בקשת רשות להתגונן בתביעה על פוליסת תאונות אישיות

במסגרת החוק נקבעה החובה לבטח את כל הספורטאים לרבות את התובעת בפוליסה לביטוח תאונות אישיות בכיסויים בגין נכות מתאונה ואוב[ד]ן כושר עבודה.

לאחר מכן הסתבר שהתובעת הגישה נגד הנתבעת תביעה נוספת לבית משפט השלום בירושלים לתגמולי ביטוח בגין נכות צמיתה, מכוח אותה הפוליסה הנדונה בתביעה דנא ובשל אותה התאונה (ת"א 16698-11-17).

כן ניתן להזכיר את תקנה 14 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (הגם שאינה חלה על התביעה דנא), שלפיה יש להביא בחלקו השלישי של כתב הטענות, את פירוט העובדות הרלוואנטי, "וכל מידע נוסף, שתכליתו לסייע בהבהרת המחלוקת ובמיקוד הפלוגתאות שבין בעלי הדין". זאת ועוד, האופן שבו נוסח כתב התביעה עשוי היה לפגוע ביכולת הנתבעת להיתגונן.

אולם אם בכתב התביעה הטענה לאי-חוקיות הפוליסה לא הובאה בבהירות, כיצד תדע הנתבעת שזו היא למעשה הטענה המועלית נגדה, כך שתעלה את מכלול טענות ההגנה שלה בנושא בבקשת הרשות להיתגונן? מתן אפשרות לתובעת לטעון לאי-חוקיות הפוליסה הגם שהדבר לא נאמר בבהירות בכתב התביעה, ובה בעת חסימת הנתבעת מהעלות את מכלול טענות ההגנה שלה בנושא מאחר שהדבר לא הובא על-ידיה בבקשת הרשות להיתגונן, לדעתי יביאו לחוסר הגינות כלפי הנתבעת.

...

אשר ליתר ההוצאות, בשים לב למלוא הסכום ששולם לאחר הגשת התביעה, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות בקשר למלוא האגרה ששולמה.

לאור העובדה שמומחה הנתבעת ומומחה בית המשפט לא סתרו את עיקרי עמדת מומחה התובעת, ראוי שהנתבעת תישא בהוצאות התובעת בגין שכר המומחה בסך 6,000 ש"ח (על-פי חשבונית שצורפה) – וכך אני מורה.

סוף דבר סוף דבר, הנתבעת תשלם לתובעת תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה בסך 15,129 ש"ח, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כדין.

(בבקשת הנתבעת למתן רשות להיתגונן) התביעה שלפניי, בסדר דין מקוצר, נסמכת על פוליסת תאונות אישיות (סכום יסוד של 200,000 ₪) שנערכה לתובע על ידי הנתבעת, והכוללת כסוי למקרה של נכות מתאונה: נכות צמיתה (חלקית או מלאה) ואובדן כושר עבודה מלא זמני (להלן: "הפוליסה").

ההלכה בעיניין בקשת רשות להיתגונן סוכמה בע"א 3374/05 אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (1.5.06), ויפים הדברים שנאמרו שם גם לענייננו: "מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר הנה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...לפיכך נפסק כי גם מי שההגנה שבפיו דחוקה וסכוייו לדחיית התביעה נגדו קטנים, יקבל מתן רשות להיתגונן. לעומת זאת מי שהגנתו "הגנת בדים" תדחה בקשתו למתן רשות להיתגונן.

...

סופו של דבר, עסקינן במחלוקת עובדתית-רפואית הטעונה בירור, ולשלב זה של ההליך, הנתבעת העמידה הגנה לכאורה אותה יש ללבן במסגרת סדר הדין הרגיל.

סוף דבר; הבקשה למתן רשות להתגונן, מתקבלת.

המזכירות תמציא החלטתי זו לב"כ הצדדים.

לטענת התובעת, בשל אופי פציעתה, תקופת האישפוז, התקופה בה הייתה במצב סיעודי וההוצאות שהוציאה לצורך התייעצויות משפטיות, היא זכאית לפצוי מהנתבעת, וזאת מכוח פוליסה מסוג "תאונות אישיות" שעשתה אצל הנתבעת.

הנתבעת מצידה הגישה בקשה למחיקת כותרת, ולחילופין בקשה למתן רשות להגן.

לטענת הנתבעת, התובעת לא פרטה במכתב הדרישה או בכתב התביעה את נסיבות הארוע ולכן בתום לב נדחתה דרישתה, מאחר שהנתבעת סברה שהארוע אינו ניכנס להגדרת המונח "תאונה" כהגדרתו בפוליסה.

