בקשת רשות להתגונן בתביעת ביצוע בגין חוב ארנונה

לפני בקשת המבקשת להארכת מועד להגשת היתנגדות לבצוע תביעה על סכום קצוב בסך של 19,031 ₪, וכן היתנגדות לבצוע התביעה, שהוגשה נגדה על ידי המשיבה ללישכת ההוצאה לפועל.

לאחר עיון בטענות הצדדים, ראיתי לדחות את בקשת הארכת המועד ביחס לסכום הנתבע בגין חוב הארנונה, ולהאריך את המועד להגשת ההיתנגדות ביחס לסכום הנתבע בגין חוב אגרת שלוט והוצאות הגבייה הנטענות, תוך מתן רשות להיתגונן בגין חוב אגרת השלוט והוצאות הגבייה, לצד פסיקת הוצאות בגין הגשת ההיתנגדות באיחור.

"התביעה בסדר דין מקוצר הנה חריג להליכי התביעה הרגילים ובמסגרתו עשוי בית המשפט להכריע בתביעה, כולה או חלקה, על סמך האמור בכתב התביעה ובבקשה לרשות להיתגונן, כמו גם על בסיס הדיון המתייחס לבקשה זו בלבד. בית המשפט יסרב להעניק לנתבע רשות להיתגונן רק אם ברור על פניו ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו [ ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עריית חולון, פ"ד נב (1) 390, 400 (1999); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 675 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995) (להלן – זוסמן)]. החובה המוטלת על הנתבע במסגרת בקשת הרשות להיתגונן הנה לאשר את טענתו בתצהיר; משעשה כן, על השופט הדן בבקשה להניח כי טענתו הנה טענת אמת, כך שאם מגלה התצהיר הגנה אפשרית, ולו בדוחק, תנתן לנתבע רשות להיתגונן [ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט (3) 41, 46 (2004)]. כך הוא אף אם הטענה אותה מעלה הנתבע הנה טענה בעל פה כנגד מיסמך בכתב [ראו: ע"א 1266/91 קרן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, פ"מ מו (4) 193, 196 (1992); זוסמן, בעמוד 678]. מכאן, שבירור בקשת הרשות להיתגונן לא ישמש תחליף לדיון בתביעה גופה והוא לא יכול לבוא במקום משפט בתיק...". בתצהיר המבקשת, כמו גם במעמד הדיון, המבקשת לא חלקה על כך ששכרה את הנכס בהתאם להסכם שכירות שנחתם ביום 14.6.17, לתקופה שמיום 1.7.17 ועד ליום 30.6.18, אלא שטענה כי בחודש מאי 2018 עזבה את הנכס, וכי עד למועד האמור שילמה את מלוא תשלומי הארנונה, ומשכך, אין לחייבה בתשלום בגין התקופה מושא התביעה- מיום 4.12.18 ועד לסוף שנת 2019.

...

ממכלול האמור, אני קובעת כי כתב הטענות הומצא כדין למבקשת וכי ההתנגדות הוגשה באיחור.

אבהיר, כי במסגרת הסיכומים מטעמה, העלתה המבקשת, לראשונה, טענה לפיה לא ברור מדוע החליטה המשיבה "לתבוע רק עד סוף שנת 2019", וכי יש ליתן את הדעת לפסק הדין שהורה על פינויה של המבקשת מהנכס, אלא שלא מצאתי כי יש בטענות אלה, שממילא לא פורטו, כדי לשנות מהמסקנה לפיה, המבקשת לא הציגה טענת הגנה ביחס לחוב הנתבע בגין ארנונה, ומשכך, אני דוחה את בקשת הארכת המועד להגשת התנגדות (וממילא את ההתנגדות) ביחס לחוב האמור בסך של 16,709.60 ₪.

בפניי בקשת רשות להיתגונן בתביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר בגין חובות ארנונה.

