פי הנסיבות הספציפיות, ובנדון דידן לא ניתן בחוזים שנחתמו כל ביטוי לשותפות.

...

(1) אין בידי להעתר לבקשה.

(6) כללם של דברים, אין בידי להעתר לבקשה.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים לפני הנשיא מ' שמגר, המשנה לנשיא מ' בן-פורת והשופט מ' אלון עדנה שוחט (נסים) 1. יואל לוביאניקר 2. רוני לוביאניקר 3. דן שוחט 4. רשם המקרקעין (משיב פורמאלי) פסק דין

אולם, בו בזמן שהמערערת טוענת, כי שילוב כזה, כדי שהמוכרים לא ייראו כמפרי החוזה, צריך היה להתבצע לא יאוחר מהמועד האחרון לרישום לפי סעיף 2 (ב), היינו 1.8.1978, טוענים המוכרים, שמותר היה להם-בין היתר על סמך הכתוב בסעיף 3 (ד) גופו-לשלב את שתי הפעולות במועד האחרון למסירת החזקה לפי סעיף 2 (א), היינו 20.9.1978.

ב-13.9.78 כתב עו"ד קירשנר למוכרים (בנ/1), שהוא מבקש "בשם גב' עדינה נסים" (היא המערערת) "להעביר לה (כך!) בפנקסי המקרקעין את הדירה שהיא רכשה...

לטענתו, הייתה לו "בהחלט האפשרות וגם הרצון לשלם את התשלום בהתאם להוראות החוזה. הודעתי לכן גם למר לוביאניקר (המוכר-מ' ב"פ) ואף כתבתי לו בנידון ב-31.9.78" (ההדגשה שלי).

ההגינות והיושר כמקובל בין הבריות אינם מתיישבים עם היתנהגותה של המערערת, ובכך הפרה היא את מצוותו של סעיף 6 לחוק המכר, תשכ"ח-1968 (הזהה לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973), הקובע לאמור: "חיוב הנובע מחוזה מכר יש לקיימו בדרך מקובלת ובתום-לב; והוא הדין לגבי השמוש בזכות הנובעת מן החוזה". לעניין תום הלב יש, לדעתי, לנקוט את מבחן האדם המתחשב בזולתו היתחשבות סבירה ומקובלת, בלשונו של השופט ברק בבג"צ 59/80 שירותי תחבורה צבוריים באר-שבע בע"מ ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה, בירושלים ואח' , פ"ד לה(1) 828, בעמ' 834: "אין הצדדים לחוזים מלאכים זה לזה, אך שוב אל להם להיות זאבים זה לזה". מקובלת עלי בסוגיה זו הדרישה לנהוג זהירות ראויה ולא לבוא בתביעות של "מידת חסידות" מן המתקשרים בחוזה, אך מצד שני אין גם להניח להם לנצל לרעה את זולתם, בחינת "נבל ברשות החוזה": דברי השופט אלון בע"א 148/77 ש' רוט ואח' נ' ישופה (בניה) בע"מ, פ"ד לג(1) 617, בעמ' 638.

...

כן מקובלת עלי דעתה בעניין זה של ד"ר ג' שלו, "כריתת חוזה", פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ח) 79.

מסקנה זו מתבקשת מאליה, לאור העדר כל תגובה למכתבו של שוחט לקירשנר מיום 22.10.78, בו הבהיר, שהמסמכים חתומים ומוכנים לשימוש, אלא שהמוכרים מתנים זאת בהבטחת הפירעון.

לאור הנימוקים דלעיל, המובילים בהכרה למסקנה, שדין הערעור להידחות, שוב אין לי צורך להרחיב את היריעה ולטפל בטענות הנוספות מטעם המשיבים.