בקשת רשות לערער על חיוב במזונות ילדים

בבית המשפט העליון בע"מ 2375/17 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין המבקש: פלוני פלונית נ ג ד המשיב: פלוני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטים ש' דברת, א' ואגו וג' גדעון) מיום 7.2.17 בעמ"ש 17982-10-10 בשם המבקש: עו"ד נתנאל מויאל; עו"ד אורי זמברג החלטה

יוער, כי במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי נשמע גם ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לעינייני מישפחה שעסק בעניינים הרכושיים בין בני הזוג (תמ"ש 330/08 ותמ"ש 331/08), אולם הבקשה שלפנינו אינה נסבה על ערעור זה, ולכן לא נרחיב על כך. הבקשה נטען, כי אין לקזז את הקיצבאות המשולמות על-ידי המל"ל מסכום המזונות אותו זכאי המבקש לקבל מהמשיב; זאת, כיון שלפי הנטען מטרתם של שני התשלומים שונה – למשל, קצבת הנכות אינה אמורה לממן רכישת מזון, ביגוד והנעלה בעבור מקבל הקצבה, והדבר אמור להשתלם מקיצבת המזונות.

סעיף 4(2) לחוק קובע, כי "אדם חייב במזונות... ילדיו הבגירים ובני זוגם"; אלא שסעיף 5 מסייג חובה זו – בשונה מחובתו של הורה לשאת במזונות ילדיו הקטינים, מכוח הדין האישי החל עליו, המעוגנת בסעיף 3(א) לחוק – ומתנה אותה בקיומם של שלושה תנאים מצטברים באופן הבא: "אין אדם חייב לספק מזונות לבן-מישפחה לפי סעיף 4 אלא במידה שנתקיימו שלוש אלה:

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה, אין בידי להיעתר לה, חרף האהדה הטבעית למצוקתו של המבקש וגם לאמו הנושאת בנטל היומיומי הכבד בכרוך בו. ואולם, מרכז הכובד של הבקשה הוא ביסודו עובדתי – הערכת עלות מחייתו של המבקש.

לא עלה בידי המבקשים להראות כי שגו בתי המשפט בקביעות אלה, ומכאן שאין מתקיים התנאי המנוי בסעיף-קטן (1), לפיו "יש בידו [ההורה] לעשות כן [לשאת במזונות בנו הבגיר] לאחר סיפוק הצרכים של עצמו...". שנית, נקבע עובדתית על-ידי בית המשפט לענייני משפחה, וגם מכך כאמור לא מצא בית המשפט המחוזי לשנות, כי עלות מחייתו של המבקש היא כ-3,500 ₪ בחודש; גם אילו ניתן היה לקבל את טענת המבקש – שלא הוכחה כדבעי – כי היה מקום לכלול בהוצאות אלה גם הוצאות בעבור מטפלת (שכיום אינה מועסקת ולכן לא נכללה בחישוב של בית המשפט לענייני משפחה), ככל הנראה – בחלקיות משרה של מטפלת – לא היה בסכום הכולל לעבור את סכום הקצבאות המשתלמות למבקש ממל"ל, כ-7,300 ₪ מדיי חודש; ראו לעניין זה עדותו של המשיב – אשר לא נסתרה על-ידי המבקשת – לפיה כאשר הועסקה מטפלת לטיפול במבקש, היה זה בעלות של כ-2,500-3,000 ₪ בחודש (ע' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 10.2.15 בבית המשפט לענייני משפחה), ויחד עם הסכום של 3,500 ₪ שנפסק כאמור על-ידי בית המשפט לענייני משפחה, עומד הסכום הכולל על כ-6,000-6,500 ₪ סך הכל, סכום שעודו נמוך מהקצבאות החודשיות.

אין בידי איפוא להיעתר למבוקש.

