בקשת רשות לערער על פסק דין בעניין חוזה פיתוח

לאחר סיום ההליכים הנ"ל הגישו העותרים עתירה במסגרת 6017/16 כנגד שר הבינוי והשיכון וכן המשיב ובמסגרתה ביקשו להורות להם לבוא וליתן טעם מדוע לא ייחתם עם העותרים הסכם חכירה לאחר שתוקנה ההפרה הנוגעת להסכם הפיתוח.

נטען כי במסגרת אותו פסק דין ציין ביהמ"ש כי טענות לאכיפה בררנית ופרשנות מטרת ההצעה לפי חוזה הפיתוח, אין מקומם באותו הליך.

על פסק הדין הנ"ל הוגשה לביהמ"ש העליון ביום 28/1/20 בקשת רשות ערעור אזרחי בתיק 742/20 על ידי העותרים, אולם ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה ביום 4/2/20.

...

אין מנוס מהמסקנה כי מרשי הופלו קשות מול בעלי עסקים אחרים ומכאן כי אין לנקוט כל פעולת פינוי כנגדם.

מכאן, שאכן דין העתירה הוא לדחייה על הסף.

סוף דבר הבקשה לביטול פסק הדין, שדחה את העתירה על הסף, נדחית.

במסגרת הסכמי השכירות נכללו מספר תנאים הנוגעים להחזקה ופיתוח המקום, שבהם נדרשו המשתכנים לעמוד.

זאת, תוך שצוין, בין היתר, כי המחזיקים רכשו מעמד של דיירים מוגנים בנכסים (בקשת רשות ערעור על פסק הדין בעיניין חנון במחוזי נדחתה (רע"א 3247/91 חנון נ' ועד עדת הספרדים בירושלים (27.10.1991)).

לעומת זאת, השופטת ברק-ארז ציינה כי הקביעה בדבר היותם של המחזיקים דיירים מוגנים בנכסים לא נזכרה בהסכם הדיוני, ומקורה בפסקי הדין שניתנו בעיניין חנון.

...

המשיבים, מצדם, סבורים כי דין הבקשה להידחות.

דיון והכרעה לאחר עיון בפסק הדין ובעמדות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקשים הגישו כנגד המשיבות תביעה כספית וצו עשה בעיניין הסכם פיתוח שחתמו המבקשים מול רמ"י לחכירת הזכויות במיגרש מקרקעין ביישוב עדי; התביעה עסקה בין היתר בטענת המבקשים לליקויים בפתוח התשתיות על ידי המשיבות, אשר גרמו להיקוות של מי גשמים במיגרש של המבקשים.

אלא שממש בסמוך להגשת בקשת המבקשים הנ"ל, הודיעו המשיבות לבימ"ש קמא כי העבודות כבר בוצעו והסתיימו ברם נבצר מהמומחה לבצע את בדיקת העבודות כמתחייב בפסק הדין הערעורי וזאת בשל סיבות רפואיות; לאור האמור הורה בית משפט קמא על מינוי מומחה אחר מטעמו, מר צבי רום, אשר התבקש לחוות את דעתו באשר לבצוע העבודות בהתאם לחוות דעת המומחה הקודם ולאשר האם העבודות אכן בוצעו באופן התואם את חוות דעת המומחה הקודם באופן המפורט בפסק הדין.

מלשונו של סעיף 52(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984 עולה, כי ככלל יידונו השגות הצדדים על "החלטות אחרות" (החלטות ביניים) של הערכאה הדיונית במסגרת העירעור על פסק הדין, אלא אם עלה בידי מבקש רשות העירעור להראות כי דחיית הדיון בהשגה על ההחלטה לשלב העירעור על פסק הדין, עלולה להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים, עלולה לגרום לנזק של ממש, או עלולה להביא לקיומו של הליך מיותר או שגוי.

...

לא שוכנעתי כי דחיית שאלות ההבהרה ו/או ההתייחסות לטענות המבקשים לליקויים בעבודות לאחר שלב חוות הדעת הסופית, עלולה לגרום "נזק בלתי הפיך" שלא ניתן יהיה לתקנו; לכל היותר וככל שאכן יימצאו ליקויים כאלו ואחרים בסופו של יום שאינם עומדים בנדרש עפ"י פסה"ד, ניתן יהיה להורות למשיבות לתקן את הטעון תיקון, גם אם תיקון הליקויים יהיה כרוך ב"עבודות מאסיביות" כטענת המבקשים.

על כן ולאור כל האמור לעיל אני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור.

המבקשים מסרבים בעיקשות להרכין ראשם בפני החלטות בימ"ש לרבות ערכאות הערעור והינם מתישים את בתי המשפט בבקשות חוזרות ונשנות בגין אותן הטענות, אשר נדחות פעם אחר פעם.