לצד זאת, כמובן שאין לפטור את הנתבעת מלשלם, לצד הסכומים המגיעים לתובעת על פי הפוליסה, גם הפרישי הצמדה וריבית כחוק.

...

לכן, אני קובעת שהסכום המגיע לתובעת בראש הנזק הזה הוא כפי שחושב על ידי ב"כ התובעת: 45,520 ₪.

אני סבורה שנפל פגם בהתנהלות שני הצדדים, שכן שניהם ניהלו את ההליך בחוסר תום לב. הנתבעת – משום שגם אם ניתן לקבל את טענתה כאילו בתחילה לא הייתה משוכנעת שהאירוע הינו בגדר תאונה כהגדרת המונח הזה בפוליסה, הרי שבהמשך אין הדבר כך. ביום 18.12.20 הגישה התובעת תצהירים אודות הנסיבות.

כפועל יוצא מהאמור לעיל, ומהסכומים כפי שצוינו בסעיפים 11-15 לכתב התביעה, אני קובעת שהסכומים שהתובעת זכאית להם על פי הפוליסה הם כדלקמן: בגין הנכות – 40,194 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24/08/17.

הנתבעת הנה חברת ביטוח אשר ביטחה את התובע בביטוח תאונות אישיות במסגרת פוליסת ביטוח ריזיקו קבוצי אגד דרום ג/3093 (להלן: הפוליסה).

במעמד קבלת הפצוי חתם התובע על מיסמך שכותרתו : "כתב שיחרור וקבלה על פי נספח נכות מתאונה קולקטיב אגד דרום ג/3093" ובמסגרתו אישר, התחייב והצהיר כי : "עם ביצוע תשלום זה אין ולא תהיינה לי כל תביעות על פי נספח "נכות מתאונה" בכל הקשור והנוגע לתאונה מיום 29.9.14" (נספח א לבקשת הרשות להיתגונן).

...

הנה כי כן- סיבה ראשונה ועיקרית לדחיית התביעה הינה חתימתו של התובע על כתב ההסתלקות בו התחייב שלא לדרוש פיצוי נוסף בגין התאונה נשוא תביעה זו. סבורני כי דינה של התביעה להידחות גם נוכח טענת ההתיישנות המועלית על ידי הנתבעת.

לאור המפורט לעיל אני קובעת כי דינה של התביעה להידחות.

לאור כל האמור לעיל התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בשיעור של 3,000 ₪.

ברקע הבקשה תביעה שהוגשה על ידי התובע, בסדר דין מקוצר, בסך 33,000 ₪, בה תבע התובע מהנתבעת כי תפצה אותו על פי פוליסת תאונות אישיות שרכש ממנה בסכום הנגזר מהיחס שבין הנכויות שנקבעו לו בתאונה מיום 6.11.2016 ובין סכומי הפוליסה, כדלקמן: הנזק הנכות שנקבעה סכום הפצוי המלא על פי הפוליסה הסכום שיש לשלם לתובע אובדן שתי אצבעות 24% 100,000 24,000 שבר בכף היד 35% 20,000 7,000 5 ימי אישפוז   300 ₪ ליום 1,500 לא ברור     2,500       35,000 (התובע רשם 34,315)     בנכוי סכום שהיתקבל -892.78     יתרה 33,000 ₪.

סכום זה שולם לתובע עקב קביעת הנתבעת (על פי האמור בתצהיר שצורף לבקשת הרשות להיתגונן היה זה על פי המלצת יועצה הרפואי) כי נגרמה לו נכות בגין קטיעת כל אחת מ-2 אצבעות ידו בשיעור של 5%.

שלישית– סעיף 31א אליו הפנה התובע חוקק רק לאחר הגשת התובענה ולא היה בתוקף כל השנים שבין הארוע ובין הגשת התביעה על כן אותה עת לא הייתה הנתבעת מחוייבת להזכיר לתובע מעבר למה שעשתה כי תביעתו עומדת להתיישן.

...

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה לה אני קובעת כי תביעת התובע התיישנה, מהנימוקים הבאים: כהקדמה אציין כי אינני מסכימה עם הנתבעת, שהמועד הקובע ממנו מתחיל מירוץ ההתיישנות על פי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, הוא תאריך כתיבת חוות הדעת מטעם מומחה התובע, כי חוות דעתו היא מעשה חד צדדי שאינו תואם את פוליסת הביטוח, אשר לפי סעיף 7.6 בה - הקביעה אם חל מקרה הביטוח תתבצע על ידי רופא החברה.

לאור האמור לעיל אני דוחה את התביעה אך לאור השלב בו נמצאת ולפנים משורת הדין לא מחייבת התובע בהוצאות.