בקשת רשות לערער על פיצול דיון בתביעת נזיקין בגין אונס

להשלמת התמונה, נציין כי סעיף 4 לחוק הגנה על עובדים קובע, בין השאר, כי הגנה מוענקת רק לגבי תלונה שהגיש עובד, אשר היתקיימו בה מספר תנאים, וביניהם כי "התלונה הוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונה או המוסמכת לבדוק או לחקור בענין המשמש נושא התלונה". החוק אינו מתייחס להגשת תביעה לערכאה שיפוטית אלא עושה שימוש במונח "תלונה". ספק אם הגשת תביעה לבית הדין מתיישבת עם ההגדרה האמורה ועם הרציונאליים העומדים ביסוד בחוק.

סעיף 4 לחוק הגנת הפרטיות התשמ"א 1981 (להלן – חוק הגנת הפרטיות) קובע: "פגיעה בפרטיות היא עוולה אזרחית, והוראת פקודת הנזיקין [נוסח חדש], יחולו עליה בכפוף להוראות חוק זה" בע"א 2618/03 פי. או. אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' נחום ליפקונסקי פ"ד נט(3) 497 (29.11.04) נפסק ע"י בית המשפט העליון כי התכלית שבבסיס הענקת סמכות ייחודית לבית הדין האיזורי לעבודה לידון בנושאים מסוימים היא רכוז כל עינייני העבודה בטריבונל הבקיא והמצוי בתחום זה. הסמכויות האזרחיות של בית הדין האיזורי לעבודה מוקנות, בנושאים שונים, על-פי מבחנים משתנים.

עוד נפסק בפרשת רוחם כי פרשנות הוראותיו של חוק בית הדין לעבודה באופן שמונע את פיצול הדיון תהיה בדרך כלל עדיפה, ככל שהיא עולה בקנה אחד עם לשון החוק ותכליתו.

מאחר והעוולה האזרחית מכוח הפרת הוראות חוק הגנת הפרטיות אינה מצויה בגדר החריגים הקבועים בסעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה, אשר ביחס אליהם קמה לבית הדין סמכות לידון, אין עוולה זו מצויה באופן ישיר בגדר סמכותו העניינית של בית הדין (לענין זה ר' פסקי דין והחלטות שניתנו על ידי מותב זה בפ"ה (ת"א) 55832-04-19 בתיה יהודה נגד עירית הרצליה (13.4.20), ערעור לבית הדין הארצי נדחה ע"ע (ארצי) 19153-06-20 (18.2.21) וכן סע"ש (ת"א) 61935-03-18 מיוחס נגד הראל חברה לביטוח בע"מ (11.9.19) בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי נמחקה בהסכמה, ע"ע (ארצי) 55841-09-19).

...

ברם משהועברו הכספים לחברת הביטוח בדיעבד (בחודש דצמבר 2018) כך שנותרו הפרשים נמוכים מאוד לתשלום, ובהתחשב בכלל נסיבות הענין כמפורט בפסק דיננו לעיל, לא מצאנו מקום להורות על הרמת מסך כלפי הנתבעים 4-5.

על כן התביעה להרמת מסך נדחית.

סיכום מהטעמים המפורטים לעיל תביעת התובע מתקבלת בחלקה.

בפסק הדין המנחה שניתן בע"א (מחוזי – ת"א) 43639-03-14 מ.ע.ג.ן. - יעוץ וניהול נכסים בע"מ ואח' נ' ליפה אלירם [פורסם במאגרים] (26/2/15), דן בית המשפט בעירעור על החלטת בית משפט השלום (שסיווגה לאור תוצאתה כפסק דין) במסגרתה נדחתה על הסף תביעה כנגד שמאי שערך חוות דעת בעיניין שווי זכויות בנכס.

כב' השופט צ' זילברטל מצא לדחות את בקשת רשות העירעור, ועל אף שהבהיר כי הוא מותיר בצריך עיון את "הסוגיה כבדת המשקל שעניינה האפשרות לתבוע מומחה מטעם בית המשפט על רשלנות בהכנת חוות דעת", מצא לעמוד על שקולי המדיניות המנחים את בית המשפט בואו לידון בסוגיות מסוג זו שלפני וכך הטעים, בין היתר, בעיניין זה: "אכן, הגשת תביעה נגד מומחה מטעם בית המשפט היא, לכל הדיעות, מהלך הטומן בחובו שלל בעיות, עד שקיימת דיעה שלפיה אין להתירו ויש להקנות למומחה חסינות מפני תביעה [...] אך גם אם לא תשלל האפשרות האמורה, נראה כי יש לנקוט בעיניין זה בריסון ובזהירות מרובה ולאפשר זאת רק במקרים מתאימים.

