בקשת רשות לערער על פסק דין בדבר סילוק יד מחצר

בית משפט השלום בירושלים ת"א 3809-02-12 כהן ואח' נ' כהן תובע מתיק 8941-03-10 ואח' ת"א 8941-03-10 לפני כבוד השופטת חוי טוקר התובעים בת.א. 3809-02-12 הנתבעים בת.א. 8941-03-10 (להלן: "התובעים") 1. יעקב כהן 2. חנניה ארנסט אוחנונה הנתבעים בת.א. 3809-02-12 התובעים בת.א. 8941-03-10 (להלן: "הנתבעים") 1. יהודה בן יאיר 2. תמר בן יאיר 3. מנשה בן יאיר 4. סוזן בן יאיר 5. ציון בן יאיר 6. ענת סולן 7. יונתן בן יאיר 8. משה בן יאיר פסק דין (משלים)

בהתאם לכך, ביום 16.3.16 ניתן פסק-דין חלקי בתובענה (מפי כב' השופטת מ' ליפשיץ), במסגרתו נקבע, בתמצית, כדלקמן: על הנתבעים 5 ו-8 (6 ו- 8 שם) להשיב את המצב לקדמותו טרם הבנייה, לסלק מהמקום קרוון ומחסנים שהוצבו על ידם ולפרק גדר שהוקמה בנכס.

למען הסדר הטוב יצוין כי הנתבעים 5 ו-8, שלא השלימו עם קביעות בית המשפט בעיניינם, הגישו ערעור על פסק-הדין החלקי לבית המשפט המחוזי, ובהמשך לכך הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון – אלה נדחו בסופו של יום כך שקביעות בית משפט זה נותרו בעיינן (ר' ע"א (מחוזי ירושלים) 17148-05-16 וכן רע"א 5047/17).

מכל מקום, ביום 24.11.19, לאחר שהובאו בפני בית המשפט כלל ראיות הצדדים והושמעו סיכומיהם, הגיעו הצדדים להסכמה על כך שינתן פסק-דין המורה על הפסקת התובענות, וזאת על מנת לאפשר להם למצות אפיק של מינוי ב"כ הצדדים לתפקיד כונסי נכסים לנכס, תוך שנקבע כי שמורה לכל אחד מהצדדים האפשרות לשוב ולפנות בבקשה לבית המשפט למתן פסק-דין משלים בתובענות.

מכאן, אפנה כעת לבחינת חוקיות העבודות שבוצעו על ידי כל אחד מהצדדים, ובכך מתן מענה לשאלה האם עבודות אלה נעשו ללא היתר, ללא הסכמת בעלי הזכויות בנכס ותוך פגיעה בזכויות הצדדים ברכוש המשותף: אשר לטענות בן יאיר בדבר העבודות שבוצעו על ידי מר כהן בכל הנוגע לצנרת ומערכת הנקוז בשטחים המשותפים, הרי שמר כהן הודה בעדותו כי הוא הרס את משטח הבטון בחצר המשותפת של הנכס, אך טען כי עשה כן למטרת חשיפת הצנרת ומע' הנקוז לשם ביצוע של עבודות תיקון דחופות אשר נידרש לבצע במקום (בעמ' 34 ש' 19 ובעמ' 37 ש' 30 לפרוטוקול).

אשר לטענות בן יאיר בדבר בנייה ללא היתר שבוצעה על ידי מר כהן, נקבע בפסק-הדין החלקי כדלקמן: "14. ..כהן העיד כי החליף את גג הרעפים (עמ' 34 שורה 1, עמ' 36 שורות 26-20) בהסכמת הנתבעים [בן יאיר, ח.ט.] מבלי שהיה בידו לקבל היתר בניה לביצוע עבודות או למימוש זכויות הבנייה בנכס הואיל וטרם נרשמו הזכויות של יורשי המנוח בנכס בהעדר צו ירושה למנוח (עמ' 36 שורה 20). לדברי כהן, יש לו אישור לבנות חנות בגודל של 136 מ"ר אך אין בידו לממש את הזכות נוכח מחדלי יורשי המנוח בהימנעם מהסדרת זכויותיהם ברשות מקרקעי ישראל (עמ' 33 שורות 24-28). בהמשך עדותו שינה כהן מגירסתו והודה כי הקים גרם מדרגות (תמונות 3 ו-9 נספחים לתצהירי הנתבעים. ציון ומשה). עוד אמר כי החנות המצויה בשטח שבבעלותו בנכס, חנות ה"בורגר" מושכרת על ידו וכי הוא אחראי להקמת הרחבה בפתח החנות (עמ' 43 שורות 3-15).

