בקשת רשות ערעור לעליון להחזיר על כנו צו הריסה מנהלי

כימעט ולא יבשה הדיו על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים לדחיית הבקשה למתן ארכה, והמבקש עתר בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (רע"פ 24159-04-14 הנזכר), אשר דחה כאמור את עירעורו על גזר הדין המקורי.

עירעורו של המבקש היתקבל ביום 9.3.2016 באופן זה שבית המשפט המחוזי הורה על השבת הבקשה לדיון במעמד הצדדים בבית המשפט לעניינים מקומיים, לשם בחינה של טענות המבקש להתקדמות תכנונית שיהיה בה כדי להצדיק דחיית ביצועו של צו ההריסה.

הטעם השני הוא, כלשונו של בית המשפט המחוזי בסעיף 36 לפסק דינו הנזכר: "בשל הנסיבות המחמירות שהתקיימו בעיניינו של המערער, ובכלל זה העובדה אותה ציין בית המשפט העליון לפיה 'המדובר במבנה בשטח של כ-700 מ"ר, אשר הוקם שלב אחרי שלב, על קרקע חקלאית וללא היתר כדין, כאשר צוי הריסה שניתנו, כולל התחייבותו של המבקש להרוס את המבנה בעצמו, לא הביאו להפסקת הבנייה ולשימוש שנעשה במבנה, עד לעצם הימים הללו'". עד שהמבקש חותר להוכיח כי הטעם האחד לדחיית עירעורו היתבטל, וכי קיים אופק תיכנוני מוכח, טרם הפקדת תוכנית מפורטת בפועל (וטרם הגשת תוכנית כוללנית, כאמור), מעלים הוא עיניו מן הטעם השני שנזכר על ידי בית המשפט המחוזי בפסק הדין הנזכר, טעם שרק הולך ומתחזק.

קיומו של מבנה הבנוי שלא כדין הוא התרסה על שילטון החוק; קיומו של מבנה תוך הפרה של צו הריסה הוא התרסה קשה אף יותר על שילטון החוק (ובעניינינו אין מנוס מלקבוע כי צו הריסה מינהלי, ואף צו הריסה שפוטי שהמועד לביצועו חלף הופרו); קיומו של מבנה שניבנה שלא כדין בשנת 2011, שצו הריסה בעיניינו ניתן בשנת 2014, ועודו עומד על תילו בשנת 2018, הוא התרסה נוספת על שילטון החוק; קיומו של מבנה כאמור, על קרקע חקלאית, ובהקף של לא פחות מ-700 מ"ר, תוך ניצול כל תעלול משפטי (ואין לי ביטוי אחר לתאור ההליכים עד כה) להותרתו על כנו – אינו משרת את האנטרס הצבורי הנזכר, ואת כבוד הציבור למחוקק ולחוק.

...

עיון זהיר בפסיקתו של בית המשפט המחוזי בעפ"א 4784-06-17, מגלה כי בית המשפט מצא לפסוע בזהירות במתחם שבין ההתחשבות באינטרס היחיד, וההימנעות מפגיעה יתרה בו מקום שניתן להכשיר בדיעבד הפרה, לבין החובה לקיים את דיני התכנון והבניה ואת הצווים שמוצאים מכוחם כלשונם.

קיומו של מבנה הבנוי שלא כדין הוא התרסה על שלטון החוק; קיומו של מבנה תוך הפרה של צו הריסה הוא התרסה קשה אף יותר על שלטון החוק (ובענייננו אין מנוס מלקבוע כי צו הריסה מנהלי, ואף צו הריסה שיפוטי שהמועד לביצועו חלף הופרו); קיומו של מבנה שנבנה שלא כדין בשנת 2011, שצו הריסה בעניינו ניתן בשנת 2014, ועודו עומד על תילו בשנת 2018, הוא התרסה נוספת על שלטון החוק; קיומו של מבנה כאמור, על קרקע חקלאית, ובהיקף של לא פחות מ-700 מ"ר, תוך ניצול כל תעלול משפטי (ואין לי ביטוי אחר לתיאור ההליכים עד כה) להותרתו על כנו – אינו משרת את האינטרס הציבורי הנזכר, ואת כבוד הציבור למחוקק ולחוק.

