בקשת רשות להגן בתביעת סילוק יד ממקרקעין של נכים

בשער: לפני בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף מכוח תקנות 41, 42 ו-43 לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט-2018, לחילופין למחיקת כותרת התביעה אשר הוגשה בסדר דין מקוצר על סך של 100,000 ₪, ולחילופי חילופין בקשת רשות להיתגונן מפני התביעה.

כל זאת שעה שהחוזה או ההיתחייבות המשמשים יסוד לתביעה יכולים להיות בכתב או בעל-פה, ואף ניתן להסיקם מהיתנהגות הצדדים או ממכלול נסיבות המקרה [ראו ע"א 688-89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(3) 188, ע"א 197-67 רוזנר ואח' נ' שטרויגולד, פ''ד כא(2) 273 (1967)] באספקלריה זו נהיר כי דין הבקשה למחיקת כותרת התביעה להדחות שהרי די והותר באותה זיקה שיצר עו"ד חכים עצמו בין השיק לבין מיסמך ההיתחייבות, בכתב ידו ובחתימתו כמפורט בסעיף 3ב' לעיל, , על מנת להעניק לו מעמד של "ראשית ראיה בכתב". ביחס לבקשת הרשות להיתגונן - אכן, מושכל יסוד של דיני הפרוצידורה האזרחית הנו כי בשלב זה של הדיון בקשת רשות להיתגונן עול ההוכחה המוטל על הנתבעת הנו מצומצם.

עם זאת, כאשר ההנחה העובדתית שבתצהיר בקשת הרשות להיתגונן קורסת אל מול חומר הראיות כולו, כפי שהובא לפני בית המשפט, וזאת שעה שבחינתו של החומר אינה מצריכה כניסה לשיקולי מהימנות, ועת בית המשפט אינו נידרש להכריע בין גרסאות נוגדות, אלא עניין לו בגירסה אחת, המופרכת מעצמה, וכן עת טענתו העובדתית של הנתבע חסרת ממשות על פניה מהבחינה המשפטית, או שהוא מציג טענותיו באופן מכוסה, דהיינו מבלי לפרוש כדבעי את המסכת העובדתית עליה היא מושתתת והמצויה בידיעתו, לעתים מתוך ציפייה כי עצם אי הפרוט ייטע בלב בית המשפט ספקות ביחס למידת חוסנה של התביעה – על קרקע זיבורית שכזו לא תיצמח רשות להיתגונן.

[ראו ע"א 469-87 בורלא נ' טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ פ"ד מג(3) 113 (1989)], ע"א 594-85 זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"ד מב(1) 721 ()1988, ע"א 170-60 חיים קופלזון נ' ארגון העצמאים נכי מלחמת השיחרור, פ"ד יד', 2241 (1960), רע"א 8123-18 זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (2018)].

...

כל זאת שעה שהחוזה או ההתחייבות המשמשים יסוד לתביעה יכולים להיות בכתב או בעל-פה, ואף ניתן להסיקם מהתנהגות הצדדים או ממכלול נסיבות המקרה [ראו ע"א 688-89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(3) 188, ע"א 197-67 רוזנר ואח' נ' שטרויגולד, פ''ד כא(2) 273 (1967)] באספקלריה זו נהיר כי דין הבקשה למחיקת כותרת התביעה להידחות שהרי די והותר באותה זיקה שיצר עו"ד חכים עצמו בין השיק לבין מסמך ההתחייבות, בכתב ידו ובחתימתו כמפורט בסעיף 3ב' לעיל, , על מנת להעניק לו מעמד של "ראשית ראיה בכתב". ביחס לבקשת הרשות להתגונן - אכן, מושכל יסוד של דיני הפרוצדורה האזרחית הינו כי בשלב זה של הדיון בקשת רשות להתגונן עול ההוכחה המוטל על הנתבעת הינו מצומצם.

בתחילת חקירתו הנגדית אף חזר ושנה עו"ד חכים כך – "ההמחאה משורטטת בהתאם לדרישות ומשקפת בדיוק את מה שהוסכם ביני לבין עו"ד ג'ינו ואין לי מה להוסיף על כך". עם זאת, כאשר נשאל עו"ד חכים בחקירתו מדוע, אם מיצה פסק הדין המוסכם את כל הסכמות הצדדים, לא נזכר בו ענין השיק, סיפק הלה הסבר טלאים המשמיט את הקרקע מתחת לטענה בתצהיר המפורטת בסעיף 9 לעיל כאשר השיב כך: "לא, זה לא המחאה לתשלום, אלא לביטחון בלבד, וידעו לי מראש שהיא לא תיפרע כי אין סיבה שלא אעמוד להתחייבות בפני ביהמ"ש, בהסדר הדיוני. לשאלת ביהמ"ש אתה אומר שההמחאה הזאת נועדה להבטיח את מה שהתחייבת בפני ביהמ"ש, אני אומר שבבית המשפט לזכותי הופקדו ע"י דוד ואתי לוי או קרוקר אחת החברות, מאה אלף ₪ בקופת ביהמ"ש, להבטחת פרעון חוב ופסק דין, בנוסף לזכותי היה תיק הוצל"פ פתוח על סך של כ170 אלף ₪, ובמסגרת ההסכמה הדיונית אני התחייבתי 1 שהכסף יושב אליהם 2 לסגור את תיק ההוצל"פ. זה כנגד שני דברים לפי עו"ד ג'ינו לפי מה שהבנתי שהטריד אותי, סגירת תיק ההוצל"פ... לשאלת ביהמ"ש מדוע צריך להבטיח את זה כשכתוב בפסק הדין המערערים שהמזכירות תשיב למערערים את הפיקדון אני אומר שלא היה צריך, היא הנותנת, לא ראיתי בזה דבר מהותי, ולכן לא הפריע לתת לה את השיק הזה לביטחון. כשיש כתב התחייבות של נאמנת אז לא לעשות בו שימוש, לא נתתי את זה שיק לפירעון. כשביהמ"ש שואל אותי לגבי מה שכתוב בכתב ההתחייבות, אני משיב סליחה, שלושה פסקי עמדו לזכותי, היה פסק דין שמפרק חברה שפסק לי את תביעת החוב שלי, עליה הגיעו ערעור שנפסק לזכותי, בתיק הפירוק גם עמד כסף שהייתי זכאי להיפרע ממנו, סך של כ400 אלף ₪. היה תיק הוצל"פ לזכותי... ה400 אלף ₪ סוכם בפשרה שזה מה שאקבל שהם יסירו את הערעור על פסיקת החוב, ועם קבלת הכסף מתביעת החוב הייתי אמור לפעול לסגירת תיק ההוצל"פ. לשאלת ביהמ"ש אותו שיק של מאה אלף ₪ אתה אמרת לי שהוא נועד להבטיח את שתי ההתחייבות של הסכם הפשרה שאושר ע"י שזה החזר הפיקדון של מאה אלף ₪ וסגירת תיק הוצל"פ, ואז הפניתי אותו לכתב התחייבות של הנאמנת שבו כתוב שהשיק קשור לתשלום של הכרעת חוב, אני משיב שתיק ההוצל"פ נסגר לאחר שאני מקבל תשלום של הכרעת החוב, לכן מרגע שקיבלתי את זה והם קיבלו את שלהם נסגר התיק, ובשביל זה סיכמנו את זה מחוץ לאולם ביהמ"ש והיא הקריאה את ההסדר בביהמ"ש כפי שסיכמנו אותו.

אשר על כן, אחר שעו"ד חכים הודה כי קיבל סכום נכבד מכוח תביעת החוב בתיק הפירוק וזאת לאחר מתן פסק הדין המוסכם [ראו עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 6-9, עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 1-2], ומשהלכה למעשה טענת התובע בכתב התביעה הינה להפרת התחייבות שהמועד לקיומה התגבש רק עם קבלת סכום תביעת החוב האמורה לאחר יום 16.7.18, לא נותרה לפליטה גרסת הגנה המאפשרת ולו בדוחק להשקיף על פסק הדין המוסכם, המתייחס ל"טענות הצדדים" עד ליום 16.7.18, כמעשה בית דין ו/או כמקים השתק ו/או מניעות שיש בהם על מנת לאיין את זכות התובע לקבל סעד בשל הפרת אותה הסכמה שביסוד כתב התביעה, שנתמכה בראיות שצורפו לו. נעילה: במכלול האמור לעיל נדחות כל בקשות הנתבעת.

לפנים משורת הדין אינני מטיל על הנתבעת תשלום הוצאות נוספות לטובת אוצר המדינה הן בגין הגשת סיכומי תשובה ללא רשות בית המשפט, והן בגין אי התייצבות המצהיר מטעמה לדיון שהיה קבוע ליום 25.10.21, וזאת מעבר לתשלום ההוצאות שכבר הוטל עליה במסגרת החלטתי מיום 24.10.21 [ראו לעניין זה אשר פורט בהחלטתי בתום הדיון מיום 25.10.21, ובהחלטתי בתחילת הדיון מיום 9.11.21].

