בקשת רשות להתגונן בתביעת פינוי וסילוק יד ממקרקעין

תביעה לפינוי וסלוק יד של הנתבעת מנכס מקרקעין.

עם זאת נקבע כי "שימת לב ב"כ הנתבעת ו/או הנתבעת עצמה כי בהתאם לפסק הדין של בית המשפט המחוזי, היא מוגבלת לגדר המחלוקת שנתחם על ידה במסגרת הבקשה למתן רשות להגן". הנתבעת עצמה טענה בבקשת הרשות להגן שהוגשה מטעמה כי היא מתגוררת בנכס.

...

דיון והכרעה לצרכי הדיון שבפניי, והגם שאני מקבלת את עדותה של הנתבעת לפיה אין היא מתגוררת בנכס, אני מוכנה לצאת מנקודת הנחה על פיה הנתבעת אכן מתגוררת בנכס, גם כעת.

אוסיף כי אף ללא הודאת הנתבעת כי אין לה זכויות כלשהן בנכס מכוח עצמה, ניתן היה להגיע למסקנה זו מכוחו של הסכם המכר שנחתם בין המנוח לבין מר אצלן לבדם ואשר איננו כולל את הנתבעת, כך שהתוצאה בעניין זה הייתה זהה.

סוף דבר ניתן בזאת צו לפיו על הנתבעת לפנות את הנכס ולהשיבו לתובע כשהוא פנוי מכל חפץ השייך לה. משכך לא יוכלו גם ילדיה לשהות בנכס מכוח הנתבעת.

בפני בקשת רשות להיתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר שעניינה פינוי וסלוק ידם של המבקשים מחלק המקרקעין הידוע גם כגוש 19516 חלקה 14, בשטח של כ-31 מ"ר. התביעה הוגשה בהתאם לתקנה 202 (3) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, הקובעת: (3) תביעות לסילוק יד ממקרקעין, או לפינוי מושכר שאין חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, חל עליו, ובילבד שיש עליהן ראיות שבכתב.

...

ביום 5.3.20 הגישו הנתבעים בקשת רשות להיתגונן (להלן: הבר"ל).

ביום 3.11.20 היתקיים דיון בבקשה בפני כב' הרשמת הבכירה נעמה פרס, אשר הורתה ביום 5.11.20 על קבלת הבקשה ומתן רשות לנתבעים להיתגונן מפני התובענה.

בהמשך פסק דינה מאבחנת השופטת בן פורת בין מקרה שבו התובע הוכיח זכותו במקרקעין ללא שהוצגה זכות כלשהיא מטעמו של הנתבע, לבין מקרה שבו ניכנס הנתבע למקרקעין מלכתחילה מכח חוזה שכירות או מכח רשיון כדייר מוגן (בהקשר זה יובהר כי רוב ההלכות בעיניין, ובכלל זה, בעיניין קפה, עוסקות בדיירים מוגנים), כדלקמן: "מספיקה לבעל הבית טענת בעלותו כבסיס להחזרת החזקה רק כנגד נתבע שאין בכוחו להראות זכות חוקית לישיבתו במקום. לעומת זאת, אם תביעתו לפינוי מוגשת נגד אדם שניכנס למקום, או החזיק בו, מכוח חוזה שכירות או רשיון, עליו לגולל כבר בשלב ראשון (היינו בכתב-התביעה) את עילת הפינוי, כגון: הפרת החוזה על-ידי הדייר או ביטול הרשיון על-ידי בעל הבית." כן ר': ע"א 483/62; 486/62, קוך נגד דוכן, פד"י, כרך יז, עמ' 1953, 1957: "כדי שהמשיבות תזכינה בתביעת הצוו לסילוק-יד, די היה בשבילן להסתמך על העילה של הבעלות החוקית, שיש להן בדירה, ואילו ביד המערערים היה להיתגונן בפני התביעה הזאת אך ורק אם היה בכוחם להראות שהם רכשו את הזכות להחזיק בה." במקרה שלפניי אין כל ספק כי לנתבעים אין כל זכות בדירה ומעמדם הוא כשל פולשים.

...