בבית המשפט העליון רע"א 4535/23 לפני: כבוד השופט ד' מינץ המבקש: יובל גולן נ ג ד המשיב: דוד רז אלבז בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ע' אבמן-מולר) בת"א 5854-04-22 ות"א 38231-03-22 מיום 16.4.2023 בשם המבקש: עו"ד אייל מלכה ][]החלטה

ראשית נטען כי הותרת פסק הדין על כנו תוביל למצב שבו צד להסכם בוררות יוכל לפעול ל"שינוי נסיבות" יזום על ידו על מנת לחמוק מתניית בוררות.

שלישית, בפסק הדין נקבעה הלכה תקדימית באשר למצב דברים שבו בעל דין מיתעלם מהליך הבוררות והבורר מנהל עבורו את ההליך, חלף מתן פסק דין בהעדר הגנה.

רביעית, בפסק הדין נקבעה הלכה תקדימית לפיה כאשר ניתן פסק דין במעמד צד אחד לא ניתן להחיל את הוראת סעיף 26(א) לחוק הבוררות, על פיה בית משפט רשאי לדחות בקשה לביטול פסק בוררות אם הוא סבור שלא נגרם עוות דין; חמישית, בית המשפט היתעלם מטענת המבקש כי היה על המשיב להגיש בקשה לבורר לפי הוראת סעיף 15(ב) לחוק הבוררות לביטול פסק בוררות שניתן במעמד צד אחד, טרם פניה לבית המשפט בבקשה לביטול הפסק.

אכן, הכלל הוא כי במקרה שבו הסכימו הצדדים על מינוי בורר למרות הכרותו המוקדמת וקשריו עם מי מהם, ותוך ידיעת מכלול הנסיבות, הם מנועים מלהעלות בשלב מיתקדם יותר טענות נגד מינוי הבורר (ראו למשל: רע"א 296/08 ארט-בי חברה בערבות מוגבלת (בפרוק) נ' עיזבון המנוח ג'ק ליברמן ז"ל, פסקה 125 (5.12.2010); רע"א 4095/12 מגנזי תשתיות ב.ג.מ בע"מ נ' סקיק חברה לעבודות עפר ופיתוח בע"מ, פסקה 14 (13.11.2012); רע"א 7938/22 אספנדי נ' חוביאן, פסקה 11 (28.12.2022); אורי גורן בוררות 181-179 (2018)).

...

דיון והכרעה דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיב.

אכן אין מדובר בעניין שגרתי, ששינוי נסיבות הנעוץ בשינוי מקום מגוריו או קשריו של בעל דין עם הבורר יוביל למסקנה כי הסכמת הצדדים איבדה מכוחה.

הבקשה נדחית.

בסיכומם של דברים נקבע בפסקי הבוררות כי על המבקש לפנות את הפלישות שבאחריותו בחלקות 39-37 ו-41 וזאת בתוך 60 ימים ממועד פסק הבוררות הראשון; באשר למעבר נקבע כי ברור שחייב להיות מעבר זמין לחלקות 39-38, כי על המשיבות לאפשר את הגישה לחניון התת קרקעי העתידי ולהכין תשתית לפתח נוסף לחלקות 39-38 כפי שהציגו לבוררים תוך שהתאפשר למשיבות להציע פיתרון חלופי לגישה ישירה לחניון בחלקות אלה שיעמוד בדרישות הרשויות.

בבקשת הביטול טענו המבקשים, בעקרם של דברים כי פסקי הבוררות ניתנו בחוסר סמכות משום שהמבקש עצמו – להבדיל מהמבקשת – לא היה צד להסכם הבוררות, משום שהתייחסו לחלקה 37 שבעלי הזכויות בה לא היו צד לבוררות ומשום שיש בהם כדי להתיר בנייה ללא היתר; כי ההחלטות המשלימות משנות את פסק הבוררות הראשון, לאחר שהבוררים קמו מכיסאם ובלא שהותר להם לשנות את פסק הבוררות; כי הבוררים לא הכריעו בפלוגתא שעניינה אופן המעבר בין החלקות; כי פסקי הבוררות מנוגדים לתקנת הציבור וכי קמה גם עילת ביטול שעל פיה היה בית המשפט מבטל פסק דין סופי.

כפי שנפסק, הלכה זו יפה בפרט במקום שבו מתבקשת רשות ערעור על החלטות שיפוטיות הנוגעות לביטול או לאישור פסק בוררות (מכלל רבים: רע"א 1566/23 עריית בת ים נ' בית וגן בע"מ, בפיסקה 8 להחלטת כבוד השופט ד' מינץ וההפניות שם (6.2.2023); ע"א 8060/21 שי נ' כספי, פסקה 9 לפסק דינו של כבוד השופט ד' מינץ וההפניות שם (14.12.2021)).

...

טענות המבקשים נסבות הלכה למעשה על עניינם הפרטי ולא שוכנעתי כי נגרם עיוות דין המצדיק להיעתר לבקשה.

למעלה מהנדרש ולגופם של דברים לא מצאתי שיש להיעתר לבקשה על כלל הטענות שבה.

נוכח כלל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית.