בקשת רשות להתגונן בתביעת בנק להחזר חובות הלוואה

רקע כללי התובע (להלן: "הבנק"), הגיש תביעה זו בסדר דין מקוצר נגד הנתבעת בדרישה לתשלום יתרת חוב בגין החזרי הלוואה מובטחת במשכנתא בסך 150,002 ₪ ליום הגשת התביעה.

אכן, הפסיקה קבעה לא אחת, כי העלאת טענות שלא נטענו בבקשת הרשות להיתגונן שהפכה לכתב הגנה, מהוה הרחבת חזית אסורה (ר' רע"א 1261/13 רחל טולדנו נ' החבובות חנות הצעצועים שלי בע"מ (24.04.2013), פסקה ז' לפסה"ד ; בש"א 8336/16 יורם גולן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (09.02.2017) ; ע"א (מחוזי נצ') 38384-06-13 יפתח קלי נ' מכון תערובת נהלל בע"מ (11.07.2014) ; ע"א (מחוזי ת"א) 3617-07 אשרף קאולה נ' ידגר אהרון (03.01.2011), פסקה 11 לפסה"ד ועוד).

מכאן שהנתבעת מוגבלת לטענות שעלו במסגרת בקשת הרשות להיתגונן, שהן, כאמור לעיל, שתי טענות: טענה חשבונאית נגד גובה החוב, לפיה שהחוב כולו כבר שולם, וטענה חוזית נגד הסכם 2014, בטענה כי הוא בטל כיוון שנחתם תחת לחץ פסול.

...

עם זאת, בספק אם היה הכרח בהוצאות כה נכבדות של כמעט 27,000 ₪, כאשר הכינוס לא יצא לפועל בסופו של דבר, לנוכח התשלומים וההסכמות שבמסגרת הסכם 2014.

בעניין חיימוב (ע"א 661/88 פיסאר חיימוב נ' פארס חמיד, פ"ד מד (1) 75 (1989)‏), נקבע כי אם צד התקשר בהסכם מתוך כפייה, הרי שכדי לאיין את תוקפה של הסכמתו, עליו לנקוט פעולה של ביטול ההסכם, ובהעדר הסבר להשתהות ארוכה מצדו, אין מנוס מהקביעה, כי החוזה לא בוטל תוך זמן סביר מיום שהכפייה פסקה (שם, פסקה 6 לפסה"ד ; ר' גם: ע"א 9528/07 Foundation Sansounimaille נ' ישראל פרי (16.11.2011) פסקה 8 לפסה"ד).

סיכומו של דבר נוכח כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לבנק התובע סכום כולל במעוגל של 137,700 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה, בהתאם להוראות הסכם ההלוואה, ממועד חוות הדעת 31.1.2019 ועד התשלום המלא בפועל.

בהחלטתי מיום 16.11.16, במסגרת הדיון בבקשת הרשות להיתגונן, הוריתי על מחיקת כותרת התביעה לאחר שקבעתי כי אין במסמך רכוז החובות שצורף על ידי הבנק, כדי להוות תחליף לראשית הראייה הנדרשת ביחס לרכיב התביעה הנוגע ליתרת העו"ש בחשבון.

לטענת הנתבע, אין בסיס לשעור הריבית המירבית בסך 13.2% בו חויב, ומדובר בנתון שגוי; כתב התביעה אינו כולל פירוט נפרד של חישוב הקרן והריבית; והבנק היתנהל בחוסר תום לב. לטענת הבנק, מיסמכי פתיחת החשבון הועברו לנתבע במלואם; בגין יתרת החוב בעו"ש ובגין הפיגורים בהלוואות, מחויבים שעורי ריבית שונים בהתאם למסמכים ולהסכמים עליהם חתום הנתבע; הטענה לפיה לא פורט בנפרד חישוב הקרן והריבית הנה טענה קנטרנית; הבנק פעל בהתאם לזכותו שבדין ואף לפנים משורת הדין ולכן אין ממש בטענה בדבר חוסר תום לב. לטענת הבנק, הנתבע הודה בפה מלא במלוא היסודות העובדתיים של התובענה, אינו מכחיש את חובו לבנק, אינו מכחיש כי נטל הלוואות מהבנק וכי לא עמד בהחזרן, וכי למעשה עד היום לא שילם את חובו לבנק.

בכל הכבוד, טענה זו אינה מהוה הגנה מפני התביעה, שכן לא נטען כי הבנק מחל על חובות, וכי היה סיכום כזה, וגם הנתבע לא הכחיש, כי זאת הפעם, לא עלה בידו לעמוד בהחזרים על אף ארכות שניתנו לו. לבסוף, ולאור כל האמור לעיל, אני מוצאת לדחות גם את הטענה להתנהלות שלא בתום לב מצד הבנק.

...

בכל הכבוד, טענה זו אינה מהווה הגנה מפני התביעה, שכן לא נטען כי הבנק מחל על חובות, וכי היה סיכום כזה, וגם הנתבע לא הכחיש, כי זאת הפעם, לא עלה בידו לעמוד בהחזרים על אף ארכות שניתנו לו. לבסוף, ולאור כל האמור לעיל, אני מוצאת לדחות גם את הטענה להתנהלות שלא בתום לב מצד הבנק.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מורה על קבלת התביעה במלואה.

הנתבע ישלם לתובע את הסך של 249,800 ₪ בצירוף ריבית בשיעור המירבי כפי שהיה נהוג בבנק בזמנים הרלוונטיים לתביעה, בסך 13.2% לשנה בחישוב רבעוני, מיום הגשת התביעה ועד למועד תשלום החוב בפועל.