...

כעת נשאלת השאלה, האם בנסיבות אלה יש מקום להיעתר לבקשות כל אחד מהצדדים להורות לצד שכנגד לסלק ידו מהרכוש המשותף, להרוס את המבנים שהקים ולהשיב מצב לקדמותו.

לפיכך, העתירה להורות על פירוק השיתוף במקרקעין נדחית.

סוף דבר התביעות מתקבלות בחלקן.

אני מורה לכל אחד מהצדדים בהליך לסלק ידם מהרכוש המשותף, להרוס כל מבנה שנבנה על ידם בניגוד לתשריט הבניין ולהשיב את מצב הנכס לקדמותו טרם הבנייה שנעשתה על ידם.

התובעים הגישו תצהיריהם, אולם הנתבעת לא הגישה תצהירים, למרות מספר אורכות שניתנו לה לשם כך. ביום 17.1.22, בחלוף יותר מחודש מהמועד האחרון שנקבע להגשת תצהיריה, לאחר שלא הגישה כל בקשה בעיניין זה, ולאחר שהתובעים עתרו למתן פסק דין נגד הנתבעת בהיעדר תצהירים, ניתנה החלטה הקובעת, כי הנתבעת לא תוכל להביא ראיות מטעמה.

ממשיך ומתנהל דין ודברים בין התובע לבין הנתבעת, כאשר הנתבעת ממשיכה בגיזום ענפי העצים שבחצר התובעים, התובע אומר לה שהיא מבצעת עבירה ושהוא מצלם אותה, ואילו היא אומרת לו שגם הוא מצולם.

סייג אחד בנוגע לתביעה שכנגד עניינו בסעד המבוקש של סילוק יד בקשר לכסאות: הסירטון שהוגש כראייה לבית המשפט הראה, כי אכן ביום הארוע היו מונחים על החומה המפרידה בין החצרות מספר כסאות עץ, באופן שצד אחד של הכסאות נמצא, למעשה, בחצר של הנתבעת.

אכן, ניתנו מספר החלטות שבהן נדחו בקשות שהגישה הנתבעת, מבלי לחייבה בהוצאות: החלטה מיום 7.2.22, שבמסגרתה נדחתה בקשת הנתבעת להארכת מועד נוספת להגשת תצהיריה, לאחר שביום 17.1.22 כבר ניתנה החלטה הקובעת כי הנתבעת לא תורשה להביא ראיות מטעמה; החלטה מיום 9.2.22, שבמסגרתה נדחתה בקשת הנתבעת להורות על דחיית מועד הדיון על מנת שתוכל להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה שלפיה היא לא תורשה להביא ראיות מטעמה; החלטה מיום 16.3.22, שבמסגרתה נדחתה בקשת הנתבעת להורות על תיקון הפרוטוקול של ישיבת ההוכחות.

...

בשים לב להוצאות שהיו לתובעים בפועל בניהול תביעה זו, לרבות ההוצאות שנגרמו בשל בקשות הנתבעת שנדחו (כמפורט לעיל), וכן בשים לב לסכומים שנפסקו לזכותם של התובעים בסופו של דבר, אני רואה לנכון להעמיד את סכום ההוצאות שייפסק לזכות התובעים על סך 8,500 ₪.

על כן אין לפסוק לזכות הנתבעת הוצאות משפט, למרות שיינתן סעד של ציווי בעניין זה. סוף דבר הראיות שהובאו לפניי מטעם התובעים, לרבות סרטון האירוע, מלמדים כי מעשי הנתבעת ביום 8.10.19 עלו כדי רשלנות כלפי התובעים, וכתוצאה מכך נגרמו להם נזקי גוף ורכוש כמפורט לעיל.