בבקשת הרשות להיתגונן טען הנתבע כי שילם לבעל הנכס, מר וליד פראח, שכר דירה שכלל את חיוב הארנונה ומר פראח היה אמור להעבירם לעירייה, כפי שהתחייב, אולם לא עשה זאת; כי הסכם השכירות שעל פיו עודכן מר שאדי ח'דיר כמחזיק בנכס על מנת לזכות מהטבת "הנחת נכה", נעשה בנוכחותו של מר וליד פראח אשר הסכים ולא היתנגד לכך, בין אם בהסכמה בשתיקה ובין אם בהסכמה בהתנהגות; כי מר וליד פראח נמצא בהליכי פש"ר והוצאה לפועל בעקבות פסקי דין ותיקי הוצל"פ בגין חובות ארנונה של הנכסים של מישפחת פראח; כי סיווג הארנונה שגוי, ומדובר ב"בית מלאכה" ולא "עסקים מסחרי", שכן הנכס שימש כמספרה עד שנת 2017, ומשנת 2018 הוא משמש כחנות למכירת שמלות; כי פירוט החוב לרבות ההצמדה והריבית אינו ברור ולא ניתן להבין מה הבסיס לקביעתו על ידי התובעת; כי מי שבקש את שינוי המחזיקים הוא שאדי ח'דיר בעצמו, שכן הוא הגיע פיזית למשרד התובעת ופקידי מחלקת הארנונה אינם מבצעים שינוי שם של מחזיק מבלי שמר ח'דיר יהיה בפניו ויחתום על מסמכים; כי הוא מעולם לא קיבל מכתב דרישה ו/או התראה, וככל שהתובעת רצתה לחייבו באופן רטרואקטיבי היה עליה לזמנו למשרדיה לבירור העניין ולא לעשות זאת ללא ידיעתו, שכן עומדת לו הזכות להעמידה על ממצאיה, ולקבל ממנו הסברים בדבר היותו של וליד פראח כחייב לאור קבלת הכספים מהנתבע.

...

ביום 03.02.2020 דחה מנהל הארנונה את הנטען בהשגה והשיב בשני רבדים: האחד, האיחור שבהגשת ההשגה אינו מאפשר בחינה עניינית של הסיווג ולכן הטענה נדחית שכן החיוב הפך סופי וחלוט.

אך לא מדובר במצב בענייננו, בו נישום טוען, בחוסר תום לב, להסכם פיקטיבי שמטרתו לקבל הנחה בארנונה שלא כדין בדרך של ניצול הטבות הניתנות לנכים בשל מצבם הרפואי והתפקודי, לא השיג על חיוב הארנונה עד להגשת התביעה נגדו, ולכן איני רואה מקום לדון בטענות הנתבע לעניין סיווג הנכס בהליך זה. אכן, זכות הגישה לערכאות היא זכות יסודית וחשובה, וכל אימת שיש בפי מבקש ולו "קצה חוט" להוכחת הגנתו יאפשר בית המשפט לנתבע את יומו בבית המשפט, אולם "הליך סדר הדין המקוצר נועד למנוע דיוני סרק מקום בו ברור הדבר ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ע"א 3374/05 אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, 1.5.2006); ע"א 1471/06 עגיב יעוץ וניהול בע"מ נ' רבינוביץ, 6.3.2008); כפי שראינו לעיל, אין בפי המבקש טענות הגנה הראויות להתברר כאן, ולכן איני מקבלת את בקשת הרשות להתגונן והבקשה נדחית.

במסגרת הבקשה להארכת מועד וההתנגדות לבצוע תביעה לסכום קצוב, טען המבקש שיש להתיר לו הארכת מועד לשמיעת ההיתנגדות לאחר שמסמכי התביעה לא הועברו לעיונו.

ביחס לחוב גופו טען המבקש, כי תביעת המשיבה מושתתת על חוב בגין שנת 2019, אף-על-פי שבאותה עת שכר את הנכס אדם אחר.

בתאריך 12/7/2022 היתקיים לפניי דיון בבקשת רשות להיתגונן ובמסגרתו התחדדו העובדות והסוגיות הבאות: חוב הארנונה מתייחס לשנת 2020 ואין מחלוקת שהסכם השכירות שכרת המבקש עם המשכירה תקף לכאורה עד לסוף שנת 2021.