לטענת המשיבה, ביום 05.02.2018 נערך שטר חוב בין החייבים אריכא עידו ויוסף זדה **** (כורש) (להלן "הלווים") לבין המשיבה (להלן "המשיבה" ו/או "המלווה") כאשר החייבים יוסף זדה מירב ודני שאשא משמשים (ביחד ולחוד) ערבים בערבות אואל לכל התחייבויות הלווים (להלן "הערבים" ו/או "החייבים") (ראה שטר החוב שצורף כנספח "1" לבקשת הבצוע ועותק מהסכם ההלוואה שצורף כנספח "2").

החייב היה שותף יחד עם הלווים במסעדת "נגיסה רעננה בע"מ" וביום 02.04.2019 בעקבות סיום שותפותו של החייב במסעדה חתם יחד עם הלווים על הסכם סיום יחסי עבודה, אשר במסגרתו הסכימו הצדדים: "... החל ממועד חתימת הסכם זה יחולו על החברה ו/או על **** ועידו בהתאם לאחזקותיהם בחברה... החל מחתימת הסכם זה **** ועידו ערבים אישית לכל התחייבויות החברה המפורטים לעיל ובפרט למפורט בסעיף 1.14 לעיל, לרבות כל ההתחייבויות של החברה לבנקים השונים, והן להחזר ההלוואות השונות..." (ראה סעיף 5 להסכם סיום יחסי העבודה, על סעיפי המשנה שלו אשר צורפו כנספח "א" לבקשת ההיתנגדות).

בעיניין זה, ראו גם ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט(3) 41 (2004): "לעניין זה די לו, למבקש רשות להיתגונן מפני תביעה שהוגשה נגדו בהליך של סדר דין מקוצר, אם יראה כי בפיו הגנה אפשרית, ולו בדוחק, נגד התביעה כדי שבית-המשפט ייעתר לבקשתו, שכן גם מי שסכוייו להצליח בטענותיו מועטים ורחוקים זכאי ליומו בבית-המשפט, להבדיל ממי שהגנתו "הגנת בדים" (זוסמן [9], בעמ' 677-676).

בפסקי דין מהשנים האחרונות אף צוין כי "בשל מעמדה הרם של הזכות הדיונית להיתגונן, יש צורך במידת וודאות גבוהה בדבר חוסר רצינותן והיעדר ממשותן של טענות ההגנה, כדי להצדיק דחיית בקשה לרשות להיתגונן" (ע"א 10189/07 ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (פורסם בנבו, 15.6.2009), ע"א 8493/06 עזבון המנוח ציון כהן ז"ל נ' הבנק הבנלאומי הראשון לישראל בע"מ (פורסם בנבו, 17.10.2010).

...

לא ברור מי ערך את המסמך ולכן אין הוא מהווה ראיה לפי פקודת הראיות; ובדבר מה עילת התביעה; וכי לא ברור כיצד התקבלה בקשת הביצוע כאשר היא אינה מכילה את כלל הפרטים הנדרשים על מנת להעמיד עילת תביעה והגשת הפירוט הנלווה אליה, תמוהה מאליה ומשכך דינה של בקשת הביצוע להידחות.

כך למשל, בס' 4 לתצהיר הנתבעת שהוגש כתמיכה בבקשת רשות להגן, הודתה הנתבעת בטענת הבנק לפיה העניק לה ולבעלה לשעבר במועד הנטען הלוואה למימון בניית ביתם בהקף הכספי הנטען, אך הכחישה את תוכנו של הסכם ההלוואה שצורף כנספח א' לכתב התביעה.

במהלך חקירתה הנגדית של הנתבעת במסגרת הדיון בבקשת הרשות להגן היא הודתה כי נטלה את ההלוואה מהבנק וכי נותר חוב לבנק.

בהנתן האמור, אין בכוונתי לידון ולהכריע באופן פרטני במכלול טענות ההגנה הנ"ל, ואתמקד בדיון והכרעה בטענת ההגנה המרכזית שהעלתה הנתבעת ולפיה בעת מתן ההלוואה, הוסכם בינה לבין הבנק כי במקרה של פגור בהחזרי ההלוואה והעמדת יתרת ההלוואה לפרעון מידי, ידאג הבנק להפרע את החוב באמצעות מימוש הנכס הממושכן בלבד ולא ינקוט נגדה בתביעה חוזית.

...

סוף דבר הוכח בפניי כי הבנק נתן הלוואה לבני הזוג (הנתבעת ובעלה לשעבר).

אשר על כן אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך 335,218 ₪ בצירוף ריבית כנהוג אצל הבנק החל מיום 5.11.15 ועד התשלום המלא בפועל.

כ"כ תשלם הנתבעת לתובע החזר אגרות משפט בצרוף הפרשים כחוק, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 20%.

בקשת רשות להיתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום חוב בסך של 119,479 ₪ נדחתה.

כידוע, מתן רשות להגן תנתן רק כאשר בית המשפט יתרשם על פניו בלא להעמיק במהימנות דברי המצהיר, כי יש למבקש הגנה אפשרית נגד התביעה ולו בדוחק, וכי אין מדובר ב"הגנת בדים" ראו לדוגמא ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (2004)).

הבנק כשל בחובת הזהירות כלפיו כאשר איפשר לו ליטול את ההלוואה, על אף שידע כי אין לו יכולת כספית לפרוע את החוב לבנק ולעמוד בתשלומי החזר ההלוואה.

...

הכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת הבנק על נספחיה, אני מגיעה למסקנה כי אין לנתבע טענות הגנה ויש לדחות בקשתו.

לסיכום סיכומו של דבר, עסקינן ב"הגנת בדים", שכל מטרתה לדחות מועד תשלום החוב, לפיכך דין בקשת הרשות להתגונן להידחות.