תאריך הישיבה: ו' בכסלו התשע"ז (6.12.2016) בשם המבקש בבע"ם 919/15: עו"ד מאיה רוטנברג; עו"ד זרח רוזנבלום בשם המבקש בבע"ם 1709/15: עו"ד אמיר שי בשם המשיבים בבע"ם 919/15: עו"ד שלום כהן; עו"ד אנה רובינזון (גורביץ') בשם המשיבים בבע"ם 1709/15: עו"ד זאב הבר בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד רות גורדין פסק-דין השופט ע' פוגלמן: כיצד יתחלק נטל מזונות הילדים בין הורים יהודים המקיימים משמורת פיזית משותפת על ילדיהם, המתבטאת בחלוקה שויונית של זמני שהיית הילדים אצל כל אחד מהם? זוהי השאלה העומדת להכרעתנו בגדרן של שתי הבקשות שלפנינו, שלגבי שתיהן החלטנו לעשות שימוש בסמכותנו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולדון בהן כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה.

פסיקת בית המשפט העליון להשלמת התמונה נעיר כי שאלת חלוקת נטל המזונות בין הורים המקיימים משמורת פיזית משותפת לא התבררה עד כה לפני בית משפט זה. הנושא התעורר אגב כמה בקשות רשות לערער על פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים, אך עד כה לא היתקיים דיון לפני מותב לגוף העניין.

כפי שציין המשנה לנשיאה א' רובינשטיין באחד המקרים אגב דחיית בקשת רשות לערער בדן יחיד: "גם אם נושא חיוב המזונות בעידן שבו השויוניות והשותפות בגידול הילדים מצויות בעליה, הוא נושא נכבד ומורכב כשלעצמו, תיק זה אינו המתאים לכך. מבלי להקל ראש בשאלות חברתיות מורכבות של שוויון הורי על הסתעפויותיו [...] בעולם משתנה, נושבת רוח העידן במקרים המתאימים, אך יש להתיחס אליה תוך הבנת המורכבות שלא פסה מן העולם" (בע"ם 8915/15 פלוני נ' פלונית, פסקות ז-ט (27.1.2016); וראו גם דבריו בבע"ם 1570/14 פלונית נ' פלונית, פסקה ד (5.6.2014); בע"ם 8719/13 פלוני נ' פלוני, פסקה ח (5.2.2014); בע"ם 57/08 פלוני נ' פלוני, פסקה ה (6.3.2008)).

...

תאריך הישיבה: ו' בכסלו התשע"ז (6.12.2016) בשם המבקש בבע"ם 919/15: עו"ד מאיה רוטנברג; עו"ד זרח רוזנבלום בשם המבקש בבע"ם 1709/15: עו"ד אמיר שי בשם המשיבים בבע"ם 919/15: עו"ד שלום כהן; עו"ד אנה רובינזון (גורביץ') בשם המשיבים בבע"ם 1709/15: עו"ד זאב הבר בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד רות גורדין פסק-דין השופט ע' פוגלמן: כיצד יתחלק נטל מזונות הילדים בין הורים יהודים המקיימים משמורת פיזית משותפת על ילדיהם, המתבטאת בחלוקה שוויונית של זמני שהיית הילדים אצל כל אחד מהם? זוהי השאלה העומדת להכרעתנו בגדרן של שתי הבקשות שלפנינו, שלגבי שתיהן החלטנו לעשות שימוש בסמכותנו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולדון בהן כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה.

זאת, מטעמיה כפי שפורטו בחוות דעתה, ובפרט משום שסבורני כי אכן יהיה בפתרון זה כדי להגביר ודאות לגבי אופן נשיאת הנטל הכלכלי בין הצדדים להליך הגירושין ולצמצם את נקודות החיכוך שבין הצדדים להליך זה. משום כך, כפי שעמדה חברתי, יש יסוד להניח כי יופחת הצורך לחזור תדיר להתדיינויות משפטיות, אשר כידוע הליכי הגירושין רווים בהן גם כך. לנוכח טיבם וטבעם של הליכים אלה, אני סבור בדומה לחברתי, כי פתרון של "קיזוז רעיוני" הינו פחות ישים בחיי המעשה.