אני מקבלת את התביעה העיקרית, ומורה לנתבעת לפצות את התובעים בגין הנזקים שנגרמו להם, כדלהלן: כאב וסבל לתובעת - 12,000 ₪; כאב וסבל לתובע - 12,000 ₪; עזרת צד ג' לתובעת - 1,000 ₪; ד. הוצאות נסיעה לטיפולים, לשני התובעים יחד - 1,000 ₪; ה. עגמת נפש בגין נזק לעצים, לשני התובעים יחד - 1,000 ₪; ו. סך הכל - 27,000 ₪ אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים (יחד) סכום של 27,000 ₪, וכן שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסכום כולל של 8,500 ₪.

העירעור היתקבל והתיק הוחזר לבית משפט השלום לשם בחינת הראיות הנוספות ובסופו של דבר (בפסק הדין השני שניתן בתיק השלום) קיבל בית משפט השלום את תביעת עמידר והורה על סילוק ידם של התובעים מהחצר שבמחלוקת אשר מסומנת באות כ' בתשריט הבית המשותף (נספח ז' לכתב התביעה, להלן: "התשריט") וכן משטח נוסף, של 160.43 מ"ר, אשר מסומן בתשריט באות יט', אשר התובעים אינם טוענים לזכויות בו. ערעור שהגישו התובעים על פסק הדין השני [ע"א (מחוזי חיפה) 23583-09-18] נדחה ובקשת רשות ערעור שהגישו התובעים על כך (רע"א 3293/20) נדחתה גם היא.

...

הערעור התקבל והתיק הוחזר לבית משפט השלום לשם בחינת הראיות הנוספות ובסופו של דבר (בפסק הדין השני שניתן בתיק השלום) קיבל בית משפט השלום את תביעת עמידר והורה על סילוק ידם של התובעים מהחצר שבמחלוקת אשר מסומנת באות כ' בתשריט הבית המשותף (נספח ז' לכתב התביעה, להלן: "התשריט") וכן משטח נוסף, של 160.43 מ"ר, אשר מסומן בתשריט באות יט', אשר התובעים אינם טוענים לזכויות בו. ערעור שהגישו התובעים על פסק הדין השני [ע"א (מחוזי חיפה) 23583-09-18] נדחה ובקשת רשות ערעור שהגישו התובעים על כך (רע"א 3293/20) נדחתה גם היא.

אני דוחה, אפוא, את טענתם, כי התמורה ששולמה על ידם מצביעה על כך שהם רכשו גם את החצר שבמחלוקת.

התוצאה סופו של דבר, אני קובעת כי התובעים רכשו אך ורק את הנכס המפורט בחוזה המכר ובתשריט הבית המשותף, היינו - את תת חלקה 1 על הצמדותיה וכי אין להם בחלקה כל זכות נוספת.

אני דוחה, אפוא, את התביעה ומחייבת את התובעים, ביחד ולחוד, לשלם לכל אחת מהנתבעות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ (סה"כ: 100,000 ₪).

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רע"א 49321-12-23 זנו נ' וקנין ואח' לפני כבוד השופטת ישראלה קראי-גירון המבקשת סוזי זנו המשיבים 1. שושנה וקנין 2. אורית עליזה מזרחי 3. איציק מזרחי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט ר' חדיד) מיום 26.11.2023 בת"א 4305-04-23 פסק דין

תחילתם של ההליכים בתביעה שהגישה המשיבה כנגד המבקשת בת"א 5836-01-23 במסגרתה עתרה למתן צו קבוע שיורה למבקשת לסלק ידה, בין היתר, משטח קרקע בחצר ביניין המגורים המסומן בתשריט באות "ג" (להלן: "שטח ג") בו נטען שהמבקשת עושה שימוש בלעדי שלא כדין (להלן: "התביעה הראשונה").

בעוד המשיבה כאן, התובעת בתביעה הראשונה, טענה כי אין מניעה לפנות לרשם המקרקעין לתיקון צו רישום הבית המשותף, המבקשת, אשר העלתה את הטענה לקיומה של טעות הסופר בצו, היתנגדה להליך זה תוך שציינה כי הגישה תביעה כנגד המשיבה, היא התביעה בבית משפט קמא במסגרתה עתרה, בין היתר, לחייב את המשיבה בתשלום דמי שימוש וסלוק יד משטח ג' שבבעלותה (להלן: "התביעה השנייה").

