הצדדים הגישו הסדר דיוני לפיו הם מוותרים על חקירתו של המבקש תחת הגשת סיכומים על בסיסם יכריע בית המשפט בהתאם לתקנה 205 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
המשיבה יכלה לצפות את הנזק שייגרם לו אם היא לא תפעיל כלפיו את מנגנוני הבקרה בצורה מושכלת, ובכך תיגרום לו לצרוך אשראי מופרז שלא יוכל להשיב על כל המשתמע מכך.
יוער כי שני הצדדים הגישו ערעור ובית המשפט העליון פסק בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט, וזאת גם בהסתמך על המוסכם בין הצדדים כפשרה כתוחם את פסיקתו של בית המשפט העליון בהכרעתו לפי סעיף זה: ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומסכום החוב המקורי יופחת סכום הנע בטווח שבין 10%-30% (בעוד נפסק לחבות הבנק 50% בפסק הדין בבית המשפט המחוזי) בגין "אשם תורם" של הבנק.
בית המשפט העליון הפחית 25% אשם תורם, כאשר אל סכום החוב המופחת תתוסף "ריבית מוסכמת בשיעורים הנוהגים בבנק מעת לעת לגבי יתרות חובה חריגות מסוג זה...".
יכול וניתן לומר כי אישור להסכם הפשרה בין הצדדים משמעותו כי הכירו באחריות הבנק והשאלה היא כמה יש לקזז מהחוב שחייבים לו, בגין אשם תורם עקב היתנהלותו של הבנק ליצירת החוב הופחת הסכום מסכום החוב המקורי, סכום הנע בטווח שבין 10% ל-30%.
בשים לב להלכות הנהוגות, לא על נקלה ידחה בית המשפט בקשת רשות להגן.
ככל שהנתבע הציג הגנה לכאורה יש ליתן לו רשות להיתגונן ואין לבדוק כיצד יצליח להוכיח את הגנתו או מהו טיב ראיותיו (ראו: ע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (1.5.2006); ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ (2.8.92)).
...
כך, "נדרשות ראיות חזקות וברורות, עדות חד-משמעית ופוזיטיבית, בדבר נסיבות החתימה והכוונה שלוותה אותה" (גבריאלה שלו "טעות בחתימה - האומנם "לא נעשה דבר"?" משפטים יא 501, 511 (תשמ"א)). על המבקש לסתור חזקה זו מוטל נטל הראיה והשכנוע בראיות פוזיטיביות וברמת הסתברות של אפשרות קרובה. המבקש נשאל בשפה העברית ואין מדובר בהלוואה ראשונה שלקח בחייו, לדבריו. הוא שולט בשפה העברית ויכול לדעת על מהות העסקה בשים לב להיותו עורך דין עצמאי, כאמור המבין גם מבין התחייבות בחוזה וקיום הסכמים – מהי. אעיר בהקשר זה, כי לטענת חברת האשראי המבקש הציג מצגים שאפשרו את מתן ההלוואה כך שעולה שאלת תום הלב גם אם היה ממש בטענתו, עת "הסתכן מרצון" (בהשאלה מדיני הנזיקין בשים לב לאותה חובת זהירות אליה הוא מפנה) או שביצע זאת בכוונת מכוון עת ידע על מצבו הכלכלי, הציג מצג מסוים כטענת המשיבה והאם זאת בידיעה שיוכל לטעון מאוחר יותר לפטור מהחוב תחת אותם נימוקים שהעלה? איני מכריעה כלל וכלל מהו הטעם לכך (ואין בידי את הכלים לבחון זאת עת עסקינן בבקשת רשות להתגונן) אולם התוצאה היא אחת– מיקוד שליטה חיצוני לפיו המשיבה היא האשמה בכך שנתנה לו הלוואה לבקשתו מבלי לבדוק את מצבו הכלכלי ועל כן זוהי "הבעיה שלה", ויותר מזה – היא זו שגרמה לו נזק כלכלי בכך שנכנס למצוקה כלכלית עד כדי קבלת אשראי נוסף מגורם חיצוני ואולי מרמז לציפייתו לפיצוי ממנה.
זאת, על מנת שבית המשפט לא יידרש לקיים הוכחות ולאחר מכן להגיע למסקנה אשר יגיע עת מלכתחילה יכול היה להפעיל את שיקול דעתו האם יש מקום לנהל הליך שלם אם לאו מש"זמנו של בית המשפט הינו מוגבל, ותור המתדיינים ארוך" ואין מקום להאריך את ההליך לריק על דרך שמיעת ראיות (ראו והשוו: ע"א 3801/06 שרית עובדיה נ' עיריית הרצליה (18.2.2018)).
אני מתרשמת כי מדובר בטענות כלליות שיש בהן כדי לדחות את "הקץ" עת המבקש גם לא משלם דבר "על החשבון" ולא מגלה כל אחריות כלפי חוב שהוא יצר ואינו מתכחש לו. הרי גם לו הייתה מתקבלת טענתו, הסעד לו הוא עותר באומץ לב לפיו יש לדחות את התביעה – לא היה מתקבל בנסיבות דנן.
על כן, ובשים לב להלכות הנהוגות, ועל מנת לאפשר למבקשת את יומה בבית המשפט ולו מטעמי מדיניות שיפוטית, כמו גם אודה כי לא ברור לאיזה מצג התכוונה המשיבה משלא צירפה תמלול של השיחה כדי ללמוד אלו שאלות נשאל ואילו תשובות השיב וראוי לבחון זאת גם תחת ההנחה כי המוסד "הלוואות ברגע" אינו כמוסד מתן הלוואות מסורתי כנהוג בבנק– אני נעתרת לבקשת רשות להגן בכפוף להפקדת סך של 20,000 ₪ שיהא בהם גם להבטיח את רצינותו ולא לנהל הליך סרק משגם לגישתו, הוא יהא מוכן לשלם לכל היותר 20,000 ₪ (אם כי הוא לא הכליל ריביות בשים לב לכך שברור לו כי לא אמור להחזיר במונחי קרן, שגם אותה לא דאג להחזיר) אותם היה אמור להחזיר – לא מעתה.
