בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בדבר הסדרי ראייה זמניים

][ לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בלוד (כב' השופטת שרון גלר) בת"א 10536-07-18 מיום 23.6.2020, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים למתן סעדים זמניים.

לעניין זה, ציין בית המשפט קמא כי הראיות שהוצגו לפניו מוכיחות לכאורה כי מפגש 73 הוא מפגש כביש-מסילה פעיל מאוד; כי מיקומו הגאוגרפי של מפגש 73 והנתונים הטופוגרפיים של המסילה ושל כבישי הגישה באיזור מייצרים שדה ראייה מוגבל באיזור, אשר מגביר את הסכנה התעבורתית; וכי מספר ארועי הבטיחות החריגים במפגש 73 הלך ועלה בשנים האחרונות.

לכך הוסיף בית המשפט קמא כי אין בידו לקבל את טענת המבקשים לפיה השינויים הצפויים בהסדרי התנועה ימיטו כליה על פעילות המשתלה ויביאו לחיסולה כליל, שכן, נכון לעת הזו, לא הוצגו נתונים בעלי משקל מספק לביסוס טענה זו. יתרה מכך, בית המשפט קמא מצא כי גם אם בסופו של יום תיתקבל תביעת המבקשים, ואף יוכח כי נגרמה פגיעה אנושה ובלתי מוצדקת לפעילות המשתלה עקב דחיית הבקשה לסעדים זמניים, הרי שמדובר בנזק שבעיקרו הוא בר-פיצוי כספי.

בעניינינו, על אף שהגיע בית המשפט קמא למסקנה כי המבקשים הניחו תשתית ראייתית מספקת לקיומה של עילת תביעה, מצא בסופו של דבר כי שקולי מאזן הנוחות מטים את הכף לעבר דחיית הבקשה לסעדים זמניים.

...

בענייננו, על אף שהגיע בית המשפט קמא למסקנה כי המבקשים הניחו תשתית ראייתית מספקת לקיומה של עילת תביעה, מצא בסופו של דבר כי שיקולי מאזן הנוחות מטים את הכף לעבר דחיית הבקשה לסעדים זמניים.

בנסיבות העניין, ועל רקע מעמדו של שיקול מאזן הנוחות, מסקנה זו סבירה בעיני ולא מצאתי יסוד להתערב בה. אומנם, מבלי לקבוע מסמרות, קיים יסוד להניח כי דחיית הבקשה לסעדים זמניים עלולה להסב נזקים למבקשים.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית איפוא.

בבית המשפט העליון רע"א 8305/21 לפני: כבוד השופטת י' וילנר המבקשים: 1. פואד סמאר 2. באסם סמאר 3. מוחמד סמאר 4. עבד אלראוף סמאר נ ג ד המשיבים: 1. מאג'ד סמאר 2. אנואר סמאר 3. אחמד סמאר 4. מחמוד סמאר בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי חיפה (כב' השופט ר' סוקול), מיום 11.11.2021 בת"א 24308- 01-21 בשם המבקשים: עו"ד סלים וקים בשם המשיבים: עו"ד איאל סבית ][]החלטה

בהמשך, ביום 27.1.2021 הגישו המבקשים "בקשה בהולה למתן צו מניעה אירעי ו/או זמני האוסר על משיבים 4-3 להישתתף באספה". בית המשפט המחוזי דחה אומנם את הבקשה אך קבע כי ביצוע ההחלטות שיתקבלו באספה יעוכב עד להכרעה בשאלת תוקפה של פעולת העברת המניות.

