בקשת רשות לערור על החלטת שחרור משאית שנתפסה בעבירת שפיכת פסולת

בקשה למתן רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת א' אלון) מיום 21.12.2016, אשר דחה את הערר שהגיש המבקש והורה כי שתי המשאיות והמחפרון (להלן ביחד: כלי הרכב) שנתפסו על ידי המשיבה יישארו תפוסים ולא ישוחררו.

על החלטה זו הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי על פי סעיף 38א(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: פקודת סדר הדין הפלילי) מכוח סעיף 6(2) סיפא לחוק הגנת הסביבה, הקובע כי הוראות פקודת סדר הדין הפלילי לעניין תפיסת חפצים יחולו על תפיסה מכוח סעיף זה. בית המשפט המחוזי דחה את הערר בקובעו כי "החלטת בית המשפט קמא מאזנת נכונה בין האינטרסים הנוגדים ועולה בקנה אחד עם ההלכה המשפטית הנוהגת". לגופם של דברים דחה בית המשפט המחוזי את טענות המבקש לפיהן הוא השתמש בכלי הרכב כדי לשפוך אדמה מבית הקברות בכפרו, וקיבל את מסקנתו של בית משפט השלום שלפיה קיימות ראיות לכאורה להשלכת פסולת, ולא רק אדמה.

המשיבה מציינת עוד כי למבקש עבר פלילי בתחום השלכת הפסולת ברשות הרבים, כי העבירות המיוחסות לו בכתבי האישום בוצעו לכאורה בעת שמאסר מותנה בר-הפעלה תלוי ועומד נגדו וכי עוד בשנת 2002 נתפסה משאית של המבקש בחשד לכרייה בלתי חוקית ובקשת רשות ערר שהגיש המבקש לבית המשפט העליון (בש"פ 832/02) נדחתה תוך שנקבע כי המבקש הנו "אדם המועד לכרות חול באופן בלתי חוקי". לפיכך טוענת המשיבה כי עברו של המבקש מלמד שאין לתת בו אמון ואין לשחרר את כלי הרכב אף לא בתנאים מגבילים.

...

לבסוף נטען כי טענות המבקש לפיהן החיפוש בוצע שלא כדין אינן ברורות מאחר שבפועל לא בוצע חיפוש נוכח התנגדות שעלתה בעת שהגיע הכוח המשטרתי לבית המבקש ובסופו של דבר המחפרון הובא לתחנת המשטרה על ידי בנו של המבקש ושם נתפס.

דיון והכרעה דין הבקשה להידחות.

עוד יצוין כי טענת המבקש בכל הנוגע לחיפוש אינה ברורה שכן, כעולה מדו"ח פעולה מטעם משטרת ישראל שצרפה המשיבה (מש/F), החיפוש בבית המבקש העלה חרס בשל הסירוב לשתף פעולה ובנו של המבקש הביא בעצמו את המחפרון לתחנת המשטרה, שם נתפס כלי זה. אשר על כן, הבקשה למתן רשות לערור נדחית.

לפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בעכו (כבוד ס. הנשיא, השופט זיאד סלאח), מיום 19.4.17, בתיק ה"ת 19904-04-17, לפיה הורה בימ"ש קמא על שיחרורה בתנאים, של משאית מס' רשוי 45-336-68 (להלן: "המשאית"), שנתפסה על ידי העוררת לאחר שעלה חשד כי המשיב, שהוא הבעלים של המשאית, הוביל באמצעותה פסולת ביניין, אותה שפך בשטח פתוח ולא במטמנה, זאת - בנגוד לסעיפים 2+13+15 לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1994 (להלן: "חוק שמירת הניקיון" או "החוק").

העוררת טוענת, שבמקרים בהם אין מדובר בתפיסה ראשונה, מורים בתי המשפט על תפיסת המשאית עד תום ההליכים ואילו במקרים בהם מדובר בעבירה ראשונה, מורים בתי המשפט, בדרך כלל, על שיחרור המשאיות נגד הפקדת 30% מערכן, או סכומים החל מ- 50,000 ₪ וכי החלטת בימ"ש קמא נוגדת את הפסיקה.

שפיכת פסולת ביניין עומדת, לכאורה, בנגוד לסעיף 2 לחוק, הקובע: "לא ישליך אדם פסולת, פסולת בנין או גרוטות רכב ברשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד ולא ילכלך את רשות הרבים". סעיף 1 לחוק מגדיר את המונח "רשות הרבים" כ: "כל מקום שהציבור רשאי להשתמש בו או לעבור בו או שהציבור משתמש או עובר בו למעשה" (ההדגשות, כאן ובהמשך, אינן במקור).