מסקנה והוראות בשורה התחתונה, בקשתו של המבקש נדחית.

זאת לאחר שקודם לכן דחה בית המשפט המחוזי בחיפה את ערעור המבקש על החלטת כב' השופטת ט' תדמור-זמיר להותיר את הצוו על כנו והורה על עיכוב ביצועו של הצוו עד ליום 1.3.17 על מנת לאפשר למבקש להתארגן ובתוך כך למצות את זכותו על פי דין לשקול הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

עוד אזכיר כי בשלב הראשון בו הוגשה הבקשה הנוכחית לבית משפט זה, קבעה כב' השופטת ט' תדמור-זמיר כי "משניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעירעור ונוכח החלטתו, אזי אין לבית משפט זה סמכות לידון בה" (ר' החלטתה מיום 28.2.17), ואולם לאחר שב"כ המבקש הבהיר כי מדובר בבקשה המתבססת על נסיבות חדשות שאירעו לאחר המועד בו ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעירעור והפנה להוראת סעיף 238א לחוק התיכנון והבניה, תשכ"ה-1965 ולתקנות התיכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי) תש"ע – 2010, החליטה כב' השופטת תדמור-זמיר לעכב את ביצוע הצוו עד להחלטה אחרת ובתוך כך הורתה לב"כ המשיבה ליתן היתייחסות עניינית לטענות בדבר שינוי הנסיבות כאמור.

לטענת ב"כ במשיבה בדבר הסתירה הלוגית הקיימת על פניה בטענה כי "ניתן לאשר תיכנון מפורט כל עוד הוא מתאים לתיכנון הכוללני אפילו אם זה עוד לא אושר", העיר הלה כי גם אם על פניה קיימת סתירה שכזו, אזי בפועל הדבר קורה ולא מדובר בתכנון מפורט החורג מתכנית כוללנית קיימת ולשאלה בדבר משך הזמן שיידרש לקבלת האישור העקרוני לתכנית המתאר הכוללנית, השיב: "אני לא חושב שזה כל כך רחוק, כי תכנית המתאר הכוללנית תואמה עם המחוז ואני לא חושב שייקח לה הרבה זמן עד שהיא תאושר". · מאז נאמרו דברים אלה, הודיעו ב"כ הצדדים לבית המשפט (כב' השופט גולדברג) בעיניינו של ג'זמאווי הנ"ל, כי הגיעו להסכמה בדבר עיכוב ביצוע צו ההריסה שניתן שם למשך 6 חודשים.

...

בתגובתו לבקשה טען ב"כ המשיבה כי דינה להידחות על הסף שכן מדובר בבקשה שצריכה היתה להיות מוגשת לבית המשפט המחוזי משום שהיא מהווה בקשה להמשך עיכוב ביצוע הצו שניתן בשעתו על ידי בית המשפט המחוזי.

לנוכח התפתחות הדברים באופן המפורט לעיל, אני סבורה כי לא יהא זה נכון מצדי להכריע כבר עתה בשאלה האם המצב שתואר על ידי סגן מהנדסת הועדה המוזית עירון, מר חאג' פראח, עולה כדי "אופק תכנוני ממשי", אם כי אני מוצאת מקום להעיר שטענות ב"כ המבקש בהקשר זה אינן מופרכות בעיני.

מפני כל האמור לעיל ועל מנת שלא ליצור פער בלתי מוצדק בין המבקשים בבקשות השונות (אך דומות) סברתי כי הדבר הראוי לעשותו הוא ליתן לו למבקש שלפני את ההזדמנות להכשרת המבנה שהחל להיבנות על ידו ללא היתר, בבוא העת, היה והדבר אכן יתאפשר.