בית משפט השלום בבאר שבע ת"א 52313-04-19 חג'ג' נ' רשות הגנים הלאומיים ושמורות הטבע בפני כבוד השופטת עירית קויפמן תובע יוסף חג'ג' ע"י ב"כ עו"ד ארז אסרף נתבעת הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים ע"י ב"כ עו"ד אסף הורניק פסק דין

עם זאת, מוסכם כי ככל שיתעורר צורך דחוף במקרקעין, נשמרת לתובעת הזכות לעתור בבקשה / תובענה מתאימה בעיניין זה. מבקשים מבית המשפט ליתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים ללא צו להוצאות".

טענות התובע התובע, נכה בשיעור של 100%, אשר נוכח מצבו העניקה לו עירית אשקלון הקצאה צמיתה במקרקעין להקמת מזנון בחוף.

הנתבעת הגישה בשנת 2012 תביעה נגד התובע לסילוק יד בטענה כי הוא נמצא במקרקעין שלא כדין ובדיון מיום 18.1.2017 ניתן פסק דין המאשר הסכמה לכאורה וזאת שלא בנוכחותו.

ואולם, אם התובע לא הסכים לפינוי, והתכוון להמשיך להיתגונן כנגד תביעת הפינוי, מדוע שיגיש תביעת פיצויים בגין אותו פינוי, עליו, לגירסתו, טרם הוחלט? הדבר מקבל חזוק מהאמור בסעיף 4 לכתב התביעה בהליך זה לפיו "...התביעה בבית המשפט המחוזי הוגשה עוד טרם קמה העילה להגשתה...". שכן, אילמלא הסכמת התובע להסכם הפשרה, עוד עובר לדיון מיום 18.1.2017, ובשים לך לכך שמתווה הפשרה היה ידוע לתובע מנוכחות בדיון ביום 27.1.2016, מדוע שיזדרז להגיש תביעת פיצויים בגין אותו פינוי? מכאן, נלמד שהתובע ידע ככל הנראה על הפשרה המסתמנת והסכים לה, ואף פעל להגיש תביעת פיצויים בגין הפינוי בהסתמך עליה.

...

לאור כל האמור, התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי הסכם הפשרה נעשה ללא ידיעתו, הסכמתו או הרשאתו.

בפסיקה נקבע לעניין זה כדלקמן: "הטענות הנוספות שהעלו המערערים לעניין הפגמים שנפלו בכריתתו של הסכם הפשרה בדין נדחו אף הן על ידי בית משפט קמא. בית המשפט נסמך בהקשר זה על ההלכה הפסוקה הקובעת כי אף שניתן לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין אם נפל פגם בכריתתו, על בית המשפט לנהוג משנה זהירות בעניין זה ולהשתכנע כי קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול. זאת בשל החשיבות הרבה שיש לייחס לערך של סופיות הסכם הפשרה כהסדר המסיים את הסכסוך בין הצדדים ... אכן, גישה אחרת, גמישה יותר, שתאפשר ביטול הסכם פשרה כל אימת שמי מן הצדדים יסבור בדיעבד שהפשרה לא הייתה מוצלחת או כדאית מבחינתו, אינה מתיישבת עם דיני החוזים הכלליים לפיהם טעות בכדאיות העיסקה איננה עולה כדי פגם בכריתת החוזה ואינה מזכה את הצד שטעה בביטולו (סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). גישה כזו אף חותרת תחת יסודותיו של מוסד הפשרה. היא מערערת את הוודאות ואת הסופיות שהן מסימניו המובהקים של המוסד ועלולה להרתיע מתדיינים מלסיים בדרך זו את המחלוקות שביניהם. בכך יצא נפסד האינטרס הציבורי המחייב לפעול, ככל שהדבר ניתן, לקידום ולעידוד פשרות בהליכים משפטיים. במקרה דנן לא נמצאו לו לבית המשפט המחוזי שראה ושמע את עדויות הצדדים טעמים כבדי משקל המצדיקים את ביטול הסכם הפשרה ולאחר שבחנתי את קביעותיו ואת הטענות שהעלו הצדדים בעניין זה בערעור אני סבורה כי אין להתערב במסקנתו זו. ייתכן שהמערערים התקשרו בהסכם הפשרה לאחר התלבטות וכי עשו זאת לא בלב קל, כפי שהעידה המערערת, אך זה טיבן של פשרות ועל אחת כמה וכמה פשרות שבהן נוטל על עצמו בעל דין התחייבויות לא פשוטות. בכך בלבד אין כדי לבסס עילה לביטול הסכם בכלל והסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בפרט, בשל עושק, כפיה או הטעיה ..." (ע"א 11750/05 יעל שמר נ' בנק הפועלים בע"מ (15.11.2007), סעיף 9 לפסק הדין).