בע"א 5480/98 מנורה נ' אבו, פ"ד נב(2) 476, 479 נקבע כי במסגרת בקשת הרשות להגן "נותן בית המשפט דעתו למשקלן המהותי של טענות הנתבע, לזיקתן לתביעה ולביסוסן ... בית המשפט אמנם אינו בוחן את מהימנות העדויות שמביא הנתבע ואינו בוחן את סכויי הגנתו ... אך הוא נידרש להכריע בבקשת הרשות להגן על פי החומר המצוי בפניו...". מכאן נובע, כי "גם מי שסכוייו להצליח בטענותיו מועטים ורחוקים זכאי ליומו בבית המשפט, להבדיל ממי שהגנתו הגנת בדים". (ראו גם: ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי נ' בנק לאומי, פ"ד נט(3) 41, 46).

...

לכן, דין הבקשה עד לסך החוב הנטען בידי המבקש- להידחות.

אני קובע, כי רשות להתגונן תינתן אך ביחס לחישוב סכום החוב כהלכתו ודיון בנושא זה, יידון לפניי בתאריך 13.12.22 בשעה 8.30.

סוף דבר-אני מורה על דחיית עיקר ההתנגדות וכפועל יוצא מכך על שפעול הליכי ההוצאות לפועל בתיק 515348-03-21, עד לגובה סך 49,707 ₪ (החוב אליבא דמבקש בתוספת שכר טרחת עו"ד).

לפני בקשת החייב לתת לו רשות להיתגונן מפני בקשה לבצוע תביעה על סכום קצוב אשר הוגשה בתיק הוצאה לפועל שמספרו 518492-02-22 על ידי הזוכה.

לימים הגיש החייב היתנגדות לבצוע תביעה בסכום קצוב בגין חוב ארנונה של החייב בין השנים 2010 עד 2017 (ת"ת 55597-01-17).

...

מכל האמור לעיל מצאתי לקבוע כי: התנגדותו של החייב לביצוע התביעה נדחית.

אני מורה על שפעול הליכי ההוצאה לפועל בתיק 518492-02-22.

נוכח התנהלות החייב בהליך שלפני ולרבות ריבוי הישיבות אשר התקיימו, אני מורה כי החייב ישלם את הוצאות הזוכה בסך 6000 ₪.

עוד הובהר בתצהיר כי מדובר התביעה היא בגין חוב ארנונה משנה 2002 עד 2011 כלומר מהתקופה שלאחר פטירת האב ובה הנתבע 1 נרשם כמחזיק ועד שנתיים לאחר המועד שהנתבע 1 טוען שהועברה החזקה לידי הנתבע 2.

דיון והכרעה: השאלה הראשונה העומדת להכרעתי היא האם הטענה בדבר היתיישנות התביעה נטענה במועד הראשון: תביעה זו כאמור הוגשה לראשונה בשנת 2013 כהליך בהוצאה לפועל, וניתן בה פסק דין בהיעדר הגנה, והנתבע 1 ביקש את ביטולו בטענה שלא בוצעה לו המצאה כדין.

הנתבע 1 טען לראשונה, כי התביעה היתיישנה בחלקה רק בבקשת הרשות להיתגונן, אך בדיונים שהיו בפני חזר וציין כי הוא אחראי לחוב עד שנת 2009 שכן עד למועד זה הוא מבין שהוא נחשב כדייר מוגן בנכס מכוח זכויותיו של אביו המנוח.

...

מכאן שאני קובעת כי טענת ההתיישנות לא נטענה במועד הראשונה והתביעה לא התיישנה.

על כן אני קובעת כי בתקופה הרלבנטית גם הנתבע 1 נחשב למחזיק בנכס.

סיכומו של דבר: הנתבע 1 ישלם לתובעת את מלוא סכום התביעה וכן את שכר טרחת בא כוחה בסך 15,000 ₪ כולל מע"מ. בנוסף הנתבע 1 ישא בהוצאות התובעת בסך 2,500 ₪.