חברי השופט ע' פוגלמן נכון להצטרף אל המסקנה המעשית של חברתי השופטת ד' ברק-ארז במובן זה שהכלל המוצע על-ידה בפסקה 61 לחוות דעתה, יהווה ברירת מחדל במקרה טיפוסי של משמורת פיזית משותפת אשר ניתן לסטות ממנה, בציינו כי כלל זה משקף יישום ראוי של העקרונות שעליהם עמד בחוות דעתו, אך הוא מדגיש כי יהא על בית המשפט לענייני משפחה להפעיל בהקשר זה את שיקול דעתו בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

לעמדתו זו של חברי השופט פוגלמן אני מצטרפת משום שיש בה כדי לכנס את ההכרעה שאליה הגענו פה-אחד בסוגיה הנורמטיבית לכלל מסקנה מעשית-יישומית סדורה אשר על פיה יוכלו הערכאות הדיוניות לפסוק ולהכריע בסוגיית מזונות ילדים בגילאי 15-6 תחת משמורת משותפת המובאת תדיר לפתחן.

עסקינן בבקשת רשות ערעור על שתי החלטות בית המשפט לעינייני מישפחה בחיפה (כב' השופטת שושנה ברגר) בתיק תלה"מ 46353-10-22 (להלן: "התיק קמא") מיום 25.11.22 במסגרתה נפסקו לזכות המשיבה כאן מזונות זמניים עבור ילדיהם הקטינים של הצדדים, (להלן: "החלטת המזונות הזמניים"), והחלטה מיום 10.1.23, במסגרתה נדחתה בקשת המבקש כאן לעיון מחדש בהחלטת המזונות הזמניים, והכל כפי שיפורט להלן.

במסגרת הבקשה לעיון חוזר, טען המבקש כי המשיבה הסתירה מבית משפט קמא את העובדה כי הקטינים שוהים אצל המבקש מחצית השבוע באופן קבוע והוא נושא בהוצאותיהם; כן טען כי לפי הדין האישי של בני העדה הקאתולית, ביחד עם יישום הילכת בע"מ 919/15, יש לחייבו במזונות הקטינים אך לפי יכולתו הכלכלית, אשר נכון למועד הגשת הבקשה לא מספיקה אף לכסוי הוצאותיו שלו.

...

סבורני כי בכך איזן בית משפט קמא נכונה את כלל השיקולים ואינני מוצא מקום להתערב.

לאור כל האמור לעיל, ומשלא מצאתי טעות בהחלטה קמא נשוא רמ"ש זה המחייבת את התערבות ערכאת הערעור, אני מורה על דחיית הרמ"ש ללא צורך בתשובה.

עם זאת, אני מורה כי העירבון שהפקיד המבקש בהליך זה בסך 3000 ₪ יועבר למשיבה באמצעות בא כוחה, על חשבון ההוצאות שנפסקו לטובת המשיבה במסגרת החלטת כב' הרשמת בבקשה להארכת מועד במסגרת רמ"ש זה, שנדחתה כאמור לעיל (בסעיף 15).

בקשת רשות העירעור שלפניי הוגשה ביום 19.10.2022 וביום 30.10.2022 הוגשה תשובת המשיב לה. עוד יצוין, כי שעה שהחלטת בית משפט קמא ניתנה גם בהסתמך על דיווח חסוי שהיתקבל מיחידת הסיוע בכובעה כ-מש"י לאחר שמיעת הקטין, הוריתי על הבאתו לעיוני, והוא אכן הובא ועיינתי בו. הצדדים שלפנינו הם בני זוג לשעבר להם שני ילדים משותפים – נערים מתבגרים כיום, אשר אחד מהם הוא הקטין נושא דיוננו.