סוף דבר מבלי שאחווה דעתי בדבר הסיכוי להכשרת המבנה מושא הבקשה, לנוכח מצב הליכי התכנון הרלבנטיים ובשים לב להסכמה אליה הגיעו הצדדים במסגרת ההליך הדומה המתקיים בבית משפט זה בצ"א 8164-02-17 ג'זמאווי נ' מדינת ישראל, הנני מורה כדלקמן: ביצוע צו ההריסה מושא בקשה זו יעוכב ב- 6 חודשים החל מהיום, ולכשתסתיים תקופת העיכוב יעמוד הצו בתקפו למשך 60 ימים.

בסופו של דבר, ולאחר שניתנה הסכמת הצדדים ולאחר מכן התקבלה בקשה לתיקון טעות סופר, קבע בית המשפט העליון ביום 18.4.12 כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוטל, וכי עם השבת סך מסוים לנתבע על ידי המועצה המקומית, לא יהיו לצדדים טענות נוספות בעיניין נשוא התובענה.

בפסק הדין בעירעור בוטל פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אך נקבע שפסק דינו הראשון של בית המשפט העליון יעמוד על כנו, אך התשלומים המצוינים בו ישולמו על ידי המועצה המקומית לנתבע בתוך 30 יום.

בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה (רע"א 54973-05-19) נדחתה ביום 24.5.19, ולאחר מכן נהרס המבנה.

ראשית, הנתבע הורשע בבניה במקרקעין בבית המשפט לעניינים מקומיים, וקודם לכן אף הוצא נגדו צו הריסה מינהלי, שאושר על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים.

...

ראשית, בניגוד לתובעת אני סבור כי עסקינן בשאלה שבמומחיות שמאית, ולא בשאלה מה האחוז אותו גובה התובעת כדמי שימוש מפולשים על פי נוהל השמאי הממשלתי.

אשר על כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסך של 53,300 ₪.

עוד אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.

עירעורו נדחה ביום 29.4.14 ומועד ביצועו של צו ההריסה נותר על כנו.

בקשת רשות ערעור שהגיש המערער לבית המשפט העליון נדחתה, אך עיכוב הבצוע הוארך, שם, עד ליום 14.2.16.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' בש) החזיר את הענין לבית משפט קמא, על מנת שיקיים דיון, ישמע את תשובת המשיבה ויבחן "האם קיים, בשלב זה, 'טעם טוב' המצביע על קיום אופק תיכנוני, המצדיק העתרות לבקשת המערער, תוך שהפנה אל רע"פ 4357/01 סבן נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה אונו, פד"י נ"ו(3), 49). (07.01.2002)