בבקשות מסוג זה, לאחר בחינת עוצמת החשד העולה מחומר הראיות, על ביהמ"ש לקבוע את תנאי שיחרור התפוס ובגדר כך, עליו לאזן נכונה בין זכות הקניין של החשוד בתפוס (במקרה זה - המשאית) והנזק הכלכלי שניגרם לו עקב התפיסה, ובין האנטרס הצבורי ומטרות התפיסה, שבעניינינו הן מניעה והרתעה, ועל כל אלה חולש עקרון המידתיות.

...

נוכח כל האמור לעיל, יש לקבל את הערר ולהתערב בתנאי השחרור שקבע בימ"ש קמא.

לפנים משורת הדין ועל מנת להקל על המבקש בהפקדת הסכום, אני קובעת כי הוא יופקד בארבעה תשלומים חודשיים שווים ורצופים בני 10,000 ₪ כל אחד.

מונחת לפניי בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 24.5.2011 בע"ח 25594-05-11 (כב' השופט י' שפסר), במסגרתה נתקבל ערר המשיבה על החלטת בית משפט השלום באשקלון מיום 12.5.2011 בה"ת 2694-04-11 (כב' השופט ח' נחמיאס), אשר הורה על שיחרורה של משאית אשר נתפסה באמצעות המשרד להגנת הסביבה בחשד לבצוע עבירת שפיכת פסולת, כ"חפץ הקשור לדבר עבירה".

...

לא מצאתי אפוא במקרנו להיעתר וליתן הזדמנות נוספת למערערים, שלכאורה דורסים את החוק ברגל גסה, ולא מאפשרים לחברה בישראל דריסת רגל בשטחים נקיים מפסולת.

הואיל ובית המשפט המחוזי יישם אל נכון את הדין על הנסיבות הקונקרטיות, דין הבקשה להידחות.

בית משפט השלום בפתח תקווה ה"ת 23634-07-17 א.א. שאקר עבודות עפר בע"מ ואח' נ' משטרת ראש העין תיק חצוני: מספר תיק חצוני בפני כבוד השופטת אדנקו סבחת- חיימוביץ מבקשים 1. א.א. שאקר עבודות עפר בע"מ 2. שאקר אלסייד משיבים משטרת ראש העין החלטה

העד שלל מפורשות גרסת המבקש 2 והאחר שלא היה ניסיון לשפוך פסולת, זאת מאחר ש"הדלתות היו פתוחות לרווחה ותפוסות עם שרשרות בצדדים והוא אף התחיל להרים הייבר" ואילמלא צעקו לו היה הנהג שופך את תכולת המשאית (שורות 34-37 לעדות).

וכן בבש"פ 5550/08 שמעון נ' מדינת ישראל (8.7.08, סעיף 6), שם נקבע כי "ככל שאין לזלזל ביתר הערבויות אשר הוטלו על העורר, האפקטיביות שלהן פחותה בהרבה מזו הטמונה בהפקדת כסף מזומן או בהפקדת ערבות בנקאית, ומשכך, יש צורך בקביעת סכום הפקדה משמעותי אשר יוכל להבטיח את חילוטו העתידי של הרכב" (ההדגשות אינן במקור- אס"ח).