בנסיבות שבהן התביעה דנן הוגשה בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות הישנות) הרי שיש מקום להכריע בדבר הבקשה לפיצול סעדים, ואני מורה על פיצול סעדים, כמבוקש, וזאת, בהתאם לסיפת תקנה 45 לתקנות הישנות ולפסיקה שלעניין.

אשר על כן, אני מורה לנתבעים לשאת בהוצאות התובעת בסך של 23,400 ₪.

נוכח הכרעתי, אני מורה למזכירות להעביר לידי התובעת את הפקדון שהופקד ע"י הנתבעים להבטחת הוצאות התובעת, בהתאם להכרעתו של הרשם דוד מיום 25.1.18, בסך של 2,500 ₪.

בתביעתו התובע עתר לצוו פינוי וסלוק יד מהמקרקעין נגד הנתבעים.

מאיר מאיר עצמו הצהיר כי הוא עזב את הדירה נושא התובענה וכי הוא שב אליה "לפני למעלה מאחד עשרה שנים לאחר שהתגרשתי". (סעיף 15 לתצהירו מיום 14.2.2018, אשר צורף לבקשת הרשות להיתגונן).

...

נוכח זאת סבורני, כי מדיניות משפטית ראויה מחייבת את בתי המשפט לבחון בשימת לב מיוחדת טענות הנוגעות להימצאותה (או אי-הימצאותה) של דירת מגורים אחרת (השוו רע"א 4015/08 כהן נ' מזרחי [פורסם בנבו] (2008)).

סוף דבר התביעה מתקבלת.

הנתבעים ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, הוצאות משפט בסך של 30,000 ש"ח. הוצאות המשפט הן בשים לב למהות התביעה, שווייה, תוצאת המשפט, והיקף המשאבים שנדרשו לניהול ההליך.

אותו מקרה עסק בבקשת רשות להיתגונן שהגישה חברת שפיר כנגד תביעת פינוי וסלוק יד שהוגשה כנגדה ע"י המדינה, ביחס לקרקע ששמשה לתעשייה.

...

כן נקבע כי הנתבע ישלם לתובעת דמי שימוש ראויים בסך כולל של 625,884.23 ₪ (כולל מע"מ) בגין השימוש בשטח הפלישה מיום 1.3.12 ועד ליום 31.5.17, וזאת, בתוך 30 ימים ממועד חתימת הפסיקתה, כאשר הסכום נושא ריבית והפרשי הצמדה מיום 21.7.22 ועד למועד התשלום בפועל.

ביהמ"ש מדגיש שם כי אין באמור כדי לחרוג מהכלל כי רישיון לישיבה בקרקע ניתן לביטול בכל עת, והזכות איננה בלתי הדירה, אולם התחשב בכל האמור לעיל כאשר פסק בסופו של דבר את הדברים הבאים: "בנסיבות העניין, לנוכח התנהלותה המוקשית של התובעת לאורך השנים כמפורט לעיל, והצורך של הנתבעים שהחזיקו במשך עשרות שנים במקרקעין ומנהלים שם את עסקם להתארגן, ישנה הצדקה לתקופת פינוי ארוכה במיוחד, שאני מעמידה על 12 חודשים מהיום." כאמור, גם במקרה זה אין הנדון לראיה: אין מדובר בענייננו בנתבע שישב על שטח הפלישה ברישיון.

סוף דבר ותוצאה לנוכח הסכמת הצדדים בכל הנוגע לעצם הפינוי, וההסכמה הדיונית לניהול ההליך, כמו גם פסק הדין החלקי שניתן בהסכמת הצדדים באשר לדמי השימוש הראויים, ובשים לב לכך שההכרעה בדבר עצם הפינוי ניתנה, כאמור לעיל, לפני למעלה משלושה חודשים, כמו גם בשים לב לצורך של הנתבע בהתארגנות לפינוי המקרקעין, כאשר ענייננו בשטח המשמש, בין היתר, לפרנסתו של הנתבע, ובנסיבות העניין ולאחר שאיזנתי בין האינטרסים השונים וטענות הצדדים, אני מורה לנתבע לפנות את ידו משטח הפלישה בתוך 60 ימים מהיום.