ביהמ"ש העליון היתייחס להימשכותם של הליכי תיכנון וציין, שאין בארכה שניתנה בגזר הדין, כדי להקנות זכות להארכת מועד נוספת של ביצוע צוי הריסה, כאשר המצב התיכנוני אינו מאפשר הוצאת היתר בנייה מתאים, והבהיר, כי במצב כזה אין לומר שההיתר נמצא "בהשג יד". בתשובה לטרוניות קשות של המבקשים נגד היתנהלות מוסדות התיכנון והימשכות הליכי התיכנון הוסיף ואמר בית המשפט העליון, בעיניין קדמת עדן: "... גם אם המבקשים עודם משוכנעים כי בהתנהלותם של מוסדות התיכנון נפלו פגמים מסוימים, אין בכך משום הצדקה להארכת המועד שנקבע לבצוע הצוים, עד אשר יינתן למבקשים ההיתר המיוחל...". כן ראו: רע"פ 3146/07 - חוסין ג'דיר נ' מדינת ישראל - הוועדה המחוזית לתיכנון ובניה, (מיום 12/04/2007) שם היתייחס בית המשפט העליון למצב בו כבר הופקדה תכנית בנייה לאיזור, באמרו: "... אין עסקינן בתכנית מתאר מאושרת ובמצב שרישיון הבנייה נמצא בהשג יד ורק עיכוב פורמלי מעכב את הכשרת המבנה. להיפך, מדובר בתחילתו של תהליך ארוך ומורכב, שסכוייו נכון לעת הזו אינם ידועים, ואפילו תאושר תכנית המתאר ותיכנס לתוקף, יהיה על המבקש להגיש בקשה להיתר בנייה, וגם הליך זה דרכו להימשך זמן לא מבוטל. לפיכך, סבורני כי לא נפל כל פגם בהחלטתו של בית-משפט קמא, ואין מקום להתערב באיזון שערך". גם ברע"פ 1048/05 אבו סנינה נ' יו"ר הוועדה המקומית לתיכנון ובניה, ירושלים (7.3.2005) חזר בית המשפט העליון על ההלכה לפיה המשכות הליכי התיכנון איננה מהוה עילה לבנייה ללא היתר ואין בכך כדי למנוע הוצאת הריסה מינהליים, בהבהירו כי: "העדר תיכנון אינו מונע מרשויות התיכנון הוצאת צוי הריסה מנהליים... שכן, אחרת, כל אדם רשאי היה להקים מבנים ככל העולה על רוחו, ללא קבלת היתר בניה, והרשות הממונה על קיום חוקי התיכנון והבניה לא הייתה רשאית לעשות דבר כנגד תופעה זו". דברים נחרצים לעניין הזלזול בשלטון החוק, בתחום עבירות התיכנון והבניה, אוזכרו גם בבג"ץ 5377/09 רגבים נ' שר הביטחון , מר אהוד ברק (10.8.2011) כדלקמן: "לצערנו, הפכו עבירות נגד חוקי התיכנון והבניה לחזון נפרץ, ורבים גם טובים איש הישר בעיניו יבנה. זוהי פגיעה חמורה וקשה בשלטון החוק, המזולזל לעין השמש, ואין איש שם אל לב לאזהרות הגורמים המוסמכים ולפסקי הדין של בתי המשפט (ע"פ 9178/85 הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה גליל מזרחי נ' אבו נימר, פ"ד מא(4) 29, 31 - המשנה לנשיא אלון; וראו גם רע"פ 4357/01 סבן נ' הועדה המקומית לתיכנון ובניה "אונו", פ"ד נו(3) 49, 59; רע"פ 11920/04 נאיף נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (26.03.2007); בג"צ 5493/08 חטיב נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה [פורסם בנבו] (07.11.2010), פסקה ו')".

בקשות שהגיש למתן ארכות נוספות לבצוע הצוים, נדחו גם הן. חרף האמור לעיל - חרף כך שמדובר באיזור מגורים, חרף כך שהמניעה לקבלת היתר הייתה התמשכות הליכי תכנית ה"פינוי-בינוי", קיבל בית המשפט העליון את ערעור המדינה בקבעו, כי אין לתקן פגם בפגם וכך אמר: "בכל אי הנחת מן הרשויות, היתוקן פגם שבעבודתן בקלקול לא פחות ואף גרוע הימנו?". על אף שהמשיב, שם, המתין 5 שנים מהיום בו אושרה התכנית ובנה ללא היתר רק לאחר שנואש מחוסר היכולת לקבל היתר, רק בשל המשכות הליכי התיכנון ועל אף מצב אישי קשה בו היה שרוי המשיב, כמפורט בפסק הדין, קיבל בית המשפט העליון את העירעור, תוך שהוא מביע חשש מפני ההשפעה השלילית שתהא להכרעת בית המשפט המחוזי, היקפיה של הבנייה הבלתי חוקית, אשר גם כך נעשית בהיקפים גדולים ומונצחת בשל המשכות הליכים ואי ביצוע צוי הריסה.