החששות המתוארים לעיל עלולים להביא לפגיעה בעיקרון סופיות הדיון, לחוסר יעילות שיתבטא בפיצול הדיונים וסרבול ההליכים – באופן שיעלה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט.

להשקפתי, השיקול המרכזי שמכוחו יש מקום לשקול בכובד ראש הגבלת אפשרות הגשת תביעה בנזיקין נגד מומחה מטעם בית המשפט נעוץ בחשש שאפשרות התביעה, אם זו לא תצומצם למקרים חריגים שיש להם סממני חומרה מיוחדים, תרתיע את המומחה מלפעול באופן חופשי ונטול פניות במילוי תפקידו כמומחה מטעם בית המשפט ותחשוף אותו ללחצים".

...

הנני מורה למזכירות להפיק חיוב אגרה אשר שיעורו יעמוד על תביעה כספית רגילה על סך 175,510 ₪ ויכלול את שתי המחציות (ומובן כי סכום האגרה ששולם בפועל במועד הגשת התביעה יקוזז מחיוב זה).

תביעת רוטמנס (ת"א 5985-01-20) כנגד רו"ח גולדשטיין ורווה-רביד, נדחית.

כן, נדחית ההודעה לצד שלישי שהגישו רו"ח גולדשטיין ורווה-רביד כנגד רו"ח עופר מנירב.

לטענת הנתבעת, תלושי השכר מבטאים את השכר האמתי שסוכם עם התובע, וזה שולם לו בהמחאה או בהעברה בנקאית, וממילא שלא במזומן, כאשר התובע קיבל את תלושי השכר באופן סדיר ואף הסתמך עליהם בפני הרשויות לצורך קבלת הטבות שונות.

וראו לעניין זה דברי בית הדין ע"ע (ארצי ) 15546-05-11 שמעון בוסקילה - נתיבי מעיין אביב בע"מ (נבו 24.02.2015) - "יחד עם זאת, המערער לא הוכיח מהם שעורי האש"ל להם היה זכאי בהתאם לצוו, קרי המערער לא הוכיח מהו השיעור שהיה "מקובל מפעם לפעם בשירות המדינה" או מה היו "חוזרי אש"ל לנהגים והנחיות מס-הכנסה המוצאות מפעם לפעם ע"י המדור להובלה ונציגות המעסיקים בענף ההובלה". המערער צירף לתביעתו מיסמך המופנה לכאורה לחברי היתאחדות בעלי מפעלי תובלה, הנושא תאריך 7.8.05 ואשר נחזה כמי שהוצא על ידי מזכיר היתאחדות בעלי מפעלי תובלה, ובו מפורטים תעריפי אש"ל שונים.

בכדי לקבוע קיומה של סמכות עניינית יש לפנות להוראות סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה - תשכ"ט ,1969 (להלן - חוק בית הדין לעבודה) הקובע כי לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לידון ב- ”(1) בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; (1א) בתובענה שעילתה במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה ליצירת יחסי עבודה, בתובענה שעילתה בחוזה כאמור לפני שנוצרו יחסי עבודה או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור, או בתובענה שעילתה בקבלת אדם לעבודה או באי-קבלתו; (1ב) תובענה שעילתה בסעיפים 29, 31, 62 או 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בקשר לסכסוך עבודה;"" בבר"ע (ארצי) 67197-01-17 רותם גיספאן - בסט שירותי קירור בע"מ (3.4.17)) פרט בית הדין הארצי את הוראות סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה וקבע מבחן תלת שלבי בנוגע לשאלת הסמכות העניינית של בתי הדין לעבודה: "תיחום הסמכויות בין בתי הדין לעבודה לערכאות האזרחיות מבוסס על מבחן תלת שלבי: מבחן זהות הצדדים - היינו האם מדובר בתביעה שבין עובד למעסיק; מבחן העילה - האם העילה נסובה על יחסי עבודה; העילות שעליהן נסוב כתב התביעה - ובמיוחד האם מבוססת התביעה על עילות נזיקיות שאינן בסמכותו של בית הדין לעבודה". (ראו גם: רע"א 2407/14 רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ (14.10.15).

אלא שבמקרה שלפנינו - התביעה שהגישה הנתבעת תחילה בבית משפט השלום בנצרת, לא הועברה לבית הדין כאן, אלא נמחקה לבקשת הנתבעת, אשר הגישה אותה לאחר המחיקה בבית משפט השלום, כתביעה חדשה כאן ולכן וכבר מטעם זה לא חל הכלל של "לא יעבירנו עוד". וראו לעניין זה דברי ב"כ הנתבעת במסגרת הדיון המוקדם - ב"כ הנתבעת: אשר לטענת הקזוז שבכתב ההגנה, אנו הגשנו תביעה נפרדת, כספית, כנגד התובע בבית משפט השלום בנצרת מס' תיק 14631-05-20.