וכך נקבע גם ברע"פ 607/11 ע. אלחי דאוד עבודות עפר ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל , (21.3.11): "כפי שעמד על כך בית המשפט המחוזי, יש להעדיף במקרה זה את האנטרס הצבורי על פני טובתם של המבקשים. כנגד המבקשים הוגש בעבר כתב אישום בגין עבירות דומות, ואחת מהמשאיות נשוא בקשה זו אף נתפסה בעבר ושוחררה בכפוף להפקדה כספית. עובדה זו מעידה על כך שלא ניתן לתת אמון במבקשים, אשר חזרו לבצע את אותן עבירות, כי לא יעשו שימוש לא חוקי במשאיות התפוסות. לשיקול זה מתווסף גם הנזק הבלתי הפיך שעלול להגרם לסביבה כתוצאה מהשלכת פסולת ברשות הרבים (ראו למשל: רע"פ 9747/08 תחריר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.11.2008)). לאור כל זאת, הרי שלא מצאתי פגם במסקנתן של הערכאות הקודמות לפיה אין מקום להחזיר את המשאיות התפוסות לידי המבקשים, אף לא בכפוף להפקדת ערובה. אשר על כן, בקשת רשות העירעור נדחית". (עמוד 3, ההדגשות אינן במקור- אס"ח)) בה"ת 48403-03-16 אבו סויס נ' המשרד לאיכות הסביבה רמלה מחוז מרכז (07.04.16), המבקשים המשיכו בבצוע העבירות לאחר שיחרורה של המשאית בתנאים ובית המשפט דחה בקשה להשבתה; בה"ת 2337-12-10 נדים כמאל ובניו בע"מ נ' מדינת ישראל (23.2.11) בית המשפט דחה בקשה להשבת משאית נוכח הרשעת המבקשת בעבירה דומה בסמוך להגשת כתב האישום בגינו נתפסה המשאית, ובה"ת 18023-12-11 ארושה תברואה וניקיון בע"מ נ' מישטרה ירוקה (42.12.11), נדחתה בקשה להשבת תפוסים מאחר שהמבקשים המשיכו בבצוע העבירות אף שטרם הוגש כתב אישום נוסף בעיניינם.

...

נוכח חלוף הזמן מאז תפיסת כלי הרכב, העובדה שלא נשנו העבירות באמצעות כלי הרכב האחרים שבידי המבקשים, והצורך באיזון בין הרתעת המבקש 2 ומניעת הישנות העבירה והאפשרות לחילוט אל מול הפגיעה בזכות הקניינית של המבקשים, אני סבורה שניתן להורות על שחרור התפוס בחלופת תפיסה שיהיה בה להבטיח את התכלית המניעתית והחילוט בסיום ההליך העיקרי.

לאור כל האמור לעיל, אני מורה למשיבה להחזיר למבקשים את הרכב התפוס, משאית וולבו שמספרה 62-248-61.

בהתחשב בכך שההחלטה ניתנה שלא במעמד הצדדים אני מעכבת ביצוע החלטתי עד ליום 27.8.17 בשעה 13:00, אלא אם תודיע המשיבה אחרת.

ביום 21.7.2010 נתפסו שתי משאיות שבבעלות המבקשים על ידי המדור להגנת הסביבה של משטרת ישראל וביום 10.8.2010 הוגש נגדם כתב אישום אשר מייחס להם, בין היתר, עבירה של איסור ליכלוך והשלכת פסולת, לפי סעיפים 2 ו-13(ב)(1) לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984, ועבירה של מיטרד לציבור, לפי סעיף 215(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ושתי עבירות נוספות לפי המתואר בכתב האישום, המבקשים השליכו פעמיים פסולת ביניין מתוך המשאיות ברשות הרבים.

בהחלטתו, קבע בית המשפט כי יש ראיות לכאורה לכך שאכן נעשה שימוש במשאיות לצורך שפיכת פסולת ביניין ברשות הרבים ולא באתרי פסולת מסודרים וזאת בהנחיית המבקש 2.

בית המשפט הגיע למסקנה לפיה המבקשת 1 מנוהלת על ידי המבקש 2 בדרך של "עבריינות סביבתית האדישה לזיהום רשות הרבים". עוד קבע בית המשפט כי החזרת המשאיות עשויה להביא לפעילות נוספת של זהום הסיבה וכי אין בכוחה של הפקדה כספית כדי למנוע תוצאה זו. על החלטה זו הגישו המבקשים ערר לבית המשפט המחוזי.

בית המשפט דחה את הערר בקובעו כי לא מצא כל פגם בהחלטתו של בית משפט השלום וכי אין מקום לקבל את הצעת המבקשים להשיב להם את המשאיות כנגד בטוחה כספית וזאת כיוון שהמבקשים שילמו בעבר בטוחה בעבור שיחרור אחת מהמשאיות אך המשיכו לבצע עבירות סביבתיות.

...

בית המשפט הגיע למסקנה לפיה המבקשת 1 מנוהלת על ידי המבקש 2 בדרך של "עבריינות סביבתית האדישה לזיהום רשות הרבים". עוד קבע בית המשפט כי החזרת המשאיות עשויה להביא לפעילות נוספת של זיהום הסיבה וכי אין בכוחה של הפקדה כספית כדי למנוע תוצאה זו. על החלטה זו הגישו המבקשים ערר לבית המשפט המחוזי.

מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

אף לגופו של עניין דין הבקשה להדחות.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.