...

בשים לב לכך ולכל האמור לעיל ובנסיבות המיוחדות הנוגעות למקרקעין מהסוג הנזכר במכתב המשנה ליועמ"ש, ניתן יהיה לומר כי קיים "אופק תכנוני", לגבי בנייה שבוצעה בהם, רק אם כבר הופקדה לגביהם תכנית מפורטת, רק כאשר מדובר במבנה למגורים ורק אם מבקש הארכה יכול להראות שהבנייה הבלתי חוקית נמצאת בתחומי הקו הכחול ובתחומי שטח הבינוי למגורים של התכנית וכי הסיכויים להכשרת הבנייה, כפי שהיא, הם ברמה של סבירות גבוהה.

לא הוצג כל מסמך המראה כי הבנייה הבלתי חוקית שבנה המערער, תימצא, בסופו של דבר בשטח לבנייה (ולא בשטח שייועד לדרכים, או לשצ"פ וכדו') ואף לא הונחה כל תשתית על פיה ניתן להעריך, בסבירות כלשהי (ובוודאי לא בסבירות גבוהה), כי ניתן יהיה להכשיר את המבנה, כפי שהוא.

לפיכך, אני דוחה את הערעור.

בבית המשפט העליון רע"פ 10065/17 לפני: כבוד השופט י' אלרון המבקש: אלנבארי תופיק נ ג ד המשיב: הוועדה המרחבית לתיכנון נגב מזרחי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי באר שבע מיום 13.12.2017 בתיק עפא 060222-11-17 בשם המבקש: עו"ד אבראהים אלקרעאן ][]החלטה

ממילא, לא ניתן לקבוע כי קיימת למבקש הזכות להיתנגד לצוו ההריסה, בהתאם להוראות תקנה 2(א)(1) לתקנות התיכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לענין צו הריסה מנהלי), התש"ע-2010 (להלן: התקנות).

לבסוף, פסק בית המשפט כי מהראיות שהוגשו לו "עולה תמונה ברורה כי אין המדובר במבנים שהם בגדר עובדה מוגמרת. ... גם אם ניבנו המבנים, עד למצבם כעת, בזריזות ראויה, אין בכך כדי להצדיק הותרתם על כנם, ובין היתר משום שלא הוכחה הטענה כי מדובר במבנים שהושלמו 60 ימים עובר למועד הגשת התצהירים". להשלמת התמונה יצוין כי ביום 26.11.2017, דחה בית משפט השלום "בקשה לעיון חוזר" שהגיש המבקש, בנימוק כי לבית המשפט אין סמכות חוקית לידון בבקשה זו, שהגשתה אינה תואמת את "דרך המלך בנסיבות העניין". המבקש ערער על ההחלטה (מיום 15.11.2017) לבית המשפט קמא בבאר שבע.

בפסק דינו דחה בית המשפט קמא את העירעור, תוך שקבע כי "אין למערער [המבקש – י' א'] כל טענה מהותית היכולה לעמוד. הצוו הוצא כדין. התנאים בחוק להוצאת הצוו היתקיימו. הבניה הנה בניה חדשה, אף אם היא מחליפה בניה ישנה". בית המשפט קבע אמנם, כי היה על בית משפט השלום לקיים דיון בבקשה (להבדיל מהבקשה לעיכוב ביצוע, שניתן היה לדחותה על יסוד הכתובים) ולא ניתן היה לדחותה על הסף רק בשל כך שאינה עומדת בהוראות סעיף 6 לתקנות, אך עם זאת לא ראה טעם בהחזרת הדיון לבית משפט השלום כדי שידון בבקשה לגופה, שכן אין למבקש כל טיעון מהותי המצדיק את ביטול הצוים, וממילא לא נגרם לו עוות דין.

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש, אני סבור כי דין הבקשה להידחות גם לגופה.

סוף דבר, הבקשה נדחית.