היות ורכיב התביעה שכנגד הנוגע למתן הלוואות על ידי הנתבעת אינו נמחק, הרי שנסיבות דנן, כאשר כתב התביעה מכיל עילות תביעה שבסמכות בית הדין לעבודה ועילות שאינן בסמכותו, תפוצל ההיתדיינות בין הערכאות השונות, וכדבריו של בית הדין הארצי ע"א 2618/03 פי. או .סי (רסטורנט סוליושנס) בע"מ - נחום ליפקונסקי (29.11.04): "באיזו ערכאה משפטית – בית משפט אזרחי, בית הדין האיזורי לעבודה, או שניהם במפוצל – תדון תובענה הכוללת עילות נגד מי שהיו דירקטורים ועובדים כאחת? ... מסקנתי שלי היא שאין מנוס מפיצול ההיתדיינות בין בית המשפט המחוזי לבית הדין האיזורי לעבודה." ככל שהתשובה לעיל חיובית, האם על התובע לפצות את הנתבעת בגין מכירת משאית הנושאת עיקולים? משקבענו כי אין לבית הדין לעבודה סמכות עניינית לידון בסוגיית המשאית, הרי שהתביעה שכנגד בגין ענין זה - נמחקת.

...

מקום בו התובע מודה במסגרת כתב התביעה כי שולמה לו מקדמה בשיעור 50,000 ₪ (ראו סעיף 11 לכתב התביעה), מצאנו כי יש לחייבו בתשלום 1,000 ₪ בלבד.

סוף דבר- בכל הנוגע לתביעה העיקרית - הרינו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: א.1 סכום של 5,000 ₪ בגין אי מסירת הודעה לעובד.

התביעה שכנגד בכל הקשור לעילת ההלוואות/החוב - נדחית ברובה, למעט סכום של 1,000 ₪, שמצאנו כי התובע נותר חייב לנתבעת - סכום שיקוזז מהסך שנפסק בתביעה העיקרית.

באותו עניין גזר בית משפט השלום, על פיזיותראפיסט שהורשע לאחר הוכחות בבצוע מעשים מגונים במטופלת במהלך טפול, 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל לאחר שהעיר כי מיתחם העונש לו עתרה התביעה, בין 8 ל-18 חודשי מאסר, מקל עם הנאשם יתר על המידה.

בכל זאת ראיתי לציין כי הן בתפ"ח (ת"א) 1203/03 מדינת ישראל נ' חיימוב (17.10.2004) הן בתפ"ח 22651-04-14 מדינת ישראל נ' שפרונג (3.6.2015) נגזרו עונשים של עבודות שירות תוך אימוץ הסדר טיעון לעניין העונש בתיקי מחוזי בהם לכתחילה הועמדו נאשמים לדין בעבירות של אינוס, ולכן אלה בודאי אינם יכולים לשמש אמת מידה לקביעת רמת הענישה הנוהגת.

מקרה דומה יותר לענייננו נדון ברע"פ 3169/12 שפיק נ' מדינת ישראל (30.4.2012), בו דחה בית המשפט העליון בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שדחה מצידו ערעור על חומרת העונש (16 חודשי מאסר לריצוי בפועל) שגזרתי על שוטר שהורשע בהתאם להודאתו בבצוע עבירה של מעשה מגונה.

הנאשם טען כי חיסרון כיס ימנע ממנו לפצות את המתלוננת, אלא שפסיקה מושרשת של בית המשפט העליון קובעת כי בגוזרו פיצוי פלילי, הדומה בחלק ממאפייניו לפצוי בנזיקין, אל לבית המשפט להיתחשב ביכולתו הכלכלית של הנאשם לשאת בתשלום הפצוי [ע"פ 5761/05 מג'דלאוי נ' מדינת ישראל (24.7.2006)].

...

יצוין בהקשר זה כי, בהתבסס על דברים שלטענת ההגנה הופיעו בהצהרת הנפגע (שכאמור לא הוגשה בסופו של דבר), עתרה ההגנה בשלב הטיעון לעונש להורות למאשימה לתפוס חומרים רפואיים אודות המתלוננת.

נוכח המסקנה אליה באתי בכל הקשור לעונש הראוי לנאשם לא ראיתי להיעתר לבקשה זו. הנאשם בדברו האחרון לעונש בעל פה ובכתב (נע/6) התנצח עם הקביעות בהכרעת הדין אך טען כי הוא "מצר" על כך שהמתלוננת טוענת כי "חשה" שנפגעה.

