טענות המערערת:
למערערת טענות ביחס לשורת נושאים בהחלטת הוועדה, כמפורט להלן:
נטען כי הוועדה התבססה על חוות דעת של ד"ר בלומנזון אשר בדקה את המערערת קודם לארוע ההטרדה המינית ולא לאחריו, וכי הוועדה סברה כי בדיקה זו היתה לאחר הארוע; הוועדה היתעלמה מכך שהפרופיל הרפואי שנתנו שילטונות צה"ל למערערת כשבדקוה קודם לשירות, פרופיל 64, משקף פגיעה נפשית קלה אשר יכולה להגביל ל- 10% נכות בלבד; לא ניתן משקל הולם לתצהיר המערערת, לכך שעדותה לא נסתרה, ולכך שלא הובאה ע"י המשיב כל ראיה לסתירת טענות המערערת על כי מצבה הנפשי הוחמר משמעותית עקב שני ארועי הטרדה מינית, האחד מהם חמור, שארעו לה בשרותה הצבאי; הוועדה התבססה על "קיבעון" של ההפרעה הנפשית, בלא להתייחס לשעור אותו קיבעון ומשמעותו; הוועדה היתעלמה מכך שהתשתית העובדתית עליה ביסס ד"ר בירגר את חוות דעתו ראויה, ועל כך שחלק ניכר מקביעותיו התבסס על טענות מהן נסוג במהלך חקירתו, בפרט הטענה כי המצב המשפחתי בבית המערערת היה רעוע והיא סבלה מבעיות היסתגלות; הוועדה החמירה בפסק דינה עם המערערת, חיילת בשירות חובה, שהתנדבה לשרת בבסיס סגור למרות מגבלותיה וקשייה ונפגעה עקב כך פגיעה נפשית קשה וכואבת, ולא יישמה את הפסיקה לפיה זהו חוק סוצאלי שיש לפרש את הוראותיו באופן שיטיב עם הנכה ויקל עימו.
סעיף 34 (א) - שאלה משפטית או עובדתית
המסגרת הנורמאטיבית – סעיף 34(א) לחוק הנכים (תגמולים ושקום), קובע את הרשות לערער על החלטת ועדת ערעור "בנקודה משפטית בלבד"; רבות נפסק ביחס לשאלה מתי מצויים אנו במסגרת המאפשרת ערעור לפי סעיף 34(א) ומתי לאו.
עוד ראה לעניין זה ע"א (ת"א) 1967/03 שגיב ישראל נ' משהב"ט – אגף השקום – קצין התגמולים (1.1.04), שם עלתה השאלה בדבר איחור באיבחון, ומשמעותו, ונפסק כי "שאלה זו היא גם שאלה שבמשפט ולא רק שאלה ברפואה, שכן עסקינן ברשלנותה של המערכת הרפואית. לפיכך, אין בית משפט זה מנוע מלהתערב בקביעת הועדה הנכבדה בנקודה זו. מטבע הדברים, ההכרעה בשאלה זו היא ברת השפעה על קביעת הקשר הסיבתי".
ברא"ע 8077/96 חיים קריספיל נ' קצין התגמולים, פד"י נ"א (2) 817 עמדה במחלוקת השאלה האם מחלת אפילפסיה נגרמה עקב השרות, וזאת לאחר שבמהלך שרותו הצבאי התעלף פעמים אחדות, ולאחר שהתגייס עם פרופיל 97 שונה הפרופיל ל-24.
התביעה של המבקש להכיר בנכותו נדחתה על ידי קצין התגמולים אשר קבע כי המחלה לא נגרמה ולא הוחמרה בעקבות השרות הצבאי, וועדת הערעורים אשר קיבלה את העירעור בחלקו קבעה כי המחלה הוחמרה עקב השרות.
...