בהחלטה מיום 22.9.2023 קבע בית משפט קמא כי בהתאם לאמור בפסק הדין בתביעה הראשונה אין מקום לידון בתביעה דנן ככל ועניינה בזכויות הנטענות של המבקשת בשטח ג' טרם יידרש רשם המקרקעין לאמתות רישום הזכויות בה. באשר לטענות המבקשת בדבר פלישת המשיבה לשטח אחר של הרכוש המשותף בבניין המגורים, נקבע כי אין מניעה להמשיך לנהל את התביעה בייחס לטענות אלו ומשכך נקבע כי על המבקשת להודיע לבית משפט קמא אם היא מעוניינת בהמשך ניהול התביעה או להפסיק את התביעה ולדון במכלול הטענות לאחר תיקון הרישום בצו רישום הבית המשותף.

...

החלטת בית משפט קמא מקובלת עליי מטעמיה ולא מצאתי בנסיבות העניין כי יש בה לפגוע בזכויות מי מהצדדים.

סוף דבר הבקשה נדחית.

המבקשת תשלם למשיבה הוצאות בסך 2,500 ₪.

רקע הדברים במוקד הבקשה דנן ניצב מבנה הבנוי על מקרקעין הידועים כגוש 7054 חלקה 233, המצויה במיתחם נס הגויים בתל אביב-יפו (להלן: הנכס), אשר המשיבות 2-1 (להלן: המשיבות), הן הבעלים הרשומים בו. בשנת 1993 נכרת הסכם שכירות בין המבקש לבין המשיבות, לפיו המבקש שכר את הנכס מהמשיבות בתור דייר מוגן כדי שיוכל להפעיל בו מסגרייה (להלן: הסכם השכירות).

אופראטיבית, הורה בית המשפט המחוזי למבקש לפנות ולסלק את ידו מהחצר ומהגלריה ולהרוס את הסככה שבחצר, וזאת עד ליום 31.12.2019.

עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי: "כל הקשור ליישום פסק הדין ו/או פקוח של ביצוע הפינוי והכרעה במחלוקות שיהיו, אם יהיו בעיניין זה, ייעשה על ידי בית משפט קמא". יצוין כי בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחה בהחלטת בית משפט זה (רע"א 6299/19; השופט ע' פוגלמן).

בנמקו את דחיית הבקשה, ציין בית המשפט המחוזי כי בקשתו של המבקש לוקה בחוסר תום לב בשל כך שהמבקש הציג את החלטתו של בית המשפט קמא כ-"פסק דין" המורה על פינוי הנכס, בעוד שניתן כבר לפני שנים פסק דין חלוט המורה על פינוי הנכס והחלטת בית משפט השלום הכריעה אך באופן ביצוע הפינוי; משום שהמבקש נטל לעצמו "זכות" ערעור בעוד שבמוקד עירעורו עומדת החלטה, להבדיל מפסק דין שערעור עליה מותנה בקבלת רשותו של בית המשפט; ובכך שלא פירט במסגרת בקשתו את כלל ההליכים שננקטו על ידו בניסיון לעכב את פינוי הנכס.

כמו כן, בהתייחס להערתו של בית המשפט המחוזי בעיניין, המבקש ציין כי לשיטתו עומדת לו זכות ערעור על החלטת בית משפט השלום, שכן יש לראות בה כ-"פסק דין". זאת, משום שלשיטתו של המבקש המבחן הקובע לעניין זה הוא מבחן סיום ההליך, והחלטת בית משפט השלום סותמת את הגולל על האפשרות שהסככה שבחצר לא תיהרס.

...

אין בידי לקבל טענה זו. אמנם, גם בעניין נעמן דובר בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שהורה על הריסת סככות, במסגרתה נטען כי דחיית הבקשה תוביל לסיכול הערעור.

שנית, אף שגם בהחלטתי בעניין נעמן ציינתי כי סיכויי הערעור אינם מן המשופרים, בדנן סבורני כי סיכויי הערעור של המבקש נמוכים משמעותית מאלו שעמדו בפני המערער בעניין נעמן.

סיכומו דבר: הבקשה נדחית, המבקש יישא בהוצאות המשיבים בסך של 7,500 ש"ח. ניתנה היום, ‏י' בניסן התשפ"ד (‏18.4.2024).