ביום 26.6.19, בשעה 4:00 לערך, הגיעו המשיב ואדם אחר, שזהותו אינה ידועה למבקשת (להלן: "האחר"), אל בית המתלונן במג'ד אל כרום (להלן: "הבית"), כאשר שניהם רעולי פנים והמשיב מצויד באקדח שבתוכו מחסנית ותחמושת, זאת בלא רשות על פי דין להחזקתם או לנשיאתם.
רביעית, אין בהעדר עבר פלילי כדי להוות נסיבה המצדיקה שיחרור לחלופת מעצר, במיוחד כאשר בעניינינו אין המדובר "רק" בנשיאת נשק והחזקת נשק, אלא שימוש בנשק על מנת לירות לעבר המתלונן ופגיעה בו.
חמישית, באשר לחלופות שהוצעו ע"י המשיב, טענה המבקשת כי המדובר בחלופות קרובות מאוד למגורי המתלונן, מספר דקות נסיעה, שאין בהן כדי לאיין את המסוכנות ולכן ביקשה לדחות את החלופות ולהורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.
בית המשפט העליון הגיע למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה בעוצמה מספקת להוכחת האישומים המיוחסים לו, המקימות חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים, כאשר הוא פעל באלימות חמורה תוך שימוש בנשק, כך שמסוכנותו היא גבוהה ולכן דחה בית המשפט העליון את ערר הנאשם והשאיר את ההחלטה לעצור אותו עד תום ההליכים על כנה, תוך שהוא קובע שם כי:
" ...... על מנת לכרסם כירסום של ממש בפוטנציאל הראייתי הגלום בראיות בשלב הלכאורי, אין די בהצבעה על סתירות בדברי העדים, וצריך שהגורם המכרסם יציג את הראייה המפלילה כמשוללת יסוד ... נוכח ההסבר שניתן לפער בין הגירסאות, אינני סבור כי הסתירות שעליהן מצביע העורר הן מהסוג האמור, ועל כל פנים, שאלת מהימנותו של המתלונן, אין מקומה להתברר בשלב זה של הדיון במעצר, והיא תבחן בגדרו של המשפט עצמו ... בשלב הנוכחי, סבור אני כי ניתן לראות בעדות המתלונן משום ראיה לכאורה למעשים המיוחסים לעורר".
לטענת ב"כ המשיב, התיק מבוסס על שאלה אחת ויחידה והיא שאלת הזיהוי המבוסס על גרסה של המתלונן אל מול גרסת המשיב המכחישה.
גם השוטר טלאל עזאם שהגיע לבית החולים ביום הארוע, בשעה 6:30, לגבות הודעה מהמתלונן, ורשם במזכר כי המתלונן מסר לו כי המשיב הוא זה שירה בו וכי זיהה אותו לאחר שהוריד לו הרעלה מפניו.
ראו גם בש"פ 6145/16 אבי אבו חצירא נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 15.9.16), שם נאמרו הדברים הבאים שיפים גם לענייננו:
"זה המקום להדגיש כי בפסיקתנו נקבע שגם כאשר עסקינן בעבירות חמורות, שמהן עולה מסוכנות סטאטוטורית – יש לשקול, לרוב, את האפשרות לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר ... בהקשר זה נפסק עם זאת כי כאשר מדובר בעבירות נשק – נקודת המוצא היא שהן מצדיקות, בדרך כלל, מעצר מאחורי סורג ובריח ... בדומה, מחוק המעצרים עולה כי, ככלל, האשמה בעבירות נשק – איננה מצדיקה מעצר בתנאי איזוק אלקטרוני, למעט במקרים חריגים בהם שוכנע בית המשפט כי ניתן להסתפק במעצר בפקוח אלקטרוני, וזאת מטעמים מיוחדים שירשמו ....".
על פניו, נראה כי המקרה דנן אינו נימנה על אותם מקרים חריגים אשר מצדיקים את שיחרורו של המשיב לחלופת מעצר.
...
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר החקירה, הגעתי לכלל מסקנה שהתשובה לכך חיובית ובטרם אפרט ואסקור את הראיות אתייחס קודם לכן, למצב הנורמטיבי.
טענת האליבי נסתרה עפ"י ממצאים אובייקטיביים – ראו חומר הראיות וטענות המבקשת בעניין זה.
לאור כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה שבענייננו קיימות ראיות לכאורה שיש בהן פוטנציאל משמעותי כדי להביא להרשעת המשיב בעבירות המיוחסות לו.
גם אם קיימות סתירות עליהן הצביעה ב"כ המשיב הרי שאין לדבר נפקות לשלב הזה ואין לי אלא להפנות לדברים שנאמרו בבש"פ 2768/09 זילברמן נ' מדינת ישראל, (ניתנה ביום 15.5.09) ואשר הולמים גם לענייננו:
".... המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום מבוססים על הודעות של המעורבים האחרים בפרשה ואף אם התגלו סתירות מסוימות בין גרסאותיו השונות של המתלונן, הרי שאין בסתירות אלה כדי לשלול את קיומה של התשתית הראייתית הלכאורית כאן. למעשה, הטענות המועלות על ידי בא-כוח העורר בעניין התשתית הראייתית הלכאורית להרשעת העורר נוגעות לשאלות של מהימנות העדים ולסתירות שנתגלו בגרסת המתלונן – ואולם כל אלה אמורים להיות נדונים בהליך העיקרי ואין מקומם בהליך של הארכת מעצר עד תום ההליכים ..."
זאת ועוד ראו בש"פ 4575/17 ראפת עליון נגד מדינת ישראל (ניתנה ביום 3.7.17), שם נקבע כי:
"הלכה היא כי בשלב בקשת המעצר עד לתום ההליכים בית המשפט נדרש לבחון אם די בחומר הראיות הגולמי שמונח לפניו על מנת לבסס תשתית ראייתית לכאורית שיש בה כדי להצביע על סיכוי סביר להרשעתו של הנאשם ... יודגש, כי קביעות בנוגע למשקלן של הראיות או למהימנותם של עדים נתונות להכרעתה של הערכאה הדיונית בהליך העיקרי, ואין בית המשפט נדרש להן בשלב זה" .
סוף דבר, אני בדעה כי מתקיימות בעניינו של המשיב הדרישות שבחוק הן ביחס לקיומן של ראיות לכאורה, והן ביחס לקיומה של עילת מעצר.