סבורני כי בענייננו קיים קשר הדוק דיו בין שני האירועים בהם ביצע הנאשם במתלוננת מעשים מגונים, ועל כן, בהתאם להלכה שנפסקה בע"פ 4910/13 ג'אבר נ' מדינת ישראל (29.10.2014), לפי כל הדעות שהובעו שם עניין לנו ב"אירוע אחד" לצורך סעיף 40יג(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

החלטתי לגזור על הנאשם העונשים הבאים: · מאסר בפועל בן 16 חודשים.

כמו כן, על פי הוראת סעיף 9(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לפיה – "לא תוגש תובענה נגד אדם על עוולה שעשה אותה בטרם מלאו לו שתים עשרה שנים", ברור כי דור אשר היה בן 17 וחצי במועד שנועד למסירת החזקה לתובעים אינו חסין מתביעה נזיקית.

גם לאחר גיוסו של דור ובמהלך תחילת שרותו הצבאי המאתגר בחטיבת הצנחנים (סעיף 2 לתצהיר התומך בבקשת הרשות להיתגונן), אך מתבקש היה שכאשר יצא מעת לעת לחופשות יוכל להניח ראשו וליהנות מן התמיכה, החיבוק והשלווה (היחסית במקרה זה, למרבה הצער) שמקנה לו התא המשפחתי בו הוא חי, ובהתייחס לנסיבותיו של דור ההורה עימו נותר בקשר.

מובן כי אם לא נשאו חלק מפסיקות ההוצאות חן בעיני התובעים לא היתה מניעה עקרונית מצדם מלהגיש ערעור על כך, אך לא ההליך דנן הוא האמצעי לשינוי ההכרעות השיפוטיות הללו.

לאור המסקנות אליהן הגעתי מתייתר הצורך לידון בשאלת הנזק, אולם מאחר שכבר בשיח מחוץ לפרוטוקול שהתקיים במועד הדיון בבקשת ביטול פסק הדין נגד דור הצבעתי בפני התובעים על קשיי התביעה נגדו אך הללו עמדו על ניהול ההליך ומיצויו, כימעט עד תום, ראיתי לנכון להצביע על קצה המזלג על כשלים נוספים בניהול הליך זה על ידם בכך שאף סכום הפצוי אשר תבעו בגדריו בעייתי ומופרז ולמרות שהפניתי אותם לכך עמדו אף עליהן (בשיח מחוץ לפרוטוקול בישיבת יום 26.12.21 וראו הערתי בעמ' 3 לפרוטוקול שורות 26-25).

באשר לפצוי העונשי הנטען – לא הוצג כל יסוד בדין לחיוב בפצוי כזה, ההפנייה בסיכומי התובעים אל רע"א 4740/00 רע"א 4740/00‏ לימור אמר נ' אורנה יוסף, פ''ד נה(5) 510 (2001) אינה רלוואנטית שכן פסק-דין זה עוסק בפצוי בגין לשון הרע בעטייה קבע המחוקק פיצוי סטאטוטורי ללא הוכחת נזק ואף ההפנייה אל ת"א (מחוזי חיפה) 209/05 פלונית נ' אבי מזרחי (1.5.2008) אינה רלוואנטית שכן שם נגזר הפצוי העונשי מהרשעת הנתבע בעבירה חמורה של אינוס בעוד שדור מעולם לא הורשע ואף לא ניפתח נגדו הליך פלילי בקשר לעובדות הליך זה. הדברים נכונים במיוחד שעה שבגין כל הנזקים שנגרמו לתובעים, לרבות הנזקים שאינם ממוניים, עתרו הללו לפיצויים נוספים מכח עילות אחרות שבדין (ובחלק מהמקרים אף בהיעדרן).

...

המסקנה המובהקת העולה מפסק-דין זה, לצד פסקי הדין השרירים וקיימים נגד יתר הנתבעים שהיו מעורבים בפלישה לבית התובעים בהיותם בגירים, עומדת בניגוד מובהק למסקנות שמציעים התובעים אלא ששבה בעת מסקנה נוספת העולה מפסק-דין זה היא כי יש למקד תביעות לפיצוי בגין נזק בגורם האחראי להיווצרותו ולא בגורם שאינו אחראי לכך וכאשר תובע מתעקש לנהל הליך גם נגד מי שלא היה אחראי לנזקיו סופו שיצא במפח נפש.

סוף דבר התביעה נגד הנתבע 3 – דור רז – נדחית במלואה.

לאור כלל האמור, אני מחייב את התובעים בשכ"ט ב"כ הנתבע 3 – דור רז – בסך 4,000 ₪.