מנגד ובתמצית יאמר, כי בתשובת המשיב לבקשה נטען על ידו, כי אין ליתן רשות לערער על ההחלטה; כי המבקשת מנסה לזרות חול בעיני בית משפט זה בהצגת ההחלטות שניתנו על ידי בית משפט קמא באופן שאינו עולה בקנה אחד עם המציאות לאשורה; המשיב מדגיש, כי בתביעתו עתר לביטול חיובו במזונות הקטין החל מחודש יולי 2021 אז עבר הוא להתגורר בביתו, ומוסיף וטוען, כי חרף מעבר הקטין אליו המשיכה המבקשת לגבות דמי המזונות עבורו מכוח פסק הדין; כי עסקינן בקטין כבן 17 שנים וחצי כיום, אשר הביא דברו בפני עו"ס יחידת הסיוע וחזקה עליה, שלו התרשמה כי הוא מוסת או מושפע לרעה על ידי המשיב כטענת המבקשת (המוכחשת על ידו), היה בא הדבר לידי ביטוי בדו"ח החסוי שהוגש על ידה לבית משפט קמא; כי אין ממש בטענות המבקשת בדבר העדר הנמקה על ידי בית משפט קמא שעה, שההחלטה נשענת על דו"ח חסוי כאמור; כי ההחלטה ניתנה כדין בין היתר בשים לב למועד הגשת התביעה והבקשה לסעד זמני ביחס למועד בו עבר הקטין להתגורר בביתו (בהנתן הוראת סעיף 11(א) לחוק לתיקון דיני מישפחה (מזונות) תשי"ט-1959); כי אין מקום לקבל טענות המבקשת בדבר מתן ההחלטה בהעדר תשתית משפטית ו/או ראייתית; כי בכל הנוגע להשבת דמי מזונות-אמנם יש להיתחשב בשיקולים המיוחדים בכגון דא, אולם השיקול המרכזי הוא השפעת ההשבה על רווחת ההורה האחר והקטינים.

...

לאחר שנתקבלה תגובת המבקשת ניתנה ביום 18.07.2022 ע"י בית משפט קמא החלטה במסגרתה נדחתה בקשת המשיב תוך שנקבע, בין השאר, כהאי לישנא: "שעה ששינוי הנסיבות הנטען חל (לגירסת המבקש) לפני כשנה והמבקש לא הגיש כל תובענה לביטול דמי המזונות, שעה שיש מחלוקת מהותית בענין זה לא מצאתי להעתר לבקשה לעיכוב הליכי גבייה שנועדה ככל הנראה לעקוף את ההכרח להגיש תובענה לביטול פס"ד בעניין החיוב במזונות". טענות המבקשת, בתמצית, הן שההחלטות נושא הבקשה ניתנו ללא כל נימוק או הסבר ועל יסוד שמיעת הקטין ביחידת הסיוע בלבד ודי בהיעדר ההנמקה כדי להצדיק התערבות של ערכאת הערעור; הגם שמדובר בהחלטת ביניים וככלל אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות ממין זה, במקרה דנא יש הצדקה לעשות כן, שעה שמדובר במחלוקת עובדתית-מהותית בדבר מקום מגורי הקטין והנשיאה בפועל בהוצאותיו ו/או באיזו מהן; הקטין נתון במשבר רגשי חריף וזקוק לטיפול ובעצם החלטת בית משפט קמא הועמד במצב של קונפליקט נאמנויות בין הוריו-דבר העלול להחמיר את הקונפליקט; הסעד שניתן בדמות ביטול רטרואקטיבי של חיוב המשיב במזונות הקטין והשבת דמי המזונות ששולמו למפרע אינו מידתי וחורג מאופייה של בקשה לסעד זמני; ההחלטה ניתנה בלא דיון, בלא שהונחה בפני בית משפט קמא התשתית הראייתית הנדרשת, ובלא שהובאו בפני הצדדים הנימוקים לביטול החיוב במזונות הקטין רטרואקטיבית.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים, בדו"ח החסוי של עו"ס יחידת הסיוע, כאמור, ובתיק המתנהל בבית המשפט קמא, מצאתי, על יסוד הוראת תקנה 149(2)(ב) ותקנה 138 (5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "תקנות סד"א") ליתן רשות לערער על החלטת בית משפט קמא ולדון בבקשה כבערעור.