הבקשה דנן בבקשתם טוענים המבקשים, בעקרו של דבר, כי ההסדר הדיוני עולה מההקלטה מושא התמליל וכי בית המשפט המחוזי "אינו זקוק ליותר ממספר דקות בודדות כדי לשמוע אותה, וכן הדבר אינו כרוך בחקירת עדים ו/או בהבאת ראיות נוספות". לטענתם, האמור בתמליל יתמוך בטענה כי יש לסלק את תביעת המשיבים על הסף, ולפיכך צרופו יחסוך זמן שפוטי רב. המבקשים מוסיפים וטוענים כי הם הסכימו שלא לנהל הליך הוכחות ״מתוך אמונה כי ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים בתאריך 27.1.2021 הוא חלק מהתיק שתוכנו מייתר את הצורך לידון בתביעה העיקרית [תביעת המשיבים; י״ו] .

ואולם, בהעדר טענה, מה הטעם בהגשת הראייה לה? לכל האמור יש להוסיף, כפי שציין בית המשפט המחוזי, כי לא מן הנמנע שהיענות לבקשה לצרוף התמליל, לאחר הגשת סיכומי המשיבים תעכב את המשך בירורו של ההליך אשר נמצא בשלב מיתקדם.

...

יישום אמות מידה אלה על ענייננו, מעלה כי יש לדחות את הבקשה אף לגופה.

בכך, אין מענה לתמיהה העולה כאמור, מדוע נמנעו המבקשים מהעלאת עצם הטענה כי יש לדחות את התביעה על הסף, נוכח קיומו של ההסדר הדיוני.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

] לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת י' אילני) מיום 9.2.2023 בת"א 33979-01-23, בה נדחתה בקשת המבקש למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבה 1, חברת א.ר.א.ב בונוס בע"מ (להלן: המשיבה), להמשיך בהליכי מימוש מישכון בית המגורים של המבקש בכפר שמריהו ומשרדו בהרצליה (להלן בהתאמה: הבית ו-המשרד) במסגרת הליכי הוצאה לפועל המתנהלים בעיניינו, עד להכרעה בתביעה המתבררת בבית משפט קמא.

תביעה לפינוי מושכר – ביום 29.1.2023 הגישה המשיבה בקשה לצרוף ראייה בה נטען כי הובא לידיעתה שהמבקש (באמצעות החברה) שכר מחברת תורג'י נכסים והשקעות בע"מ (להלן: תורג'י נכסים) נכס הצמוד למשרד (להלן: המושכר), וחיבר את שני החללים כך שיצר לעצמו משרד אחד (להלן: המשרד המורחב).

הודגש כי ההליך הקודם היתנהל במשך שנתיים, במהלכן לא שילם המבקש כל תשלום על חשבון החוב שאינו שנוי במחלוקת, ואף לא שילם דבר על חשבון הריביות – חרף התחייבותו בהסדר הדיוני לעשות כן. בנוסף, בית משפט קבע כי המבקש לא פרש בפניו את התמונה המלאה על אודות ההליכים וההחלטות שניתנו בהליך הקודם.

...

בית המשפט עמד על כך כי טענות המבקש בהליך הנוכחי זהות לטענות שהעלה בפני בית המשפט המחוזי בהליך הקודם, וכי אין די בעובדה שהסעד המבוקש בהליכים שונה, כדי להיעתר לבקשה.

כמו כן, אם טענות המבקש יידחו, החוב ימשיך לצבור ריבית שבסופו של דבר יהיה על המבקש לשאת בהן.

המבקש הפנה בהקשר זה לכתב התביעה – בו אכן קיים פירוט ביחס להליך הקודם ובפרט ביחס לחוות הדעת שהוגשו בו. המבקש לא ציין אמנם את ההסכמה לפיה המשיבה לא תפעל למימוש המשכנתא במשך 12 חודשים אם המבקש ישלם ריבית חודשית, וכי הוא לא עשה כן. אלה פרטים שהמבקש צריך היה לציינם (הן בכתב התביעה והן בבקשה.

סוף דבר; לאור האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים ברמ"ש 31599-09-23 (השופטת ח' זנדברג) מיום 22.9.2023, שבגדרו נדחו בקשות רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט לעינייני מישפחה בירושלים בתלה"מ 37175-07-23 (השופטת ה' גילבוע) מיום 6.8.2023; בתלה"מ 44626-07-23 (השופט ע' שילה) מיום 13.8.2023; ובתלה"מ 37175-07-23 (השופטת מ' דבירי-רוזנבלט) מיום 30.8.2023.