לטענת ב"כ המערערת עניינה של המערערת, הנדון בערכאה זו, נוטה לכיוון הכרעות משפטיות הראויות לבחינת בית המשפט, להבדיל מהצורך בבירור עובדתי של נסיבות המקרה, ונטען כי הערעור אינו מתייחס להתרשמות הועדה, אלא הינו ביחס למסקנות המבוססות על סברות שאינן משכנעות, הנחות מוטעות וממצאים עובדתיים שגויים ובהם קביעת מסקנה לפיה המערערת סבלה ממצב נפשי קודם לשירות הצבאי בהתעלם מעובדות ובהתבסס על מסמך לא רלבנטי, וזוהי מסקנה מוטעית על בסיס עובדתי שגוי, מתן משקל למסמך המתאר טיפול שקדם בשנתיים לאירוע ההטרדה כדי ללמוד ממנו את המצב הנפשי בסמוך לגיוס, התעלמות מקביעת הפרופיל הרפואי הצבאי, דבר שהינו במובהק שגיאה משפטית, והסתמכות על חוות דעת של מומחה מטעם המשיב, כאשר המומחה עצמו מסכים כי התשתית הראייתית עליה הסתמך שגויה בנקודות מהותיות, וזו טעות משפטית החורגת מעבר להעדפה של חוות דעת אחת על פני רעותה, בלבד, וכי ההסתמכות על חוות הדעת מטעם המשיב מבלי שיבחנו אל מול עובדות המקרה ואל מול סתירות הינה שגיאה בשיקול הדעת המשפטי של הועדה היורד לשורשו של ההליך ומהווה טעות משפטית הראויה לערעור.
טענות המשיב:
המשיב מבקש לדחות את טענת המערערת, ומעלה הוא כנגדן שורת טענות מנגד:
נטען כי פסק הדין של הועדה נשען על קביעות עובדתיות ורפואיות מובהקות, ואין בו כל מחלוקת משפטית או הכרעה בסוגיה משפטית, עליה ניתן לערער בפני בית משפט זה; המערערת העלתה גרסאות שונות, סותרות "שלא לומר כוזבות" בהליכים משפטיים שונים, תוך שימוש בחוות דעת רפואיות סותרות בהתאם האינטרס השונה בכל הליך, ואין לאפשר לבעל דין לטעון טענות עובדתיות סותרות בהליכים שונים בהם הוא נוקט; חסד רב נעשה עם המערערת כאשר נקבע כי מצבה הנפשי החמיר ב- 25% בעקבות השירות הצבאי, ואילולא היה מדובר בחוק סוציאלי וייחודי ספק רב אם היתה המערערת זוכה גם לשיעור ההחמרה לו זכתה; חלק מנימוקי המומחה מטעם המערערת בתחום הנפשי, ד"ר משה ברוך, הינם חסרי בסיס הוא שגה בהתייחסות לחוות דעת של ד"ר בלומינזון אשר בדקה את המערערת במסגרת תביעה אזרחית שהגישה המערערת, אשר לא חשפה בפני המשיב ואף לא במסגרת הערעור לועדה את עצם העובדה שהגישה תביעה בגין אירוע האונס שקדם לשירות הצבאי, אף שברור יש משמעות להליך משפטי זה, חקירתו הנגדית של ד"ר ברוך, המסמכים שהוצגו בפני הועדה, וחוות דעת ד"ר בלומינזון מערערים את מסקנות ד"ר ברוך, אשר אף אישר כי לאחר האונס היו למערערת תסמינים מלאים של הפרעה פוסט טראומטית, אם כי לשיטתו חלה הטבה ניכרת לקראת הגיוס, ודעתו כי המערערת הצליחה להתאושש מהאירוע באופן מרשים, הינו דעתו בלבד, ואין מומחים אחרים שהיו שותפים לה, לא ניתן לקבל את הטענה כי המערערת גויסה לצה"ל כשהיא בריאה, ולא ניתן לקבל את טענתו המאוחרת של ד"ר ברוך כי מצבה של המערערת בעת גיוסה שיקף 10%, ומסקנתו כי מצבה הנפשי הוחמר בשיעור ניכר לאחר אירוע ההטרדה, אינה עולה בקנה אחד עם חומר הראיות ועם התנהלותה של המערערת לפני אירוע ההטרדה ולאחריו.
יתר על כן - אף לאחר שעיינתי בנימוקי חברי, השופט י. עדן, המתייחסים לגופם של הממצאים והמסקנות של הרופאים שחיוו את דעתם בפרשה הנדונה, אלה שהביאוהו לקביעה שהחלטת ועדת
הערעורים, באמצה איזה מהם, הייתה שגויה - דעתי היא, שאין למצוא טעות או פירכה בקביעות הועדה ובנימוקיה.
לסיכום - ומאחר שלגישתי, מדובר בערעור, שכל כולו נסב על קביעות עובדתיות של ועדת הערעורים, ובכלל זה - על העדפת חוות דעת רפואית אחת על פני רעותה, אין מקום להתערב בפסק דינה של הועדה, ומלכתחילה, לא ניתן היה לערער על הפסק, בהיעדר "נקודה משפטית", במובן סעיף 34(א) של החוק.
לו תישמע דעתי, נדחה הערעור, ונחייב המערערת בהוצאות המשיב ובשכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 5,000 ₪.