לאור כל האמור, התביעה לביטול פסק דין נדחית.

תביעה לסילוק יד מנכס מקרקעין שהתובע זכאי להרשם כבעליו ושהנתבעת מחזיקה בו. כתבי הטענות בכתב התביעה נטען כך: התובע זכאי להרשם כבעלים של נכס מקרקעין הנמצא בקומת הקרקע בבית משותף ברחוב שלום עליכם 54 בתל אביב הידוע כתת-חלקה 1 בחלקה 79 בגוש 8906 ("הנכס").

נטען כי הנתבעת היא נכה 100% על רקע נפשי, ואחותה מחזיקה בייפוי כוח לטפל בענייניה.

בית המשפט העליון פסק: "סעיף 16 דן בהגנה על הבעל ועל הזכאי להחזיק, וכאן הזכאי להחזיק אין פרושו מוגבל למי שזכאי להחזיק כבעלים רשום של הקרקע והמונח הזכאי להחזיק משתרע גם על מי שקבל מהבעל הרשום את הזכות להחזיק בקרקע כגון שוכר, בר-רשות וכן מי שבתור קונה קיבל את זכות ההחזקה מהבעל הרשום שמכר לו. לכן אין צורך לידון בכל הטענות של בא-כוח המערערת, שזכות הבעלות של הקונה עומדת לו כלפי צד ג' רק עם השלמת המכר על-ידי רישום, כי גם לפני שהושלמה זכותו לבעלות על-ידי רישום על שמו, מקנה לו החוק אפשרות להגן על זכות החזקה שלו" (ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו, פ''ד לא(3) 433, 437 (1977)).

המודד אישר בחוות דעתו שתת-חלקה 1 ותת-חלקה 4 הן חלקות שונות ונפרדות, והצדדים אינם חולקים על כך. העובדה שבמשך השנים היה מעבר בדמות גרם מדרגות המחבר בין תת-חלקה 1 לתת-חלקה 4 (שלימים ניסגר על ידי הנתבעת), כפי שטענה הנתבעת להגנתה וביקשה להוכיח באמצעות העדות שהעידו לטובתה (ובולט בעיניין זה העדר תצהיר של אחותה של הנתבעת, הגם שאיני סבור שתצהיר כאמור היה מסייע לה), אינה מעלה ואינה מורידה.

...

בהיעדר עילה חוקית להחזיק בתת-חלקה 1, המסקנה המתבקשת ואין בלתה היא שהנתבעת מחזיקה בה שלא כדין.

דין טענת הזיוף וכל קו הטיעון הזה להידחות.

סוף דבר מכל המקובץ לעיל, התביעה מתקבלת.

התביעה הראשונה לסילוק יד מדירת המגורים הוגשה כנגד שני הנתבעים (בנם וגרושתו), והתביעה השניה לדמי שימוש ראויים בגין המגורים בדירה הוגשה כנגד הנתבעת בלבד לאחר שהנתבע יצא מהדירה.

משביטלו את הרשות לנתבעים, אין להם כל זכות להמשיך להחזיק בה. בתצהיר עדות ראשית כתבו שאף שבנים פינה את הדירה (למרות שמוכר כנכה במל"ל), הנתבעת מסרבת לפנותה ועושה בה שימוש, יש לפנותה במידית.

התובעים הודיעו 1 לנתבעים ביום 5.7.18 , שהרשות שנתנו להם לגור בדירה הסתיימה ועליהם לפנותה בתוך בנגוד לבן שפינה את הדירה, הנתבעת מסרבת ומתעלמת, ועליה לשאת בתשלום על כך. בתצהיר ובהמשך בסיכומים, ציינו כי בקשת הנתבעת למחיקת התביעה נדחתה, וכך גם בקשת רשות ערעור על ההחלטה.

אדם סביר הרוצה להגן על רכושו, יעמוד על כך שתחתום בפני עו"ד או לפחות יוודא עימה שהיא חתמה על ההסכם.

מהמועד בו הודע להם שעליה לפנות את הדירה, ובודאי מהמועד בו הוגשה כנגדה התביעה לפינוי, בה התובעים גילו דעתם באופן ברור שעליה לפנות את מגוריה בדירתם, רשאים לעתור לתשלום עבור השמוש שעושה בדירה, לאחר שסיימו את רשות החינם למגורים בה. גובה דמי השמוש - מונה מומחה על ידי בית המשפט, שמאי מקרקעין, לשום את דמי השמוש הראויים עבור מגורים בדירה.