כידוע, קיימת פסיקה עניפה בסוגיה זו בה נקבע, כי שאלת ההשבה נתונה אמנם לשיקול דעתו של בית המשפט וקשורה קשר הדוק לשאלת טובת הילדים, ראו למשל דברי השופט פורת ב-עמ"מ 95/97, 98/97 כדורי נ' כדורי, פורסם במאגרים האלקטרוניים: "אציין כי במקרים רבים בית המשפט העליון אישר שלא להחזיר מזונות ששולמו ונאכלו ע"י ילדים, למרות שבפסיקה הסופית הגיע למסקנה שהמזונות שנפסקו היו גבוהים מדי ויש לחשבם בצורה שונה, או שיש לבטלם (למשל כשהבן מורד). ראה: ע"א 128/86 סימנוב נ' סימנוב, לא פורסם; ע"א 655/79 פרץ נ' פרץ, לא פורסם; ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד לו(3)449...; ע"א 413/85 רוט נ' רוט, פ"ד מ(1)835,...; ע"א 4322/90 אדלשטיין נ' אדלשטיין, פ"ד מו(1)289...". הנה כי כן, בכל הנוגע לחיוב בדיעבד של אם בהשבת דמי מזונות ששולמו לידיה ע"י אבי ילדיה הקטינים עבורם, הגם שלבית המשפט מסורה הסמכות לעשות כן, ועל כך אין חולק, מצווה הוא לבחון אפשרות זו בזהירות ולהשתית החלטתו על יסודות מוצקים שמא תיפגע טובת הילדים.

העולה מן המקובץ הוא, אפוא, כי דין הערעור להתקבל ומשכך, החלטת בית משפט קמא מבוטלת.

עסקינן בבקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לעינייני מישפחה בקריות (כב' השופט ניר זיתוני) מיום 13.6.22 בתיק תלה"מ 2103-12-21 (להלן: "ההחלטה קמא" ו- "התיק קמא" בהתאמה), אשר במסגרתה נפסקו דמי מזונות זמניים לקטינים שבכותרת בסך כולל של 3,600 ₪, ולא נפסקו הוצאות החזקת מדור, והכל כפי שיפורט להלן.

לפי ס' 146 לדין האישי של העדה הקתולית, האב חב במזונות ילדיו הקטינים וניתן לפסוק מזונות שישה חודשים לפני הגשת התביעה.

לאחר ששקלתי טענות הצדדים ועיינתי בפרוטוקול הדיון לפני כב' הרשם הבכיר מיום 12.5.22 במסגרתו נחקרו הצדדים , החלטתי לחייב את המשיב לשלם למבקשת בגין מזונות הקטינים סך של 3,600 ₪ לחודש בצרוף מחציות החל מיום 1.1.22 מהטעמים שיפורטו להלן .

לא ירדתי לסוף דעתו של בית משפט קמא בנקודה זו – אם נקבע כי המשיב נשא בהוצאות אחזקת מדורם של המבקשת והקטינים, מדוע לא ימשיך לעשות זאת עד לפסיקת מזונות קבועים, או למצער עד שתתבהר התמונה העובדתית לגבי רמת הכנסות הצדדים?! לא מצאתי בהחלטה קמא כל נימוק או הסבר להפסקת חיוב המשיב ברכיב זה. כך גם לא מצאתי כל היתייחסות, הסבר או נימוק לנקודה זו מצד המשיב, הן בתשובתו בתיק קמא והן בתשובתו בבקשת רשות העירעור; נקודה זו לטעמי נותרה סתומה.

...

סבורני כי המקרה דנן נופל בגדר אותם מקרים חריגים, בכל הקשור לאי פסיקת דמי אחזקת מדור זמניים (בלבד), כפי שאפרט להלן.

לאור כל המקובץ לעיל, יש לטעמי להתערב בהחלטה קמא ולפסוק הוצאות אחזקת מדור בסך 500 ₪ לחודש, שישולמו למבקשת החל מחודש ינואר 2022.

יתר טענות הצדדים שהועלו בכתבי טענותיהם בבקשת רשות הערעור – למשל קביעת הדין האישי ויישומו בתיק קמא; טענה לחיוב המבקשת בדמי שימוש; טענות המשיב לגבי ניכור הורי מצד המבקשת – כל אלה טענות הראויות להתברר בפני הערכאה קמא ובהתאם לסדרי הדין שם. סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מורה על קבלת הערעור באופן המפורט בסעיף 13 לעיל.