הדברים האמורים מקבלים משנה תוקף בכל הנוגע לבקשות רשות ערעור על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית, כבעניינינו (ראו מיני רבים: בע"מ 5203/19 פלונית נ' פלוני, פס' 5 (2.8.2019)), וביתר שאת, על החלטות ביניים שעניינן הסדרי שהות זמניים שניתנו טרם קבלת תסקיר מקיף מהגורמים המקצועיים, כבמקרה דנן.

בשולי הדברים אציין כי המבקש הגיש בימים אלו "פנייה להקצאת גורם שפוטי" במסגרתה הגיש בקשה לצרוף ראייה – החלטת הערכאה הדיונית מיום 26.10.2023.

...

דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בתשובה.

כמו כן, לא שוכנעתי כי מתן רשות ערעור דרוש על מנת למנוע עיוות דין.

החלטה כאמור לא צורפה, וממילא אין מקום להתייחס לבקשה זו. בשים לב לכל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020.

]לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת רחל ערקובי) בפש"ר 1960-03-15, פש"ר 26972-12-21, פש"ר 16339-01-22, פש"ר 16360-01-22 ופש"ר 16378-01-22 מיום 7.11.2023, במסגרתה נקבע כי על המבקש, הנאמן על נכסי המשיב 1, להגיש תצהיר לצורך תמיכה בטענותיו.

להלן: הכנ"ר), שלא הביע היתנגדות לבקשה לאישור המכירה, דחה אף הוא את טענות החייב, והוסיף כי היתנהלותו של האחרון לוקה בחוסר תום לב. ביום 28.6.2017 אישר בית המשפט של חידלות פרעון את הסכם המכר, תוך שהוא דוחה את טענות החייב, ומציין כי "לא הובאה כל ראייה כי נפל דופי בהתנהלות הנאמן ומדובר בטענות בעלמא". עוד הוטעם כי בהתאם לשני הסדרי פשרה שנערכו בין החייב לרוכש, ואשר קיבלו תוקף של פסק דין, הוסכם כי תושלם המכירה לרוכש, והנאמן פעל על פי הסכמות אלה (להלן: החלטת אישור המכירה).

בכך לא באה ההיתדיינות בסוגיה לקיצה, ובשנים שלאחר החלטת אישור המכירה, המיתחם המשיך להיות מושא לבקשות שונות במסגרת הליך פשיטת הרגל, עד אשר ביום 16.10.2020, בחלוף למעלה מ-3 שנים מאז החלטת אישור המכירה ולאחר שהחייב החליף את ייצוגו (פעם נוספת באותו הליך), הגיש הלה בקשה למניעת מכירת המיתחם לרוכש, ובהמשך לביטול החלטת אישור המכירה (הבקשה הוגשה תחילה כבקשה לסעד זמני שהוגדרה כבקשה מס' 64 בהליך, ובהמשך, הוגשה בקשה מעודכנת כבקשה מס' 70 בהליך.

כן גורס הכנ"ר, לגופם של דברים, כי החלטת בית משפט קמא שגויה, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית.

...

נוכח האמור, סבורני כי הרף שראוי לאמץ ביחס להגשת תצהירים מטעם בעל תפקיד במענה לבקשות שהוא משיב להן, ובהן נמסרת גרסתו העובדתית, הוא אולי נמוך קמעה, אך אינו שונה מהותית מהרף הרלוונטי במקרים בהם בעל התפקיד הוא מגיש הבקשה.

החייב לא השכיל להבהיר מדוע ראייה זו רלוונטית למחלוקת המתוחמת המונחת בפניי, ומשכך, ונוכח התנגדות הנאמן והרוכש, לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה לצירוף ראייה.

סוף דבר: דין בקשת רשות הערעור להידחות.