הוכח כי הנתבעת המשיכה ועשתה שימוש בדירה, נכס המקרקעין של התובעים, ולא יצאה ממגוריה בה חרף דרישתם לפינוי, וממשיכה לגור בדירה עד למועד זה. על כן עליה לשלם דמי שימוש לתובעים, בגין השמוש שעושה בדירה.

...

אשר למועד הפינוי – טענתה החלופית של הנתבעת, להמתין עם הפינוי עד הגיע הבנות הקטינות (נכדות התובעים) לגיל 20 או סיום שירות צבאי, לא ניתן להעתר לה. כאמור לעיל, החבות בעלות המדור לבנות הקטינות חלה על הוריהן (הנתבע והנתבעת) ולא על הסבים (התובעים).

לסיכום, הנתבעת תשלם לידי התובעים דמי שימוש ראויים בסך 5,000 ₪ לחודש, מהמצאת פסק הדין ועד לפינוי בפועל.

הנתבעת תשלם לתובעים דמי שימוש ראויים בסך 5,000 ₪ לחודש, מהמצאת פסק הדין ועד לפינוי בפועל.

בקשת הרשות להיתגונן התקבלה בהסכמת הצדדים.

קריטריונים אלה בוחנים, למשל, את המצב הסוציואקונומי, מספר הנפשות במשפחה, הקף ההכנסות, מוגבלות ו/או נכות, בעלות בנכס בשנים שקדמו לבקשה וכיו"ב (ר' יעקב שקד, פינוי מקרקעין הליכים והלכות (בורסי, התשע"ז-2017) עמ' 117).

על כן, יש לבחון את מעמדו של הנתבע במועד הדרישה לפינוי, וזאת על יסוד הראיות והאינדיקציות השונות שהונחו בפני על ידי הצדדים, ובשים לב לנטל המוטל על כל אחד מהצדדים במסגרת תביעה לסילוק יד. נזכיר, כי בהנתן עובדת בעלותה של התובעת בדירה, זכאית היא לידרוש את פינוי הנתבע ממנה (סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969).

...

אם כן, לנוכח כל האמור לעיל, עולה כי על פני הדברים קיימת מספר אינדיקציות לפיהן מדובר במעמד של דייר ציבורי ולא בשכירות כלכלית כפי הנטען.

יפים לעניין זה דברים שנאמרו בעב"ל 20388/97 המוסד לביטוח לאומי - חיים ראובן מ (2005) 57: "אין סיבה שהאזרח היחיד יישא בתוצאה של המצג המוטעה. באיזון בין האינטרס של האזרח שסמך על המצג לזה של הציבור, נראה שברוב במקרים, אלא אם הפגיעה באינטרס הציבורי היא גדולה במיוחד, עדיף לפזר את הנזק על הציבור מאשר להטילו על האזרח הבודד שפעל על סמך המצג. כך בבג"ץ 135/75 סאי-טקס בע"מ נ' שר המסחר והתעשייה [...] גרס השופט ח' ברנזון, כי לא רק במקרה בו הפרט משנה את מצבו לרעה לאור הבטחה מינהלית אלא גם במצב בו הפרט טרם שינה את מצבו לרעה, הציבור הוא אשר צריך לשאת בתוצאות ולא האזרח הפרטי אשר סמך על ההבטחה. כותב השופט ברנזון, בעמ' 676: "ואם במישור הפרטי, לפי סעיפים 12 (א) ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, חייב אדם, במשא-ומתן לקראת כריתת חוזה ובקיום של חיוב הנובע מחוזה. לנהוג בתום-לב, רשות ציבורית בענינים שבינה לבין האזרח לא-כל-שכן. הבטחה שניתנה על-ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי והצד השני מקבל אותה בצורה זו, ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקויים הלכה למעשה, כאשר בכוחו של המבטיח למלא אחריה, אפילו לא שינה האזרח את מצבו לרעה בעקבות ההבטחה. אמינות הממשל בעיני הציבור חשובה לאין ערוך מן האפשרות שיינתן לו לחזור בו או לסגת. במקרה זה או אחר, מהבטחה שנתן או מהתחייבות שקיבל על עצמו כלפי האזרח, בגדר סמכותו החוקית ואפשרות הביצוע המעשית" סוף דבר לסיכום, מהטעמים המפורטים לעיל, מצאתי כי קיימות אינדיקציות על פיהן יש לראות בנתבע כדייר ציבורי.

על כן, התביעה לסילוק יד נדחית.