בנוסף, נטען, כי התביעות המתינהלות בבית המשפט לעינייני מישפחה בחדרה אליהן היתייחס המבקש נסבות על סכסוכים שבין המבקש ובין בין בני מישפחה אחרים, ולא המשיבים כאן.
התביעה אינה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר:
לטענת המבקש, על המשיבים להראות כי הוקצה להם שטח מסויים; אולם בפועל אין הסכם שתוף או חלוקה בין בעלי המקרקעין, אלא מדובר בקרקע במושאע.
כן הטעימו, כי חלקם במקרקעין גדול באופן משמעותי מזה של המבקש, כאשר הם בעליהם של קרוב ל - 4,000 מ"ר ואילו הוא בעליהם של 23 מ"ר בלבד בחלקה 25, כאשר את חלקו בחלקה 24 מכר לצד שלישי.
הלכה פסוקה היא, כי בשלב בקשת הרשות להיתגונן אין בית המשפט בוחן את כנותו של המבקש ואת האופן שבו יוכיח את טענותיו, ודי לו לבית המשפט שמדובר בטענה, אשר אם תתברר כנכונה, אזי יש בה כדי להקים למבקש הגנה טובה כנגד התובענה שלפניו (ע"א 544/81 קיהל נ בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון, פ"ד לו(3) 518 [1982]; ע"א 64/88 פטלז'אן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ [25.11.1993].
...
אשר על כן, נוכח הצגת נסחי הרישום המצביעים על בעלותם של המשיבים במקרקעין נשוא התביעה, הרי שהתביעה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר, ודין טענתו של המבקש בעניין זה להידחות.
יחד עם זאת, כאשר אין חולק כי לא נערך הסכם שיתוף או הסכם חלוקה כלשהו בין השותפים, וכי מדובר בבעלות ובחזקה שבמושע, אני סבורה כי יש לאפשר למבקש לברר את טענותיו לגופן ולקיים בירור בשאלות העובדתיות הנוגעות לזכותו להחזיק בקרקע.
לאור התוצאה אליה הגעתי, כאשר חלק מטענות המבקש נדחו וחלק התקבלו, אני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו בגין הבקשה.
